Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘ספרים’ Category

בסוד הרגשות מאת אהרון בן-זאב. זמורה-ביתן, 458 עמ'

פורסם במעריב, 3.8.2001

השימוש הרווח, באחרונה, במושג 'אינטליגנציה רגשית' הוא רק אינדיקציה אחת להכרה ההולכת וגוברת בתחום הרגשות ובתרומתם להתנהגותנו. אך על המקום שעליהם לתפוס בהבנתנו העצמית הצביע כבר הציווי עתיק-היומין "דע את עצמך". הפילוסופיה של הרגשות, שאהרון בן-זאב הוא מחוקריה הבולטים, התפתחה אף היא מאד בשנים האחרונות. מקורותיה נעוצים בפילוסופיה היוונית, בעיקר זו של אריסטו ב'תורת המידות', שהיא הארכיטיפ של תורת מוסר שמתמקדת באופי האנושי ובמעלותיו, לעומת זו שעניינה בפעולות האנושיות ובשיפוטן.

ב'בסוד הרגשות', מציג בן-זאב ניתוח פילוסופי-פסיכולוגי מקיף של הרגשות האנושיים. הנחתו היא, כי הרגשות אינם תופעות מסתוריות שאי-אפשר להבין ולכוון, אלא שאפשר להצביע על חוקיות כללית המאפיינת אותם, למרות מורכבותם. מדע הרגשות, כדבריו במבוא לספר, הוא "הניסיון להבין, להסביר, לתאר ולחזות את התנהגות הרגשות; את סיבותיהם, את תוצאותיהם, ואת התהליכים – הפסיכולוגיים והפיזיולוגיים – הקשורים בהם". הוא גם חולק על הגישה הרווחת והביקורתית כלפי רגשות, כאילו הם הפרעה לתפקוד הולם. המשך…

Read Full Post »

ולנטינו מאת נטליה גינצבורג. מאיטלקית: מירון רפופורט, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 224 עמ'

פורסם במעריב, 29.6.2001

כמו ב'לקסיקון משפחתי', ספרה הנודע ביותר של גינצבורג, ויצירות נוספות משלה, גם ארבע הנובלות הקצרות, שמכונסות כאן, עוסקות כולן במשפחה. ממש כמו ג'יין אוסטן, שבה גינצבורג ומלטשת את פיסת השנהב שלה, ללא יומרות לעסוק בכביר ובדרמטי, אך בכישרון נדיר לתאר את הפרטי והשברירי, שמרכיב את חיינו. מאבק הקיום, הציפיות שנכזבות, היומרות שמתרסקות וכאבי הלב הקטנים. כפי שבתיאטרון אין תפקידים קטנים, רק שחקנים קטנים, כך ישנה רק ספרות קטנה, לא נושאים קטנים. גינצבורג, שהגדירה עצמה כסופרת 'קטנה', כמובן רחוקה מלהיות כזו. היא סופרת ענקית, שבחרה לה את האינטימי והמוכר, המשפחתי (באנגלית זוהי אותה מלה), כדי ללטש ממנו, כאמור, שנהב.

ולנטינו, האח שצופים לו גדולות ונצורות בנובלה הקרויה על שמו, רחוק מלהגשימן. הוא נישא לאשה עשירה ומכוערת מאד, שנדיבותה מתגלה דווקא על רקע אטימותו לבני-משפחתו העניים והחולים. במקום להתמיד בלימודי הרפואה שלו, שהמשפחה חסכה מפיה כדי לממנם, הוא מעביר את ימיו בבטלה. בנובלה 'מזל קשת', שפורסמה לא מזמן גם באנתולוגיה של 'הספריה החדשה', מגיעה אלמנה קשישה מן הכפר אל העיר, חדורת אמביציות לכבשה. גיבורת 'מזל קשת' היא אולי היחידה מבין גיבוריה של גינצבורג, שמנסה באופן פעיל לשנות את מזלה ואת מהלך חייה. כל השאר נסחפים בפאסיביות בזרם החיים, על-פי מה שאלו מזמנים להם, מבלי לבחור באמת בדבר.

