קרוא וכתוב

"תפתחו את המקררים" ציווה עלינו ראש הממשלה, כשהגיעה שוועת הרעבים לארה"ב, שם סעד בארוחת ערב שמשתתפיה שילמו עבור הכבוד 1,000 דולר כל אחד. גם קרן גמילות חסדים חילונית הוקמה לאחרונה, במטרה לחנך את החילונים לתרומה קבועה מעשה החרדים, שתממן מזון ואולי אף תרופות לנזקקים, מבלי לכרוך אותה במיסיונריות. למרות שהגמ"ח החילונית נראית כהתגלמות האזרחות האקטיווית, שקמה ועושה מעשה, אין שוני בסיסי בינה לבין הציווי הממשלתי.

עזרה לזולת היא ללא כל ספק ביטוי למעלת האופי; תרומה לחברה שלא כדי לקבל שכר – ראויה לכל שבח. גם אני נמנית על אלו שפועלים בהתנדבות למען מטרות ראויות בעיני, וחשבון הבנק שלי מכיר את הניכויים השנתיים לטובת ארגונים שאני מזדהה עם מטרתם. החל מזכויות אדם וכלה בסביבה ירוקה.

אבל כל אלו לא צריכים להשכיח מאתנו, על אף שהפוליטיקאים עושים לשם כך כל מאמץ, שמי שאחראי בחברה על סיוע לחלשים היא המדינה. יש אפילו מנגנון שנועד לכך; הוא נקרא מערכת המיסוי. האופן שבו מחולקות מחדש ההכנסות נקבע על-פי סדרי העדיפויות של כל ממשלה, אך דומה כי כל ממשלה באשר היא יודעת לדאוג לשריה ולדימוי הציבורי שלהם הרבה לפני שהיא ממלאת את תפקידה הראשוני ודואגת לרווחת אזרחיה כולם, ובמיוחד לאלו שהגורל המר עימם.

צדק נותן לכל אחד את גמולו ואת זכויותיו. צדקה, לעומת זאת, גורמת להרגשה טובה בעיקר לנותן. אצל המקבל היא יוצרת, פעמים רבות, תחושת התבזות של מי שנדון לקבל בחסד ולהיות נתון לרחמיו של הזולת. אני רוצה לחיות במדינה שאזרחיה מפגינים הזדהות אנושית זה עם זה, אך שהמערכת השלטת בה היא של צדק, לא של צדקה.

על-כן, פקודתו של ראש הממשלה אינה ראויה לשבח אלא לגינוי. אין היא שונה במאומה מהצעתו של אביגדור קהלני, בשמשו כשר לביטחון פנים, שפנה לאזרחים לקחת את האחריות לביטחונם האישי בידיהם. אם הממשלה תתעקש להפריט הכל, סופה שתגלה כי החלטנו להפריט גם את ראשות הממשלה, ולשמש במשרה איש איש לעצמו.

וואלה! היום, 13.12.1999

Read Full Post »

מראותיהם של סדרי האבטחה הקפדניים, חסרי התקדים, שננקטו בבית המשפט המחוזי בירושלים לקראת מתן הכרעת הדין במשפט דרעי, משקפים יותר מכל את מצבו הרעוע של שלטון החוק במדינת ישראל. כששופטים מסתובבים עם מאבטחים צמודים, וצלפים ממוקמים על גג בית המשפט העליון בגלל הפגנת המונים; כשאנשי ש"ס מאיימים בגל התפרעויות שישטוף את הארץ במקרה של הרשעה, שלעומתו יחווירו מאורעות ואדי סאליב, נראה כי יותר משהחוק שולט במדינת ישראל, שולטת בה המאפיה. ברוכים הבאים לסיציליה.

פרשת דרעי נמשכת כבר מספיק שנים (החקירה התחילה ב-1990) כדי לספק לנו פרספקטיווה אודות השינוי שחל בחברה הישראלית וביחסה לשלטון החוק. ערב מתן הכרעת הדין, המראה עגום. שלטון החוק פירושו לא רק כי האזרח כפוף לחוק, אלא כי הרשויות והמוסדות השלטוניים עצמם כפופים לחוק. ומה שמכונה "מבחן בוזגלו" בא להבטיח כי האיש הקטן מן הרחוב יקבל בבית המשפט בדיוק את אותו היחס שמקבל נשוא הפנים ורם המעלה.
דרעי, כפי שהיטיב לנסח אמנון אברמוביץ', הוא המקרה הראשון של עינוי דין בו מענה הנאשם את המערכת, ולא היא אותו. פרשת דרעי היא מדאיגה מכל היבט שבוחרים להסתכל עליו; העובדה שהוא פסק לשמש כשר רק לאחר עתירה לבג"צ מתחרה עם הניסיון להציג את משפטו כקונספירציה אשכנזית, ואותו כנרדף בשל מוצאו.

אך מנקודת מבטו של שלטון החוק, מה שצריך להדאיג אותנו יותר מכל היא השפעתו הנמשכת של דרעי, כל אותה תקופה, על המערכת השלטונית שלנו. השפעתו על מקבלי ההחלטות מן הדרג הבכיר ביותר לא רק פחתה, אלא במובנים רבים אף גברה. דרעי הוא כיום מהמקורבים ביותר לבנימין נתניהו, שכשלעצמו לא צריך יותר מדי עידוד כדי לשדר נורמות המקעקעות את שלטון החוק. הגיבוי שהוא נותן למזכירתו, רוחמה אברהם, שעוסקת בפעילות פוליטית בניגוד להוראות התקשי"ר ותוך צפצוף על אזהרתו של נציב שירות המדינה, הוא רק דוגמה פעוטה.

