Linda Ridzén, When The Cranes Fly South. Translated from the Swedish by Alich Menzies. Vintage, 2025, 309 pp (Kindle edition).
בו אנדרסון נוטה למות. ששת החודשים האחרונים לחייו, ממאי ועד אוקטובר, מסופרים מפיו בספר היפה והעצוב הזה. זהו ספר שסופו ברור וידוע מהעמוד הראשון ועדיין אנו עצובים עד בלי די כשאנחנו מתקרבים ומגיעים אליו. ההישג החשוב שלו הוא סיפור הזקנה וסוף החיים מפיו של האדם עצמו העובר אותם. סיפורו של בו מנוקד בדיווחים המעגנים של צוות מטפלי הבית שמגיעים אליו, ורושמים בקצרה את עיקרי הדברים בפתקים ביומן הטיפולים שלו: אם ומה אכל, האם הסכים להתקלח, אם ישן, מה מצב רוחו. ואילו בו מספר לנו על חייו כולם שבהם הוא נזכר. תמונות מילדותו עם הוריו, נישואיו הארוכים לאשתו, יחסיו עם בנו הנס ונכדתו אלינור. הנמענת של חלק גדול מסיפורו היא אשתו פרדריקה, שעכשיו מאושפזת עם דמנציה מתקדמת במוסד לתשושי נפש. הפרידה ממנה קשה עליו והיא חסרה לו כל כך. הוא מחזיק בתוך צנצנת צעיף שלה, ומדי פעם מבקש מהמטפלת לפתוח עבורו את הצנצנת כדי שיוכל להריח את הריח שלה שהוא מנסה לשמר, כך שיחוש כאילו היא עדיין איתו. בלוויתו של חברו הטוב חושב בו שהלוויה הבאה תהיה זאת שלה. אבל אנחנו יודעים בלבנו שהוא ימות לפניה.
"הזקנה היא לא קרב, הזקנה היא מרחץ דמים", כתב באחד מספריו האחרונים פיליפ רות', שהזקנה היתה לדידו "המתקפה העזה והבלתי נמנעת שהיא סוף החיים".
אולי הדבר הקשה ביותר בזקנתו של בו, אפילו יותר מהשבריריות של הגוף שהולך וכלה, הוא איבוד האוטונומיה שלו על חייו והזכות להחליט החלטות לגביהם. יותר מכך, גם את זה הוא לא אומר לסובבים אותו ובמקום זה אומר לנו את מה שאינו אומר להם. על אף שהוא רוצה בכך, רוצה לצעוק ממש, הוא מוותר ובוחר לשתוק ולא לומר להם את שעל לבו: שהוא עדיין כאן, שאלו הם חייו שלו והם לא יכולים להחליט עליו.
ההחלטה הכואבת מכולן היא זאת של בנו הנס לקחת ממנו את כלבו האהוב סיקסטן, בנימוק שהוא לא יכול לטפל בו יותר כמו שצריך. סיקסטן הוא למעשה כל מה שנשאר לבו, וגם הוא נלקח ממנו. לבו של בו נשבר בקרבו. הכאב והכעס גדולים מנשוא. בו מפגין אותם בדרכים שעדיין פתוחות בפניו במצבו, כמו סירוב לאכול מהמזון שבנו מביא, אי-מענה לטלפונים שלו והתעלמות ממנו כשהוא מגיע. ובכל זאת, בסוף מגיע גם סוג של פיוס. ופרידה. ובו מצליח להגיד לבנו כמה הוא גאה בו.
בסוף, כשהוא בימיו האחרונים, כחסד אחרון, מביאים לו שוב את סיקסטן כדי שיוכל להיות לצדו. בו שומע את טפיפות רגליו ומריח את ריחו עוד לפני שהוא חש את פרוותו הרכה של כלבו האהוב שמתכרבל לצדו במקומו הקבוע ומניח את ראשו על בטנו.
זהו לילה חשוך, הלילה האחרון. ובו לא יכול לראות דבר. אבל ריח פרוותו של סיקסטן מגיע אליו, וגורם למשהו לנוע בתוכו. הוא חש את חוטמו הלח מתחת לפרק כף ידו וסיקסטן נלחץ אל גופו. "הכול בהיר כבדולח".
יציאת העגורים דרומה, שנתנה לספר את שמו, מסמלת את יציאתו של הגיבור בצעירותו לחיים חדשים. וגם את יציאתו מן החיים.
“A window opens, and I hear the cranes gathering to fly south” מתאר בו את רגע פרידתו מן העולם.
חלון נפתח. המטפלת המסורה אינגריד מדווחת בפתק האחרון, שנרשם ב-3:30 לפנות בוקר, שבו נפטר בשנתו בשלווה, ללא כאב, כשידו מונחת על סיקסטן. והדמעות שלנו לא עוצרות.
'כשהעגורים עפים דרומה' הוא ספר הביכורים של לינדה רידזן, דוקטורנטית לסוציולוגיה. הרעיון לכתיבתו הגיע מהפתקים שהשאירו המטפלים של סבה למשפחתה כשהוא התקרב לסוף חייו.
זהו ספר רגיש, יפהפה ונוגע ללב. ושלוחה מכאן המלצה חמה ומשאלה שאחת מהמתרגמות הנפלאות שיש לנו מהשפות הסקנדינביות תתרגמו משוודית גם לעברית.
עוד בנושא:
הזקנה היא מרחץ דמים





כתיבת תגובה עניינית ומכבדת, בשם מלא