אך דווקא את הגיבורה הפעילה עושה גינצבורג למגוחכת ביותר, כמי שיומרותיה לא מאפשרות לה לא רק להכיר בחולשותיה ולדעת את מקומה האמיתי, אלא גם לחוש חמלה כלפי מי שהחיים המרו עמו, ועדיין שומר על אצילות נפש. על היבריס תמיד נענשים, לפחות בספרים. כאן, העונש הוא בדמות נוכלת המנצלת בערמומיות את חולשותיה של הגיבורה. גם ב'ולנטינו' וגם ב'מזל קשת' המספרת היא הבת/האחות, כנועה במידת מה, לעתים מחוקה כמעט, צופה מן הצד בתלאות בני-משפחתה ומקבלת עליה ללא טענות את מהלך החיים שנקבע לה. את הארועים הגדולים, פרידות ומוות, בוחרת גינצבורג לספר מפי דמויותיה, בלשון המעטה, ביובש של מי שעורך סיכומים לפרוטוקול. הליריות שמורה דווקא לאלו הקטנים, מתוך נאמנות להיפוך החשיבות, שהינחה אותה גם בבחירה התימטית על מה לספר.

שתי הנובלות הראשונות, שנכתבו בשנות החמישים ומייצגות את כתיבתה המוקדמת של גינצבורג, מלאות ואופטימיות יותר, למרות הקושי לנקוט במונח 'אופטימי' לגבי תוכנן. השתיים האחרונות, שנכתבו בשנות השבעים, מתארות בעיקר את התפוררותה של המסגרת המשפחתית בין אצבעותיהם של גיבוריה, בין אם אלו נישואין שנועדו לכישלון מראש, ובין אם אלו בגידותיהם הקטנות והגדולות של בני-הזוג. 'משפחה' היא נובלה קדורנית במיוחד, ודומה כי היא היחידה בספר שלא מצליחה לעורר חמלה כלפי דמויותיה. ב'בורגנות' משליכה הגיבורה את כל הרכות והרגש, שעדיין טמונים בה, על החתולים שהיא מנסה לגדל.

למרות שעצב שורה על המשפחות של גינצבורג, זהו עצב מפוכח מאד, שמבין כי לטוב ולרע מהווה המשפחה גדר בפני העולם. על אף הכעס שלה על ולנטינו, מסיימת האחות את סיפורו בכך שהכעס לא נמשך זמן רב, כי הם חשובים זה לזו יותר מכל דבר אחר בחייהם. "עלי להישאר נאמנה לוולנטינו, ולהישאר איתנה לצידו", מסכמת המספרת את האתוס המשפחתי: נאמנות וחוסן פנימי, כתף להישען עליה, כשמצוקות החיים החיצוניים גוברות ללא נשוא. לגינצבורג יש מבט נטול אשליות על הכתף המשפחתית, ועל העצב הגדול שמאחורי חוסנה, כשהוא נפרט לפרוטות זעירות של תקוות נכזבות ובדידות.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

אלפיים, גיליון מס' 21. עורכת: ניצה דרורי-פרמן, עם עובד, 223 עמ'

פורסם במעריב, 22.6.2001

'אלפיים' מוסיף לתפקד ככתב-עת בינתחומי משובח. למרות ובגלל הקריאה התובענית שהוא דורש, הוא מספק אתנחתא מהכאן והעכשיו לטובת מאמרים בנושאים שונים, שחלקם הקטן נוגע באופן זה או אחר בשאלות אקטואליות. רובם מתרחקים מהאקטואליה לטובת העיון הטהור. צידה השני, החסר, של הבינתחומיות, הוא הסבירות הגבוהה, שהקורא לא ימצא בגיליונותיו של כתב העת יותר ממאמר או שניים המעניינים אותו. זה מה שקרה לי בגיליון מס' 21 של 'אלפיים'. רק שניים ממאמריו דיברו אל לבי. המשך…

Read Full Post »

שבעה סיפורי דיוקן. ערך והוסיף אחרית דבר: משה רון, תרגום: רן הכהן, נילי מירסקי, משה רון, הספריה החדשה-הקיבוץ המאוחד-ספרי סימן קריאה, 333 עמ'