"נורמות דרעי" שהשתלטו על החברה הישראלית בשנים האחרונות, פירושן שחיקה מתמדת באופן בו אנו תופסים מינהל תקין; פירושן טשטוש הקווים המבחינים בין עבירות לבין "מעידות" נסלחות או תחומים "אפורים"; פירושן הפרדה מוחלטת, מקיוואליסטית, בין מוסר לפוליטיקה; פירושן שאם יורשע דרעי בפחות משוחד, או אם יוכח כי לא לקח מן הקופה הציבורית לכיסו הפרטי אלא לעמותות מקורבות למפלגתו, הוא יוצג כגיבור וכמודל לחיקוי. בפני דרעי, נזכיר, תלויים ועומדים שני כתבי אישום נוספים. אחד בתיק הציבורי של הפרשה, ושני בפרשת בר-און. המשפט הנוכחי שלו יגיע, ככל הנראה, לבית המשפט העליון, ללא קשר להכרעת הדין. בין אם יורשע ובין אם יזוכה, יערער אחד הצדדים לבית המשפט העליון. ואז מה? יקבלו גם שופטי בית המשפט העליון איומים על חייהם ערב הכרעת הדין?

הדמוקרטיה הישראלית היא שבירה. אופייה זה נובע גם מגילה הצעיר של המדינה, וגם מן העובדה שהמסורת הדמוקרטית איננה מושרשת בה. מגמת הסקטוריאליזציה ההולכת וגוברת, מאיימת לפורר את החברה לקבוצות אינטרסים שמלבד לעצמן אינן דואגות לדבר. בניצוחו של ראש-הממשלה, המלבה את שנאת הקבוצות זו לזו, הולכים ונפרמים התפרים הגסים שהחזיקו עד כה את החברה הישראלית כמקשה אחת. מרות המשפט ושלטון החוק הם דבק הכרחי לחברה. השוויון בפני החוק אינו חזות הכל – פעמים רבות מוצאים להם האפליה והקיפוח דרכים עקלקלות שעוקפות אותו. אך הוא תנאי הכרחי לכך שיהיה אפשר לקיים את הערכים הדמוקרטיים הבסיסיים של חירות ושוויון.

פתח נדיר להתייחסותה של מערכת המשפט עצמה לכל המבולקה הזו פתח שופט בית המשפט העליון דב לוין, שדיבר לפני יומיים בערב עיון בלשכת עורכי הדין בירושלים. לוין התייחס להיעדר חוקה כתובה ומפורשת. עד עתה, עלה בידי בית המשפט לקבוע זכויות ולהגן עליהן גם בהיעדרה, תוך שהוא מסתמך על הזכויות המוצהרות בהכרזת העצמאות. הוא יכול היה לעשות זאת מתוקף מעמדו והכבוד שרכשו להחלטותיו. "כיום המציאות היא אחרת" אמר לוין, בלשון המעטה טיפוסית. "אנו עלולים להגיע לרגעים בהם לא יכבדו הלכה של בית המשפט העליון אם אין לה גיבוי ממשי בחוקה כתובה. הכנסת קיבלה את חוקי היסוד כחוקי-על חוקתיים, שאפשר לבטל חוקים המתנגשים בהם אם הם לא עומדים בסעיף ההגבלה. באין הלכה כזו, הכנסת יכולה לקבל חוקים הפוגעים בזכויות".

מותר, לעתים ראוי, למתוח ביקורת על מערכת המשפט. יש מה לומר על עצם מגמת המשפטיזציה שפושה במדינה בשנים האחרונות, שבה – במידה רבה בגלל הלקונה שנוצרה מהיעדר חוקה – ממלא הבג"צ את מפלטם האחרון של שוחרי חברה מתוקנת והוגנת. בין זה לבין הצהרותיהם של ראשי ש"ס כי רבם איננו כפוף למרות החוק (שהחלטתו של היועץ המשפטי מאשרת, לדאבון הלב); בין זה לבין התפרקותה של החברה הישראלית מכל הבחנה בין מותר לאסור, בין ראוי למה שלא ייעשה – המרחק רב. באופן דומה יש להתייחס להצעתו של דן מרגלית בהארץ לחון את דרעי מיידית באם יורשע, בשל ההשלכות החברתיות של הרשעה כזו: "כשמביא ריבוי הפשעים לידי ביטול העונשים, הרי זה סימן לאובדנה של מדינה". את זה אמר ז'אן-ז'א'ק רוסו, מאבות האמנה החברתית. זה היה במאה ה-18.

וואלה! היום, 17.3.1999

Read Full Post »

דוד קרצמר ונעמה כרמי

[גרסה מקוצרת של המאמר התפרסמה בידיעות אחרונות ב-16.6.2002]

פעולת צה"ל בג'נין עוררה הדים רבים בארץ ובעולם. התנגדותה של ממשלת ישראל לחקירה חיצונית על-ידי האו"ם איננה יכולה לפטור אותה מן החובה לחקור את טענותיהם של ארגוני זכויות-אדם ושל עתונאים שביקרו במקום, לגבי הפרות גסות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי שבוצעו לכאורה במהלך פעולת צה"ל במחנה הפליטים. גם הטענות הפראיות של הרשות הפלסטינית ושל גורמים אחרים כי במקום בוצע טבח – טענות שהארגון בעל המוניטין Human Rights Watch, שערך חקירה במקום, ציין במפורש כי לא נמצאו להן ראיות – אינן יכולות לשחרר את הרשויות הישראליות מחובתן לבדוק את הטענות האחרות שהועלו בדבר פגיעה באזרחים חפים מפשע, הרס רכוש שלא היה דרוש לחלוטין לצרכים צבאיים, ומניעת גישה של צוותים רפואיים ושל סיוע הומניטרי. בדיקה זו מתחייבת ללא קשר לתחושה בקרב רוב הציבור הישראלי כי המבצע כשלעצמו היה מוצדק – שאלה שאליה איננו נכנסים – שכן כללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי חלים על כל פעולה לוחמתית, ללא קשר לצדקתה. החובה לבצע חקירה יסודית ואמינה של חשדות בדבר ביצוע הפרות זכויות אדם על-ידי כוחותיה מוטלת, בראש ובראשונה, על המדינה עצמה. דרישה לחקירה בינלאומית לגבי פעולות כוחותיה או רשויותיה של מדינה מוצדקת כאשר המדינה עצמה כושלת במילוי חובתה זו. כל עוד לא תמלא מדינת ישראל את חובתה לא תתייתר ההצדקה העניינית לחקירה חיצונית. בינתיים, יוצרת ממשלת ישראל בהתנהגותה את הרושם כי היא מנסה להתחמק מאכיפת הנורמות ההומניטריות המקובלות על כוחותיה.

