ולנטינו מאת נטליה גינצבורג. מאיטלקית: מירון רפופורט, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 224 עמ'
פורסם במעריב, 29.6.2001
כמו ב'לקסיקון משפחתי', ספרה הנודע ביותר של גינצבורג, ויצירות נוספות משלה, גם ארבע הנובלות הקצרות, שמכונסות כאן, עוסקות כולן במשפחה. ממש כמו ג'יין אוסטן, שבה גינצבורג ומלטשת את פיסת השנהב שלה, ללא יומרות לעסוק בכביר ובדרמטי, אך בכישרון נדיר לתאר את הפרטי והשברירי, שמרכיב את חיינו. מאבק הקיום, הציפיות שנכזבות, היומרות שמתרסקות וכאבי הלב הקטנים. כפי שבתיאטרון אין תפקידים קטנים, רק שחקנים קטנים, כך ישנה רק ספרות קטנה, לא נושאים קטנים. גינצבורג, שהגדירה עצמה כסופרת 'קטנה', כמובן רחוקה מלהיות כזו. היא סופרת ענקית, שבחרה לה את האינטימי והמוכר, המשפחתי (באנגלית זוהי אותה מלה), כדי ללטש ממנו, כאמור, שנהב.
ולנטינו, האח שצופים לו גדולות ונצורות בנובלה הקרויה על שמו, רחוק מלהגשימן. הוא נישא לאשה עשירה ומכוערת מאד, שנדיבותה מתגלה דווקא על רקע אטימותו לבני-משפחתו העניים והחולים. במקום להתמיד בלימודי הרפואה שלו, שהמשפחה חסכה מפיה כדי לממנם, הוא מעביר את ימיו בבטלה. בנובלה 'מזל קשת', שפורסמה לא מזמן גם באנתולוגיה של 'הספריה החדשה', מגיעה אלמנה קשישה מן הכפר אל העיר, חדורת אמביציות לכבשה. גיבורת 'מזל קשת' היא אולי היחידה מבין גיבוריה של גינצבורג, שמנסה באופן פעיל לשנות את מזלה ואת מהלך חייה. כל השאר נסחפים בפאסיביות בזרם החיים, על-פי מה שאלו מזמנים להם, מבלי לבחור באמת בדבר.
אך דווקא את הגיבורה הפעילה עושה גינצבורג למגוחכת ביותר, כמי שיומרותיה לא מאפשרות לה לא רק להכיר בחולשותיה ולדעת את מקומה האמיתי, אלא גם לחוש חמלה כלפי מי שהחיים המרו עמו, ועדיין שומר על אצילות נפש. על היבריס תמיד נענשים, לפחות בספרים. כאן, העונש הוא בדמות נוכלת המנצלת בערמומיות את חולשותיה של הגיבורה. גם ב'ולנטינו' וגם ב'מזל קשת' המספרת היא הבת/האחות, כנועה במידת מה, לעתים מחוקה כמעט, צופה מן הצד בתלאות בני-משפחתה ומקבלת עליה ללא טענות את מהלך החיים שנקבע לה. את הארועים הגדולים, פרידות ומוות, בוחרת גינצבורג לספר מפי דמויותיה, בלשון המעטה, ביובש של מי שעורך סיכומים לפרוטוקול. הליריות שמורה דווקא לאלו הקטנים, מתוך נאמנות להיפוך החשיבות, שהינחה אותה גם בבחירה התימטית על מה לספר.
שתי הנובלות הראשונות, שנכתבו בשנות החמישים ומייצגות את כתיבתה המוקדמת של גינצבורג, מלאות ואופטימיות יותר, למרות הקושי לנקוט במונח 'אופטימי' לגבי תוכנן. השתיים האחרונות, שנכתבו בשנות השבעים, מתארות בעיקר את התפוררותה של המסגרת המשפחתית בין אצבעותיהם של גיבוריה, בין אם אלו נישואין שנועדו לכישלון מראש, ובין אם אלו בגידותיהם הקטנות והגדולות של בני-הזוג. 'משפחה' היא נובלה קדורנית במיוחד, ודומה כי היא היחידה בספר שלא מצליחה לעורר חמלה כלפי דמויותיה. ב'בורגנות' משליכה הגיבורה את כל הרכות והרגש, שעדיין טמונים בה, על החתולים שהיא מנסה לגדל.
למרות שעצב שורה על המשפחות של גינצבורג, זהו עצב מפוכח מאד, שמבין כי לטוב ולרע מהווה המשפחה גדר בפני העולם. על אף הכעס שלה על ולנטינו, מסיימת האחות את סיפורו בכך שהכעס לא נמשך זמן רב, כי הם חשובים זה לזו יותר מכל דבר אחר בחייהם. "עלי להישאר נאמנה לוולנטינו, ולהישאר איתנה לצידו", מסכמת המספרת את האתוס המשפחתי: נאמנות וחוסן פנימי, כתף להישען עליה, כשמצוקות החיים החיצוניים גוברות ללא נשוא. לגינצבורג יש מבט נטול אשליות על הכתף המשפחתית, ועל העצב הגדול שמאחורי חוסנה, כשהוא נפרט לפרוטות זעירות של תקוות נכזבות ובדידות.
כל ביקורות הספרים
Read Full Post »
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.