פורסם במעריב, 25.5.2001

שבעת סיפורי הדיוקן שלפנינו עומדים כל אחד בכוח עצמו ועוצמתו האסתטית. אפשר לקרוא בהם ככאלו ולהתענג, בין השאר, על תרגום משובח; אך החוט המקשר, שטווה משה רון, אשר ערך את הקובץ, מעניק להם כוח נוסף ועוצמה אסתטית שלמה, שעולה על זו של חלקיה. הדיוקן המצויר (בסיפור אחד הוא מפוסל) הוא עיקרון סלקציה חדשני לקובץ סיפורים, ורון מעיד כי הוא אינו מכיר מבחר דומה בלשון אחרת. דומה, כי החדשנות הזו גוברת על ההסתמכות על מכנה משותף תימאטי, שהיא בפני עצמה מיושנת בהחלט, כפי שכותב רון באחרית-דבר שלו. הכוח המאגי שמיוחס לצלם (מכאן, אולי, האיסור הדתי עליו) עולה בעוצמה רבה מן הסיפורים, והקורא תוהה, בפתח כל אחד מהם, על האופן המיוחד, שבו תתגשם התימה בסיפור שלפניו. המשך…

Read Full Post »

מבית ומחוץ. מאמרים ורשימות ביקורת מאת עדה צמח. פרוזה אחרת, עם עובד, 273 עמ'

פורסם במעריב, 18.5.2001

בספר קטן זה כינסה וערכה עדה צמח מרשימות הביקורת שלה, שהתפרסמו במשך השנים בעיתונים ובכתבי-עת שונים. רשימות על הספרות העברית מכונסות בחלקו הראשון ורשימות על הספרות העולמית בחלקו השני, ומכאן שם הספר.

לכאורה, פרוייקט יומרני, שכן למי, מלבד לתלמידי ספרות ולחוקרים המתעניינים בסופר זה או אחר, יש ראש ועניין בימינו לקרוא מאמרי ביקורת; ועוד כאלו המכונסים יחד בספר אחד, לא כאלו המתפרסמים מדי פעם, במינון מדוד, בעיתון השבת, משם בעיקר מוכרות (לטובה) רשימותיה של צמח. למעשה, אפשר לקרוא את הרשימות המכונסות כאן גם בלי לקרוא תמיד את הספר שהוא מושא הביקורת. הקורא מוזמן להצטרף לעדה צמח במסעה בשבילי הספרות והתרבות הישראלית והכללית, ומובטח לו שתלווה אותו במסעו זה מורת-דרך מיומנת, נבונה וצנועה, שתתרכז במראות המעניינים הנגלים לעין ולא בעצמה. כתיבתה של צמח מאופקת, עניינית ובלתי-מתלהמת.
היא בבחינת אוצר גנוז בשיח הביקורתי במחוזותינו, שאם הוא מתקיים, הוא עושה זאת פעמים רבות מדי ברעש ובצלצולים, בעלבונות ובנאצות. וכה מתגעגע הלב לאותן מסות ביקורת של פעם, שאורכן מאפשר להן לומר דבר של טעם בלי קוצר נשימה, ואף לנמק; ולמבקר של פעם, רחב-האופקים, בעל הידיעות, שעושה מלאכתו קודם כל מאהבת הספרות ורק אחר-כך, אם בכלל, מסגירת חשבון. העובדה שיורם ברונובסקי – אולי אב-הטיפוס של כל אלו בימינו – נאסף אל אבותיו, רק מחדדת עד לבלי נשוא את הגעגוע הזה. המשך…

Read Full Post »

מקרוב, גיליון מס' 4. עורכים: נסים קלדרון וגדי טאוב, המכללה האקדמית ספיר והקיבוץ המאוחד, 188 עמ'

פורסם במעריב, 23.3.2001

המחסור בכתבי-עת, שישמשו במה לדיון מפרה ויספקו לכותבים צעירים מצע בטוח לכתיבה, הוא אחת הסיבות לכך שהזירה הספרותית והתרבותית בישראל שוממת למדי. 'מקרוב' בא למלא לא רק את החלל הזה. בהיותו מוגדר ככתב-עת לספרות ולחברה, לעורכיו יש חזון חברתי לא פחות מספרותי: טיפוח ערכי הסוציאל-דמוקרטיה ומאבק בלתי נלאה בפוסט-מודרניזם. כבר כותרתו אומרת לנו, כי כאן נסתכל על הדברים מקרוב, לא מרחוק, לא מתוך הפריזמה של הנייטרליות האוניברסלית, אלא מתוך מעורבות במקום ובזמן הקונקרטיים. דווקא מזווית זו חסר, לטעמי, פתיח של העורכים לגיליון הנוכחי. המשך…