ריכוז תשומת-הלב הציבורית ב"שאלת ג'נין" הביא להתעלמות הרשויות מדיווחים על ארועים רבים וקשים אחרים שהתחוללו במהלך פעולות צה"ל בשטחים, שחלקם התמקדו ברמאללה. עד כה לא פורסם כי ניתנה הוראה לחקירה וגם לא נשמעה הכחשה לתיאורים הקשים שהתקבלו מן השטח ממקורות רבים ומגוונים, ואף פורסמו בעתונות, אודות הרס שיטתי של רכוש, כולל נכסי חינוך ותרבות, השחתת ציוד, ריהוט וכלי-רכב, שבירת מחשבים וציוד אלקטרוני והתנהגות שלא ניתן לתארה אלא כהתבהמות וונדאליזם מצד חיילים שפעלו ברמאללה. מי שקרא את הדיווחים על עשיית צרכים על מושבי התאטרון הפלסטיני ברמאללה, השארת בקבוקי שתן ושקיות צואה במשרדים, כולל במכונת צילום, אינו יכול שלא לחוש בושה עמוקה על כי מעשים כאלו נעשים על-ידי חיילי צבא הגנה לישראל, ועל פשיטת הרגל המוסרית שמצטיירת מהם.

היקף הנזק שנגרם, העובדה שדפוס ההתנהגות חזר על עצמו בפשיטות שערכו חיילי צה"ל במשרדי הרשות השונים ובמרכזי תרבות והיעדר תגובה נמרצת מצד הפיקוד העליון ורשויות המשפט של צה"ל, מצביעים על אחת משלוש אפשרויות: כי היתה כאן מדיניות ענישה והשפלה שנקבעה על-ידי גורמים בכירים; כי המפקדים בשטח העלימו עין מן הנעשה; או, כי לא היתה שליטה על הכוחות בזמן פעולתם בשטח, ולא פיקוח לאחר מעשה על ביצוע המשימה. קשה לקבוע איזו מן האפשרויות חמורה יותר. יהא ההסבר אשר יהא, האחריות למה שארע נופלת על העומדים בראש המערכת, ובראש ובראשונה על הרמטכ"ל ועל שר הביטחון.

כלל בסיסי בכל משטר דמוקרטי קובע שהעומד בראש המערכת נושא באחריות למתבצע תחת סמכותו ופיקוחו. כלל זה תקף במיוחד במערכות היררכיות ברורות של פיקוד ואחריות דוגמת מערכות צבאיות, שבידן הסמכות והיכולת לתת פקודות, לוודא שהן מולאו ולנקוט בהליכים כנגד מי שלא ביצע אותן או פעל בניגוד להן. אך בצד הסמכות הרחבה, גם אחריות כבדה שלא ניתן להתנער ממנה. זוהי האחריות כלפי שולחיך, שמסרו לך סמכות זאת, והחובה לתת להם דין וחשבון על מעשיך.

הקוד האתי של צה"ל קובע: "החייל יביא בחשבון, בכל פעולותיו במסגרת השירות בצה"ל, כי הוא נושא באחריות לא רק לתוצאות של מעשיו ומחדליו, אלא גם לדפוסי ההתנהגות שהוא משתתף בגיבושם, בפקודה או בדוגמה אישית, במפורש או במובלע, בהשפעה ישירה או עקיפה, בכוונה או שלא בכוונה". אחריות זאת איננה מוטלת רק על אחרון החיילים אלא קודם כל על הראשון שבהם, ועל הממונה עליו מטעם הממשלה; ונשיאה באחריות זאת חייבת גם להיראות.

Read Full Post »

פורסם בהארץ, 30.4.1995

מעצרו של עורך "מעריב", עופר נמרודי, בחשד להאזנות סתר בלתי חוקיות, מעורר סערה בעולם העיתונות הישראלי. האזנת סתר היא עבירה חמורה, שרק לא מכבר הוחמרה הענישה עליה (בחוק פגום כשלעצמו הדורש תיקון). האזנת סתר בלתי-חוקית מהווה פגיעה קשה בפרטיות, ואסורה על פי חוק הגנת הפרטיות.

את כובד פגיעתה של פגיעה בפרטיות ניתן למעשה לחוש רק לאחר מעשה. קשה לתאר את עוצמת הזעזוע וההשפלה שחש אדם שעה שמוצגות בפניו הקלטות של שיחות שקיים בהנחה ברורה כי רק שניים שותפים להן; תחושה הדומה אולי לאונס, או לגילוי כי פרצו לבית, חיטטו בחפציך האישיים וביזו אותם לעין כל.

