פורסם בהארץ 20.1.2002
המכשיר הבינלאומי שימלא את התפקיד החשוב ביותר בהגנה על זכויות האדם במאה ה-21 שואב את סמכותו המוסרית מהלקח של האירוע הנורא ביותר במאה ה-20: שואת יהודי אירופה. שכן בית הדין הפלילי הבינלאומי – שבימים אלו הודיע שר המשפטים ("הארץ", 15.1) כי ישראל לא תאשרר את אמנתו – הוא הלקח המעשי ממשפטי נירנברג. המשפט שצמח מהעמדתם לדין של פושעי המלחמה אחרי מלחמת העולם השנייה הכיר בשפיטותם של פשעים נתעבים שהתבצעו בחסות המדינה, תחת המשפט הפלילי הבינלאומי, תוך שהוא מטיל אחריות על המדינה ועל היחיד כאחד.
כבר ב-1948, בד בבד עם ניסוח הטיוטות לאמנה נגד רצח-עם ולאמנות ז'נווה, ביקשה העצרת הכללית של האו"ם מהוועדה למשפט בינלאומי לבדוק את האפשרות של יצירת בית משפט פלילי בינלאומי קבוע. בתחילת שנות התשעים התעורר מחדש העניין ביצירת מכשירים בינלאומיים יעילים להעמדה לדין, והתוצאה היתה הקמת בתי הדין הבינלאומיים המיוחדים לחקירת פשעי המלחמה ביוגוסלוויה וברואנדה.
על רקע הקושי לאכוף סטנדרטים של זכויות אדם, קשה להמעיט בחשיבות קיומו של בית משפט בינלאומי קבוע, בעיקר בשל יכולתו העתידית להטיל סנקציות, בנוסף להוקעה בינלאומית. עד היום פעלו רק שני גופים קבועים בעלי סמכות אכיפה: בית הדין האירופי לזכויות האדם, ובית הדין האמריקאי לזכויות האדם. ממילא, לא ניתן היה למצות את הדין עם מפירי זכויות אדם שאינם נתונים לסמכותם של בתי משפט אלו.
ישראל, שבמשך כל השנים תמכה בהקמת בית דין כזה מכל הסיבות ההיסטוריות הנכונות, החליטה בתחילה שלא לחתום על אמנת רומא מ-1998, שהניחה את תשתיתו המשפטית, וחתמה לבסוף רק בעקבות חתימתה של ארה"ב. מתנגדי בית הדין טוענים כי תחת לחץ פוליטי של העולם הערבי הוכנסו לאמנת רומא הגדרות, שנועדו להפליל את ישראל בשל מדיניות ההתנחלויות שלה. האמת היא כי היא מאמצת, לצורך הגדרת "פשעי מלחמה" שבית הדין מוסמך לדון בהם, הפרות חמורות של אמנות ז'נווה, כמו גם הפרות חמורות אחרות של החוק הבינלאומי. אמנות ז'נווה נחתמו ב-1949, ואז ודאי שלא היה זה כאקט פוליטי נגד מדיניותה של ישראל.
מובן כי אין גזירה שווה בין מדיניות ההתנחלויות לבין רצח עם; אמנת רומא איננה חפה מפגמים. אך השאלה שיש לשאול היא מדוע מפירה ישראל – לאורך כל שנות הכיבוש – את הוראות אמנת ז'נווה הרביעית, המגינה על אזרחים בעת מלחמה: הריסת בתים, מעצר מינהלי המוני, עינויים, גירוש והתנחלות של אוכלוסייתה האזרחית בשטחים הכבושים.
הסטת הוויכוח להאשמות במניעים פוליטיים, כשמדובר בהגדרות משפטיות בחוק הבינלאומי, היא מטעה ומיותרת. אכן, יש להיזהר מהשפעה פוליטית על הליכים פליליים, ברמה המקומית והבינלאומית כאחת. אך בניסוח אמנות בינלאומית של זכויות אדם מסכימות מדינות העולם, בהליך ארוך ומורכב, על סטנדרטים שיחייבו אותן מוסרית ומשפטית.
ומעבר לכך, בית הדין הבינלאומי לצדק ובית המשפט העליון של ארה"ב כבר קבעו כי אמנות יכולות ליצור חיוב גם עבור מי שאיננו צד להן. במקרה של בית הדין הפלילי הבינלאומי, ברור כבר כעת כי בתנאים מסוימים ניתן יהיה להעמיד בו לדין גם אזרחים של מדינה שאיננה צד לאמנה. מה מרוויחה ישראל, אם כן, מכך שהיא איננה מצטרפת אליה? ברור מה היא מפסידה: אפשרות להצטרף למשפחת האומות הנאורות, אפשרות להצהיר שגם היא מכירה במצפון המשותף של האנושות.
אירוניה עצובה של ההיסטוריה היא, כי 57 שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שבה היה העם היהודי קורבן מרכזי לפשעים נגד האנושות ולפשעי מלחמה, נמנעת מדינת ישראל מלהצטרף ליוזמה שנועדה להגביר את הפיקוח והענישה הבינלאומיים על ביצוע פשעים כאלו ולנסות למונעם בעתיד. וכמה מרושעת היא הבנאליות של ההימנעות.
קרוא וכתוב 