Read Full Post »

זמן אמת: אינתיפאדת אל-אקצה והשמאל הישראלי. עורך: עדי אופיר, כתר, 319 עמ'

פורסם במעריב, 23.2.2001

זמן האמת של השמאל הישראלי, אך גם מאמרים שנכתבו בזמן אמת, זוהי הדו-משמעות שמאחורי שמו של קובץ המאמרים המנתחים את אינתיפאדת אל-אקצה והשפעתה על החברה הישראלית. הכותבים, שרובם שייכים למה שאפשר לכנות השמאל הרדיקלי, לא הופתעו מפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. כך לא הופתע גם כל מי שעקב אחרי המתרחש בשטחים הכבושים מאז הסכמי אוסלו, שהידקו את הסגר, המצוקה וההשפלה, ששום בן-אנוש אינו יכול להסכין עמם. לכל היותר, אפשר היה להשתומם איך זה לא פרצה ההתקוממות קודם לכן.

לצד המחמאות המגיעות לעורך ולהוצאה, על פרסום מהיר שמגיב למאורעות ההווה, עולה גם הרהור באשר לאפשרות לנתח את הארועים בהיעדר פרספקטיבה היסטורית. לסוג כזה של כתיבה אנו נחשפים מדי יום בעמודי הפובליציסטיקה של העיתונים, אבל באלו, כמאמר הקלישאה, עוטפים למחרת דגים. הגל תיאר את הצורך בפרספקטיבה הזאת באופן ספרותי, כשקבע שינשופה של מינרבה (אלת החוכמה) יוצא למעופו בחשכה: רק בשלהי התקופה אפשר להבין את ערכיה ולנתח את מושגיה המרכזיים. מי שמביט על תקופתו מתוכה – מרחיק ראות ככל שיהיה – לוקה בעיוורון שמטילים עליו המאורעות. כל ניתוח הוא פרי המגבלות של תקופתו ורוחב אופקיה, אבל 'זמן אמת' הוא רפלקסיה על הארועים בהתהוותם. המשך…

Read Full Post »

כיסוי המיטה הכחול מאת ראג' קמאל ג'ה. מאנגלית: עדי יותם. כנרת, 192 עמ'

פורסם במעריב, 19.1.2001

הבית הוא המקום שממנו אנו מתחילים, קבע פסיכיאטר הילדים הנודע דונלד ויניקוט. והבית כאן הוא כיסוי המיטה הכחול, שאליו נמלטים המספר ואחותו בילדותם ממצוקות היום-יום. עליו רקמו חלומות ילדות ושיחקו במשחקים סודיים ואסורים. על הכיסוי הזה נמה עכשיו את שנתה תינוקת בת-יומה, ואילו הוא, המספר, יושב בחדר הסמוך וכותב. הוא כותב בקדחתנות, בבהילות, מתוך תחושה של קוצר זמן; התינוקת, בתה של אחותו, הופקדה אצלו למשמורת של לילה אחד על-ידי בית-החולים שבו נפטרה אמה, ככל הנראה בלידתה. למחרת היא מיועדת להימסר לאימוץ.

פרטים רבים אחרים על חיי אמה של התינוקת נותרים עלומים. פרט מרכזי אחד מתגלה לבסוף, אך שומה עליו להישאר לסוף, ולא להתגלות כאן כעת. המספר כותב, יותר מכל, משום שלימדו אותו שאפשר לכתוב על מה שאי-אפשר לדבר עליו: "כאשר אתה מתקשה לומר משהו, כאשר המלים נלכדות בחזה שלך, שפתיך רוטטות, כמו בחורף, אתה תמיד יכול לכתוב את זה" (עמ' 37). בסופו של דבר, אמנם, הוא יווכח לדעת, שיש דברים שחייבים להיאמר; לא כדי לאפשר את התקשורת עם הזולת, אלא כדי להקל על המשא הכבד מנשוא על חזך שלך, וכדי להיות מסוגל להש תחרר ולהמשיך.