הפרטיות במובן זה מהווה קניין רוחני, נכס שנרמס עם החדירה אליו. כל מהותה של אינטימיות היא בכך שאנו מרשים מרצון לאדם אחר לחדור לתחומים האישיים ביותר שלנו, כסמל וכחלק מיחסינו המיוחדים אתו. כשהוא פורץ לתחומים אלו ללא רשותנו, הוא רומס חלק מהותי ביותר של האישיות שלנו.

הזכות לפרטיות היא זכות מודרנית, שהתפתחה מאוחר יחסית, והיא אף תלוית-תרבות: הפרשנות לפרטיות ומה שנחשב כהפרתה, משתנה מתרבות לתרבות. ככל שהחברה אינדיווידואליסטית יותר, כך היא מכירה יותר בפרטיות כתנאי לאוטונומיה של היחיד. מובן כי פרטיות, כמו זכויות אחרות, אינה מוחלטת אלא מאוזנת מול זכויות אחרות: חפוש הביטוי, חופש המחקר, זכות הציבור לדעת, וכן הלאה. אך מעמדה כיום מוכר כמקרה פרטי של הזכות לכבוד.

מכאן מובן כי האזנת סתר שלא כחוק היא פסולה בכל מקרה. אולם, יש בעלי מקצוע שנהנים מחיסיון רב יותר מאנשים פרטיים: אמון שנותן אדם ברופא, בפסיכולוג או בעורך-דין חיוני לעצם קיומה של הפרקטיקה המקצועית שלהם. ערעור האמון הזה משמיט את עצם הקרקע מתחת לרגליה. מסיבה דומה, חומרתה של האזנת סתר לעיתונאים היא בפגיעה לא רק בפרטיותם, אלא גם בזרימה חופשית של מידע, שמהווה תנאי לקיומה של חברה דמוקרטית.

בכל בחירה חופשית הכרח שיהיה בידינו מידע מלא כדי שנוכל לשקול את כל החלופות. כשנחשפים מקורותיהם של העיתונים מופרע תפקידם כ"כלבי שמירה" של השלטון וניזוק מרכיב מרכזי של הדמוקרטיה. וכבר אמר ז'אק פרוור: כשהאמת אינה חופשית, החופש אינו אמיתי.

פרטיות אינה נבנית רק בחקיקה. התשתית לה חייבת להיווצר דרך חינוך שמביא להכרה בחשיבותה לפרט ולחברה. במובן זה מציבה פרשת האזנות הסתר את החברה הישראלית במבחן קריטי. עמידה בו בכבוד תגביר את חוסנה.

כל המאמרים

Read Full Post »

בשנים האחרונות אנו עדים להתגברותה של מגמה שאפשר לכנותה חקיקת יתר. למגמה זו שני חסרונות עיקריים: ראשית, היא מעוותת את האופן שבו מן הראוי שתתנהל חברה מאורגנת, שגם אם אינה יכולה לחיות ללא חוקים, הרי אין זה רצוי שאת כל תחומי פעילותה, ובעיקר את כל תחומי היחסים שבין החברים בה, יסדירו חוקים שסנקציות בצדם. שנית, נוצר חוסר איזון בין העובדה שחלק כה גדול מהחיים החברתיים מוסדרים – באמצעות חוקים, לבין העדר האכיפה שלהם. בנוסף לחסר העיקרי של המערכת המשפטית הישראלית העובדה שזכויות האדם אינן מעוגנות בה בחוקה או בשטר זכויות – הרי רוב העיוותים הנוכחיים בחברה הישראלית אינם נובעים מהעדר חוקים מתאימים, אלא מכך שהחוקים הקיימים אינם נאכפים.

חוק הוא רכיב הכרחי לתפקודה של חברה מאורגנת. הוא מסדיר את היחסים בעיקריים בין אדם לחברו ובין אדם לשלטון. הוא מחליף את כוח הזרוע ביישוב סכסוכים, ומכיוון שהוא מפקיע מבני האדם את כוח הזרוע פגיעה בהם נהפכת לעניינה של המדינה, באמצעות חוק העונשין: כאשר מתבצעת עבירה פלילית המדינה היא התובעת, לא האדם הפרטי שנפגע. חוקים אינם רק בבואה של החברה, המשקפת את הנורמות הנהוגות בה אלא גם קובעים חלק מהנורמות הללו.

אך דווקא בשל כך אל להם לחוקים לפלוש לכל מערכות חיינו. יש חשיבות מרובה לכך, שלצד החברה המדינית תתקיים חברה אזרחית; שחלק מן היחסים בין אדם לחברו יושתתו על רצון טוב ומעלות האופי, ואת אלה אין מטפחים באמצעות ענישה. גם אם המדינה מחויבת לא רק להבטחת שלומם של אזרחיה, אלא גם לרווחתם ולאיכות חייהם, הרי אין היא יכולה לצוות על רגישות לזולת, אמפתיה וחמלה. חוקים אינם יכולים להחליף חינוך. לא סתם נמנעות מדינות רבות מלחוקק את מה שמכונה "חוקי השומרוני הטוב": חוקים האוכפים עזרה הדדית.

בחודשי פעילותה הספורים של הכנסת הנוכחית, עד אמצע אוקטובר, הונחו על שולחן הכנסת ‏750 הצעות חוק פרטיות. בכנסת הקודמת הונחו ‏2,703 הצעות כאלה דומה, כי פעלתנותם של חברי הכנסת בתחום החקיקה נובעת מן הרצון לתפוס כותרת, אך גם מאי הבנה של תפקידם. אמת, הכנסת היא הרשות המחוקקת, אך המלה "פרלמנט" גזורה מן המלה parler: לדבר. הכנסת אינה רק מקום שבו נחקקים חוקים, אלא גם מקום שבו מתנהל חלק נכבד של הדיון הציבורי. והעלאת נושאים על סדר היום הציבורי אינה פחות חשובה מחקיקת חוקים, שהאינפלציה שלהם בעייתית.

עיגון משפטי הוא אולי הדרך היעילה ביותר להבטיח זכויות אדם, אך הן אינן מתמצות בחוק והוא גם לא מההוה את מקורן לו כך היה, היתה מערכת משפטית יכולה גם להפקיע את זכויות האדם. זכויות אלה מוקנות לאדם מתוקף טבעו האנושי, לא מתוקף קיומה של חברה אנושית. עליה מוטלת רק החובה לקיימן, מתוך ההנחה שהאדם עומד במרכזה. כאשר לזכויות האדם אין מעמד חוקתי כתוב אפשר ביתר קלות לשלול אותן; אך עובדה זו אסור לה לגורם להיחפז בחקיקת חוקה.

דומה, כי לחוקה ראויה אפשר להגיע בשעה שמכוננים מדינה. ‏51 שנה לאחר מועד זה החברה הישראלית מצויה במחלוקת כה עזה על מהותם של ערכי יסוד, שכל חוקה מוסכמת תתפשר בהכרח על חלק מזכויות האדם הבסיסיות ביותר, בנותנה לפשרה גושפנקה רשמית. אין טעם בחוקה, אם היא אינה חוקה ראויה. אין די בחקיקה: יש צורך בחקיקה ראויה ובאכיפתה, ובריסון עצמי בכל הנוגע לשאר היבטיה.

כל המאמרים

Read Full Post »

פורסם בהארץ, 1.7.2001

הצעתו של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, לעגן את חוק השבות כחוק יסוד ("השופט ברק: להפוך חוק השבות לחוק יסוד", הארץ, 22.6), היא צעד נוסף בהתרחקותה של ישראל מן המודל הדמוקרטי אל זה האתנוקרטי. הצעתו זו עולה בקנה אחד עם האופן שבו הוא מתאר את חוק השבות כיורד "לשורש מהותה היהודית של המדינה" (בג"ץ 6698/95, עאדל קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח'). בפסק דין זה, שבו עתרו בני הזוג קעדאן באמצעות האגודה לזכויות האזרח נגד סירובו של היישוב קציר לקבלם לשורותיו, מתאר ברק את חוק השבות כ"מפתח מיוחד לכניסה לבית (ה)ניתן לבני העם היהודי", תוך שהוא מדגיש כי משנכנסו לבית פנימה, על כל האזרחים ליהנות מזכויות שוות.

אלא שמתיאור זה עולים במלוא חריפותם דווקא היבטיו המפלים של חוק השבות, ולו רק בגלל האי-שוויון שהוא ממסד בין אזרחי המדינה: בין קבוצת הרוב היהודי, שחבריה נהנים מהגירה חופשית של בני עמם אל תוך המדינה, לבין קבוצות המיעוט, בעיקר זו הפלשתינית, שהגירה כזאת נמנעת ממנה בכל דרך אפשרית.

אמת, שריבונות המדינה בכל הקשור להגירה ולמתן אזרחות היא עיקרון מקובל בחוק הבינלאומי; אולם תשובה זו – מעבר לבעייתיות שיש בה כביטוי לפוזיטיוויזם משפטי, שמתנער מכל שאלה של הצדקה – איננה מענה לחוסר ההגינות שמבטא חוק השבות, על אופיו המיוחד, כלפי אזרחיה הלא-יהודים של ישראל. הגינות כזאת איננה איזה סרח עודף שאפשר לנער כנער פירורים, אלא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. כאשר העיקרון המכונן איננו עיקרון אזרחי – כראוי למשטר דמוקרטי – אלא העיקרון האתני, מדובר באתנוקרטיה ולא בדמוקרטיה.

בג"ץ קעדאן מהווה התקדמות בכל הקשור לניתוק בין חוק השבות לבין היחס הנדרש מרשויות המדינה כלפי אזרחיה. שכן, על בסיס חוק השבות נבנתה מערכת אפליות מתוחכמות כלפי הפלשתינאים אזרחי ישראל. בקובעו כי אין להתיר, למשל, את ההסדר שאיפשר הקצאת קרקע להתיישבות ליהודים בלבד, צעד ברק צעד חשוב לדמוקרטיזציה של מדינת ישראל, גם אם לא נתן, בסופו של אותו פסק דין, סעד קונקרטי לעותרים באמצעות חיוב היישוב קציר לקבלם לשורותיו.

הנשיא ברק קובע, באותו פסק דין, כי "מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לא מתבקש כלל כי המדינה תנהג בהפליה בין אזרחיה". אין ספק כי מהיותה מדינה דמוקרטית, במוצהר, נובע ההיפך מכך: שוויון גמור בין האזרחים. אפשר גם לטעון כי ממימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית לא נגזר בהכרח אופי אנטי-דמוקרטי. אך הענקת מעמד חוקתי לחוק השבות, על כל המשתמע מכך – שעה שהשוויון עדיין איננו חלק מן החוקה – מרחיקה את ישראל מן המרכיב הדמוקרטי אל המרכיב היהודי, ככל שהשניים אכן עומדים במתח, וככל שהמרכיב היהודי יוצר אפליה מורכבת, מבנית ורבת פנים של הפלשתינאים בישראל.

התרחקות מן המודל הדמוקרטי איננה בגדר כרטיס לכיוון אחד. כאשר ברק קובע בפסק הדין כי "חובתה של המדינה לנהוג בשוויון משתרעת על כל פעולותיה", הוא צועד צעד אחד קדימה לשיקום היחס ההוגן מצד רשויות השלטון כלפי כלל האזרחים; בקובעו כי חוק השבות איננו סותר את חובתה זו של המדינה – הוא נסוג שני צעדים לאחור.