כיסוי המיטה הכחול משמש כאן, פשוטו כמשמעו, כמצע המשפחתי. אב שיכור שהיכה את אשתו ואנס את ילדיו, אם שנפטרה ואחות שעזבה את הבית, "כדי שאני אוכל להמשיך", כדבריו. האחות, נערה אמיצה וקשת-עורף, הצילה את אחיה במובנים רבים. כעת נמשכת השרשרת שלא תנותק דרך בתה התינוקת, שלמענה הוא נזכר וכותב. כיסוי המיטה הכחול מסמל את כל אלה, אך גם את המפלט מהם, עולם קסום ודמיוני שבראו שני הילדים. אחר-הצהריים היה הכיסוי הדהוי לשמיים זרועי עננים; בערב – שמיים שחורים שופעים נצנוצי כוכבים, שקרנו מאורה של מנורת המיטה.

כיסוי המיטה הוא מה שת.ס. אליוט כינה 'קורלטיב אובייקטיבי': אובייקט המתפקד כנוסחה כדי לעורר רגש מסוים. במקרה הזה מדובר בתערובת רגשות בלתי-מוכלת כמעט, שמעוררת הקירבה המשפחתית, ומהווה גם מקום מפלט ממנה. במקום אחד מקבלת תערובת הרגשות הזו, והאופן שבו היא משתלטת על החיים הבוגרים, תיאור קונקרטי, בפנייה מדומה של הגיבור אל האב:

"אני רוצה לומר לו שמה שקרה קרה והיה אנוכי מצדי להמשיך ולהשתמש בו כתירוץ לכשלונות שאני אחראי להם, או כנושא לפרוזה שלי. אני רוצה שיעזור לי להבין למה נכשל כאב ואיך יכלו שינאה וכאב רבים כל-כך לחיות בכפיפה אחת ובנועם עם כל-כך הרבה אהבה ושמחה" (עמ' 59).

האופן שבו מלופפים הכאב והשינאה באהבה ובנועם, הוא אחד ממיני המסתורין העיקריים שמלווים את המשפחה ומניעים אותה. "משפחה, אני שונא אותך!", אמר פעם אנדרה ז'יד, מניח את אצבעו במדויק על חוסר-היכולת להפריד בין קירבה לכעס.

'כיסוי המיטה הכחול' הוא ספרו הראשון של ראג' קמאל ג'ה, שמגלה כישרון גדול. הפרקים-הסיפורים שזורים כולם כחרוזים על חוט אחד, כשהמספר עובר מגוף ראשון לגוף שלישי וחזרה, במבט משולב עם תודעת דמויותיו, גיבורי סיפור-חייו ויצירי רוחו גם יחד. לעיתים הוא עושה זאת ביובש ולעיתים בפיוטיות, הריאליה מתחלפת בחלום וביעותים. הוא מזקק למלים בדידות נואשת והזנחה, שמולידות אלימות אך גם קשר ותקווה. בפרק האחרון, הקרוי 'שמונה מלים', מבוטאות רק שבע. המלה החסרה, אפשר רק לנחש, היא אהבה, שרוחה שורה על הספר כולו. זו שעם כל חריגותה, עדיין מותירה מקום לחסד.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

שותים ומדברים מאת בוהומיל הראבאל. תרגמה מצ'כית והוסיפה אחרית דבר: רות בונדי, גוונים, 127 עמ'

פורסם במעריב, 5.1.2001

הספרות הצ'כית עשתה לה שם בשנים האחרונות בקרב הקהל הישראלי. היא קנתה לה מעריצים רבים, לא מעט הודות לתרגומיה של רות בונדי, שלזכותה אפשר לזקוף את היכרותו של הקורא הישראלי עם הספרות הצ'כית בכלל ועם הראבאל בפרט. סגנונו החריף והקומי של הראבאל מוכר לנו, בין השאר, מתרגומיה ל'שירתתי את מלך אנגליה', 'בדידות רועשת מדי', 'תספורת' ועוד. ב'שותים ומדברים' (שסיפוריו נבחרו מתוך שני קבצים במקור), משתפת בונדי את הקוראים בקשיים שניצבו בפניה בתרגום שפתו הייחודית של הראבאל, המתאפיינת בדיבוריותה. זוהי שפת דיבור עממית ועשירה בביטויים יחודיים, כותבת בונדי באחרית הדבר, והקשיים שבהרקתה לעברית – שפה דלת-משלבים – ברורים.