כל המאמרים

Read Full Post »

© פורסם בהארץ ב–1.3.2001

הדיון הציבורי בשאלת האזרחות הישראלית והשלכותיה חשוב מכדי שיעלה לסדר היום הציבורי אגב הערה בתוכנית טלוויזיה. למרות הליקויים בהצעתה של דליה רביקוביץ, האינטואיציה הנכונה שבבסיסה ראויה לדיון מעמיק בהרבה, שכן היא נוגעת בלב הפצע המדמם של מדינת ישראל: האופן שבו חוק השבות מבטא את אופיה האתנוקרטי, כשהמוצא האתני – ולא האזרחות – הוא העיקרון המכונן.

אין שוללים זכות הצבעה מאזרחים, אין שוללים זכויות בשל מוצא אתני, ואין עושים זאת רק משום שלכאורה דפוס ההצבעה של אותה קבוצת אוכלוסייה לא תואם את עמדתו הפוליטית של המציע. אלה הליקויים הבסיסיים שבהצעת רביקוביץ. אך לב הרעיון נוגע לשאלת האזרחות עצמה, לא לזכות ההצבעה. יש לשקול בכובד ראש לשנות את פרוצדורת ההתאזרחות הנהוגה בישראל למהגרים ולהתנותה בתקופת שהייה בארץ, ידיעת מה של שפתה (במקרה של ישראל, אחת משתי השפות הרשמיות), ההיסטוריה ומבנה הממשל שלה. כל אלה הן דרישות קבילות שכל דמוקרטיה ליברלית רשאית להציג.

הסיבה לרעש הציבורי הקם סביב כל רעיון כזה נעוצה בחשש שהוא יערער את מעמד-העל של חוק השבות כחוק מכונן כביכול של מדינת היהודים. חוק זה, שניתן להצדיקו בעת הקמת מדינת-לאום ככלי למימוש ההגדרה העצמית, משמש בישראל לאפליה רבת שנים של האזרחים הערבים בפרט ובעיקר ושל לא-יהודים בכלל. חוק השבות מפלה לא רק בין מהגרים בכוח אלא גם בין אזרחים בפועל, משום שרק אזרחיה היהודים של ישראל נהנים מכך שלבני הלאום שלהם מסלול מקוצר, אוטומטי כמעט, להתאזרחות. אך לחוק השבות השלכות הרבה מעבר לחוקי הגירה, בשל המערכת המורכבת שנבנתה על בסיסו, שנועדה להפלות בין יהודים ללא-יהודים. כך למשל את המונח "יהודי" מחליף צירוף המלים "מי שזכאי לעלות ארצה על פי חוק השבות". כך נהפך חוק השבות למכבסת המלים של האתנוקרטיה הישראלית, כשהלשון הנקייה נועדה לעמעם את האפליה הבוטה המבצבצת מבעד לה.

מעבר לכך יש כאן ניסיון מגונה להסוות אפליה פסולה בעזרת המעטה הלגיטימי כביכול של חוקי הגירה. בדרך זו משרתת מדיניות ההגירה לא רק את הרצון להבטיח את קיומם של רוב יהודי ותרבות יהודית, אלא תומכת במבנה שלם של אפליה פנים-מדינתית, כמו אפליה בהקצבות לרשויות מקומיות, שלילת התיישבות של ערבים על אדמות הסוכנות ותת-ייצוג של ערבים במערכות השלטון ובתפקידים ממלכתיים.

מערכת נוספת שהיא פרזיטית על חוק השבות היא קבוצת הבעיות הקשורה לסוגיית "מיהו יהודי". אף שחוק השבות הוא חוק מתיר מאוד בכל הקשור לעליית יהודים, הרי דווקא בשל טבעו זה הוא גורם להפעלת מערכת פרוטו-גזענית בתוך הקבוצה היהודית פנימה. מרגע שמדינת ישראל מעניקה סל הטבות ליהודים הבאים בשעריה, מעבר לעצם קבלתם לתוכה, היא נהפכת לחשדנית כלפי אנשים שמנקודת ראותה עשויים להעמיד פני יהודים כדי לזכות בהטבות אלה. העובדה שמערכת החוקים של מדינת ישראל כה מיטיבה עם היהודים גורמת לרבים לרצות להיות "יהודים" והופכת את רשויות המדינה לבוררות על בסיס הבחנות של גזע.

למרות חוסר הסבירות הברור שבמתן אזרחות לאדם שזה עתה הגיע לארץ, פורצת סערה ציבורית כאשר מועלית האפשרות לתקן את המצב. אין פלא שהדיון הציבורי בישראל מתחמק מעניין זה, שכן הוא נוגע ישירות בשאלת המתח האפשרי המגולם בביטוי מדינה יהודית ודמוקרטית. אלא שבעוד שהזכות להגדרה עצמית פוליטית ויצירת חיים חברתיים, תרבותיים ולשוניים אוטונומיים היא לגיטימית, קשה לתמוך בחקיקת חוקי הגירה שאינם מתיישבים עם דרישות הצדק רק כדי להמשיך ולהיות רוב. הם אינם מתיישבים עם דרישות אלה משום שהם מפרים את עקרון החירות השווה של אזרחי המדינה, באפשרם הגירה חופשית לבני קבוצת הרוב ובמונעם אותה מבני קבוצת המיעוט. בכך לא ממלאות הרשויות את חובת ההגינות שיש להם כלפי כלל האזרחים.

הגדרה עצמית לאומית מתבטאת בסממנים תרבותיים יותר מאשר משפטיים. רצוי שהדומיננטיות התרבותית לא תמוסד אלא תיווצר במסגרת האילוצים הדמוקרטיים, מעצם העובדה שמדובר ברוב מספרי מכריע ובלי לפגוע בזכויותיהם של קבוצות ומיעוטים אחרים. בכל מקרה, אין צורך בחוקי הגירה נושאי פנים כדי לשמר את התרבות הזאת. אזרחות שלא תוענק אוטומטית לאיש תהיה אפשרית מרגע שבמדינת ישראל תונהג אזרחות שווה לכל.

כל המאמרים

Read Full Post »

 מאת יהושע שגיא

לד"ר נעמה כרמי אין שום קשר לספורט או לכדורגל. היא ילידת קיבוץ מעגן מיכאל, פעילה באירגוני זכויות האדם, חברת הנהלה ויו"ר ועדת החינוך של האגודה לזכויות האזרח. היא ד"ר לפילוסופיה פוליטית ואתיקה שעשתה את הדוקטורט שלה אצל פרופ' אסא כשר. מכיוון שחלק ניכר מהדיון על פרשיית המין של שחקני נבחרת הכדורגל הצעירה מתמקד בקוד האתי לנבחרת הכדורגל, הלכנו לשמוע את דעתה האקדמית בפרשיה העסיסית. היא באה לראיון כשבידה הקוד האתי לנבחרת ישראל בכדורגל ואחרי שלמדה את כל סיפור המעשה של הנבחרת הצעירה.

 * מה דעתך על הפרשיה?

לעיתונאים ולעיתונים יש אינטרס כפול. הם מתעסקים בפרשיות מין רק כאשר עוסקים בספורט, אבל כשמדובר בפוליטיקה יש קשר של שתיקה, בוודאי ובוודאי שקשר השתיקה קיים כאשר מדובר בקולגות מתחום התקשורת. בזה תורמים ליצירת תדמית שהכדורגלנים קלי דעת ומה שיש להם בראש זה רק כדורגל וסקס.

 * ההתנהגות הזו קיימת בישראל גם אצל פוליטיקאים?

בוודאי. והעיתונאים יודעים שזה ישנו אצל פוליטיקאים אבל לא מפרסמים. אם פוליטיקאים הולכים לנערות ליווי יש לזה הרבה יותר השלכות על הציבור מאשר אם כדורגלנים הולכים אליהן. לכדורגלנים יש רק את הכוח לבעוט לשער – אבל לפוליטיקאים יש הרבה יותר כוח. ואם פוליטיקאי נתון לסחיטה בגלל מעשיו, יש לכך השלכות לגבי פוליטיקה נקיה ומה הפוליטיקאי יעשה – כי יתכן שמה שהוא יעשה אלה דברים שהם בחיינו.

* בפרשיה הנוכחית של הכדורגל מי האשם?

ההתאחדות לכדורגל יותר מתייחסת לפן המשמעתי. מה מותר ומה אסור לעשות לפני משחק. אסור לקבל אורחים בחדרים וחובה לכבות את האור בשעה מסויימת.

* זאת אומרת שההתאחדות בסדר.

התשובה מורכבת. אני חושבת שצריך להיות מאוד זהירים בקשר למדדים מוסריים על התנהגות מינית. באופן כללי ההתנהגות המינית של כל אדם היא עניינו. כאשר הדבר נעשה בין שניים בהסכמה מלאה ראוי מה שפחות להתערב.

* גם כאשר שבעה כדורגלנים עושים מין עם בחורה אחת בהסכמה?

יש לי הירהורים אם בחורה שעושה דבר כזה עושה זאת בהסכמה. אבל אם עשתה זאת מרצונה, והיא לא קטינה, זה לא פלילי. אני יותר חרדה לדימוי העצמי של הבחורה, אני לא בטוחה איזה סוג של דימוי עצמי או כבוד עצמי יש לה.

* אבל למה זה בכלל ענייננו?

זו לא זכותנו להתערב, אבל ברור שיש כאן עניין חינוכי.

* שלה, או של השחקנים?

של שניהם. אם חבורה של בני 20 ,18 ,17, מתייחסת לבחורה כאל חפץ, זה לא בדיוק סוג אידיאלי של יחסי גבר-אשה. זה לא רק איך אני עם אשה במיטה, אלא זה נותן השלכות יותר נרחבות על איך מתייחסים אל אנשים. יש דרישה שבעיני היא קצת צדקנית ומתחסדת לגבי התקינות המינית. אם בוגרים עשו מה שעשו בהסכמה, שיעשה כל אחד מה שהוא רוצה. השחקנים לא צריכים להתנהג בפומבי בצורה שפוגעת בערכים חינוכיים שהנבחרת אמורה לייצג. אבל מה שהשחקנים עושים בין ארבעה קירות אני בספק אם מישהו יכול או שלמישהו יש זכות, להתערב בזה.

* אם כך, למה כל הסיפור הזה בכלל עניינה של ההתאחדות לכדורגל?

העניין החינוכי הוא כלל לא עניינה של ההתאחדות לכדורגל. ההתאחדות רשאית וחייבת ליישם את הקוד האתי. בוודאי שאין זה מתפקידה של ההתאחדות להתעסק בשאלה איך מתעצבת דמותו של צעיר ואיזה דימוי יש לו על המין השני ומה תפישתו לגבי יחסי מין בין המינים. זה לא תפקידה של ההתאחדות לכדורגל. אלה ערכים שאדם רוכש בביתו.

* לפי דבריך, בכל הפרשיה הזו אשמה ההתאחדות לכדורגל. אם ההתאחדות לא היתה עושה מזה סיפור לא היה סיפור.

זה לא מדוייק. קודם כל, יש עכשיו קוד אתי ועל ההתאחדות חובה לדאוג לקיומו. סעיף ג'5 אומר שהמחוייבות לקיים את הוראות הקוד האתי היא מוחלטת – ואין לנוגעים בדבר שיקול דעת בעניין זה. בפרשיית המין הקודמת בכדורגל שאלתי מה זה ענייננו מה הם עושים ועם מי הם עושים וכמה ואיך. אבל יש כאן נקודה נכונה לפיה הם מייצגים את המדינה.

* הם מייצגים את המדינה כשהם משחקים. הם לא מייצגים את המדינה כשהם בחדרם הפרטי, אפילו אם הם במחנה אימונים של הנבחרת.

אחרי שקראתי את הקוד האתי לנבחרת ישראל בכדורגל הגעתי למסקנה שלפי הקוד האתי בפרשיה הנוכחית, השחקנים לא ביצעו שום עבירה. הקוד האתי מדבר על התנהגות השחקנים ברשות הרבים, הקוד האתי לא מתייחס למה שהשחקן עושה בחדרו הפרטי.

* הדברים האלה מעלים את השאלה מי אחראי, מי צריך לשאת בתוצאות של הפרשיה הזו.

אני בספק אם נעשתה בכלל עבירה במקרה הזה. מצד שני יש החלטה שעבירה על הקוד האתי תהווה עבירה משמעתית.

* אבל את אומרת שספק אם היתה עבירה בכלל.

זה נכון – אבל בסעיף ג" 8 של הקוד האתי נאמר במפורש שהוועדה ממליצה לקיים את מחנות האימונים של הנבחרת במקום מרוחק ממרכזי הבילוי בארץ ובחו"ל. אלא שכפר המכביה, בו התרחשה הפרשיה הזו, הוא בפירוש מרכז בילוי, או קרוב אליו. אם ההתאחדות ממנה ועדה, לא רק השחקנים חייבים למלא אחר המימצאים, אלא גם ההתאחדות חייבת ליישם את ההמלצות ולא לדרוש זאת רק מהשחקנים.

* כלפי מי את שולחת אצבע מאשימה?

הם צריכים לשאול את עצמם איך זה קרה, איך פעם שניה תוך שנה חוזרת אצלם פרשיה דומה בזו אחר זו. המנהל לא ראה? אז מי צריך לראות? מי האחראי?

* אם לדבריך ספק אם יש עבירה, מדוע המנהל צריך לראות?

אני מבינה שבנוסף לקוד האתי יש תקנון משמעת שלא ראיתיו. אני מניחה שבתקנון המשמעת יש הנחיות מה הם כללי ההתנהגות ויתכן שעל הכללים האלה עברו השחקנים.

* אז יש כאן עבירת משמעת ולא עבירה על הקוד האתי.

יש הרבה אירגונים שבהם למשמעת יש ערך אתי. משמעת היא אמצעי להשגת מטרות, אבל פעמים רבות המשמעת היא גם ערך בפני עצמו.

* איך את מתייחסת להחלטה של ההתאחדות לפזר את הנבחרת?

יש עיקרון בסיסי שכל אדם זכאי עד שלא הובהר אחרת. אם פיזרו את הנבחרת בגלל סערת הרוחות – זה דבר אחד. אבל אם פיזרו את הנבחרת כעונש – זה מאוד בעייתי. קודם כל תסיים את החקירה ורק אחרי שתסיים את החקירה תגזור את העונש. לכל אדם יש זכות להגן על עצמו, לא יכולים להעניש אנשים בלי הליך הוגן. אני חושבת שקודם כל היה צריך לבדוק אם הם ביצעו עבירה. אם ביצעו עבירה על הקוד האתי, או שביצעו רק עבירת משמעת. כי אני לא חושבת שיש למישהו זכות להיכנס לתחתוניהם של אנשים.

* האם יש או אין לפרסם את שמות המעורבים בפרשה?

יש כאן שני עקרונות או ערכים נוגדים. הראשון, אדם כל עוד הוא נחשד ולא הואשם, נגרם לו עוול בזה שמפרסמים את שמו. מצד שני, אם לא מפרסמים, יוצרים מצב בו מחשידים את כל השחקנים. אני חושבת שלא צריך לפרסם את השמות, כי הזכות לפרטיות, המעוגנת גם היא בחוק, גוברת במקרה הזה.

* ופרסום שמה של הבחורה?

בוודאי ובוודאי שלא.

* מכיוון שהיא אשה?

לא, מכיוון שהיא לא מואשמת בשום דבר. היא לא עברה שום עבירה על קוד אתי או תקנון, היא לא מודל לחיקוי כמו שחקני כדורגל, היא אדם פרטי והיא זכאית למלוא השמירה על פרטיותה.

* מה יש לך לומר עליה?

יש כאן שני היבטים. אם זה עושה לה טוב – אז אחלה. לי קשה להאמין שזה עושה לה טוב, ואז יש לה בעיה עם הדימוי העצמי שלה. כי על כל אחד מהגברים שהיו כאן יגידו אכבר גבר ועליה יגידו שהיא מזרן. אף אחד לא יחשוב שהיא אחלה אשה. יתייחסו אליה בזילזול, כי היא לא עשתה שום דבר בזכות עצמה אלא היתה כלי שרת למפורסמים.

* בשולי הפרשיה הזו התפתח ויכוח בין הכדורגל לכדורסל, כאשר אחד מחברי נשיאות איגוד הכדורסל אמר שלכדורסלנים זה לא יכול לקרות, כי הם יותר אינטליגנטים.

ואנשים אינטליגנטים לא עושים סקס? יש מחקר ידוע שאומר שבעלי אינטלקט גבוה יותר נהנים מסקס, אז מה זה אומר על ההתבטאות שלו?

'© פורסם בהארץ בתאריך 24.11.2000

Read Full Post »