יושבי בתי-הבירה של פראג, גיבורי 'מדברים ושותים', הם דברנים בלתי-נלאים. עד כדי כך הדיבור מרכזי בפיהם, שנוצר הרושם, שהשפה בחרה בהם ולא להיפך, כפי שמצטטת בונדי את הראבאל באמירה שהיידגר מהדהד בה שלא במקרה: השפה היא שמדברת באמצעות האדם. אלא שבעוד שאצל היידגר נועד הדיבור לדבר את הישות, אצל הראבאל הוא מדבר את החיים היומיומיים ואת המאורעות הטריוויאליים ביותר.

ב'שותים ומדברים' אנשים מדברים על מה שהם ומה שהם רוצים להיות, בסיטואציות יומיומיות, שהראבאל משרטט בקווים חריפים, בעין מחוייכת וביקורתית. בסיפור 'עיני מלאך' מתאר הראבאל את הסיטואציה המוכרת של מי שמוצא עצמו קונה פוליסת ביטוח, שאינו בטוח כלל שיש לו בה צורך. בהומור דק הוא מביט על חימתו המתעוררת של האופה המבוטח, חכם ומאיים לפני מעשה, אשר מצטמק לגודלו הטבעי שעה שהוא נפגש שוב עם חברת הביטוח, ומשתכנע מהתחבולות המוכרות של סוכניה, שהוא אכן זקוק לביטוח שעבורו שילם.

גם ארוע קשה כמו התאבדות, בסיפור 'מזנון סוויט', מובא כלאחר-יד, כאילו היה זה ארוע יומיומי, שנערה צעירה תולה עצמה במזנון. הקישור וההצלבה בין שני סיפורי-המשנה מתרחשים רק במוחו של הקורא: אנחנו הם אלה שמניחים כי ארוסתו של הצעיר, שמגיע למזנון לחפש אחריה, היא ככל הנראה הנערה שנמצאה תלויה בו ממש באותן שעות. ב'רמאים' אנו מעומתים עם החולשה האנושית המוכרת שבשלה מותחים ביקורת על תכונה מסוימת המתגלה בזולת, בעוד אנו מתעלמים ממנה עצמה שעה שהיא מופיעה אצלנו. הראבאל מצליח לעשות את זה בסיפור שכולו דיאלוגים בין הדמויות, שחושפים את יומרתן כמו גם את פרצופן הא מיתי, ללא הערכה מתערבת מטעם המספר. זהו קובץ סיפורים פשוט וצנוע, שאינו משאיר את רישומו לאחר הקריאה בו. מי שקורא אותו אחרי, למשל, 'בדידות רועשת מדי' של אותו מחבר, עלול אפילו להתאכזב. הראבאל כתב הפעם ספר חביב, חייכני, לפעמים דוקר. לא יותר.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

זמנים, גיליון מס' 72. עורכת: נעמה שפי, עורך אורח: איל נווה, אוניברסיטת תל-אביב/זמורה-ביתן

פורסם במעריב, 1.12.2000

הוראת היסטוריה והקשר בינה לבין היסטוריוגרפיה ועיצוב התרבות, עומדים במרכז גיליון זה של 'זמנים', שהעורך האורח שלו, איל נווה, מתאר במאמר הפותח, יחד עם אסתר יוגב, את המחלוקת סביב ספרו 'המאה ה-20 על סף המחר'. אפילו פולמוס כה יסודי לגבי דימויה העצמי של הציונות, כמו גם התדמית שאותה היא מבקשת להנחיל לדור הבא, התחיל, איך לא, בארה"ב, במאמר ב'ניו-יורק טיימס'. משם עבר להתנהל בשצף קצף מעל דפי העיתונות העברית. במאמרם מבקשים נווה ויוגב להאיר כמה היבטים מרכזיים בוויכוח ובאמצעותם לבחון שאלות הנוגעות להתפתחות הזהות הקולקטיבית הישראלית. הם מניחים, כי הפולמוס לגבי תפקידה של הוראת היסטוריה רק משקף את השסעים בחברה הישראלית עצמה. המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »