Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘ספרים’ Category

 שורו הביטו וראו – איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית מאת אליק מישורי. אופקים עם-עובד, 2000, 384 עמ' כולל הערות ומפתח

פורסם במעריב, 17.11.2000

אליק מישורי מוסיף אבן ברוכה וחיונית למחקר הביקורתי של הנראטיב הציוני, כאשר הוא בוחן בספרו את האופן שבו רתם זה את התרבות החזותית לצרכיו. עד כה נחקרה בעיקר התרבות הטקסטואלית, ונבדקו המסרים הכתובים והמדוברים של מנסחי וסוכני האידיאולוגיה הציונית. בתחום האמנות נבחן הנראטיב ביצירות הספרות והקולנוע. תחום שהוזנח הוא אכן התרבות החזותית, שבה מתרכז מישורי בסמלים ובאיקונות, ובדימויים חזותיים אחרים, שבעזרתם הועבר והועצם המסר הציוני.

לדברי מישורי, העיסוק המועט בפן החזותי של הרעיונות הציוניים נובע מתפישה היררכית של הפעילות היצירתית האנושית, המעניקה עדיפות למילולי לעומת החזותי. ואולם, יצירת תרבות יהודית חדשה, כחלק מהתגבשות הזהות היהודית החדשה, היתה אחת משאיפותיה המרכזיות של הציונות. בובר, למשל, החזיק בדעה כי אמנות היא כלי ליצירת אדם יהודי שלם ובשל, וכי המימד האסתטי הוא המימד החסר בקיומו של היהודי. מובן, אם כן, כי האמנות היתה לדידו אחד הגורמים שיביאו להגשמה העצמית של העם היהודי, בהשלימה את הפן האינטלקטואלי האופייני של היהדות בזה האסתטי-החווייתי. בבואו לנתח את חלקה של האמנות החז ותית בעיצובם הגרפי של רעיונות ציוניים, משלים מישורי את התיאור והניתוח הביקורתי של הנראטיב הציוני, כפי שהוא משתקף ומתעצב בתחומי דעת שונים. המשך…

Read Full Post »

החיפוש האינסופי – שיחות עם מדענים מאת צבי ינאי. ספריית אופקים/עם-עובד, 145 עמ'

פורסם במעריב, 6.10.2000

צבי ינאי הוא לבטח אחד האנשים רחבי האופקים והדעת, שמסתובבים בינינו. כששמו של מי שהיה, בין השאר, עורך כתב-העת המיתולוגי 'מחשבות' ומנכ"ל משרד המדע, מתנוסס על כריכת ספר חדש, מובטח לנו מותג מסקרן, שוודאי גם ימכור לא רע.

'החיפוש האינסופי' לא לוקח סיכונים: הוא נעשה במתכונת שכבר קצרה הצלחה בכל הקשור למפגש עם הפילוסופיה. בריאן מאגי רשום על הפטנט הזה, של מפגשים טלוויזיוניים, שהוהדרו לספר שיחות, הן ב'אנשי הגות' והן ב'הפילוסופים הגדולים', שתורגמו שניהם לעברית. מאגי שוחח עם פילוסופים בני-ימינו על פילוסופים אחרים, ואיפשר בכך לקוראים להתוודע אל חלק מן התימות היסודיות שבהן עסקה הפילוסופיה מאז ומעולם. אחד הדברים, שבולטים מיד לעין ב'חיפוש האינסופי' הוא היותו ספר צנום מאד, ובמובן מסוים, שעליו אעמוד בהמשך, הכמות משפיעה כאן על האיכות. המשך…

Read Full Post »

תעודת תרבות חזון 2000, נייר עמדה על מדיניות התרבות של מדינת ישראל במאה ה-21. משרד המדע, התרבות והספורט, ועדת חזון התרבות הישראלית, 16.1.2000, 197 עמ'

פורסם במעריב, 22.9.2000

כשמדובר בדו"ח שמזמין משרד ממשלתי, השלב המכריע אינו פרסום המלצותיו, אלא מינוי חברי הוועדה. כמעט בנוסח: אמור לי מי חברי הוועדה שבחרת, ואומר לך איזה דו"ח הם ינפקו. מתן וילנאי בחר בקפידה ועדה מאוזנת, על כל הייצוגים הדרושים: המגזר הערבי, הרוסי והדתי, האקדמיה והפרקטיקה, ותחומי אמנות שונים. מינויה של הפרופ' זהר שביט לראש הוועדה הבטיח כי השפה העברית תקבל מעמד בכורה (שמשמעותו המעשית אינה מפורטת). בנוסף, מונה הדו"ח 43 אישים, מכובדים כולם, ששימשו כחברי מליאה ו-48 אישים, מכובדים לא פחות, שהשתתפו בכתיבה ובעיבוד הנספחים.

הדו"ח מורכב מנייר עמדה צנום, הכולל המלצות, וחלק עב-כרס של נספחים, שכולל חלק מניירות העמדה שקיבלה הוועדה בנוגע לתחומים העיקריים שעסקה בהם, וכדבריה "חלקם מובאים כאן, בלי שתאמץ הוועדה בהכרח את נוסח הדברים כלשונו. הדברים מובאים על אחריות כותביהם ובשמם". המשך…

Read Full Post »

מפגשים טיפוליים עם חיות מחמד מאת אודין קיוזאק. מאנגלית: אלה רבינוביץ', מבוא למהדורה העברית: פרופ' יוסף טרקל, אוניברסיטת תל-אביב, 258 עמ'

פורסם במעריב, 8.9.2000

משהו רגוע, מלטף ונעים, זורם אלינו מדפי הספר הזה. ניסיון לתת דין-וחשבון על מקורה וטיבה של התחושה הזאת מביא למסקנה כי היא משקפת, במידת מה, את החוויה הצְפוּנה בקשר עם חיות מחמד. אהבה ללא תנאי וקבלה ללא שיפוט, שמעתירות עלינו חיות המחמד שלנו, הן שתיים מן התכונות שמונה אודין קיוזאק בקשר איתן, שהופך אותו לאטרקטיבי בכלל, וליעיל ככלי טיפולי בפרט. ארבעה מרכיבים עיקריים של הברית בין בני-אדם לבעלי-חיים הם ביטחון, אינטימיות, קִרבה וקביעות. הטיפול בעזרתם הוא דיסציפלינה חדשה יחסית, ו'מפגשים טיפוליים עם חיות מחמד' תורם לה בהיותו ספר קריא מאד, אך בו-בזמן מבוסס מדעית. המשך…

Read Full Post »

ספר האי-נחת מאת פרננדו פסואה. תרגום ומבוא: יורם מלצר. בבל, 503 עמ'

פורסם במעריב, 11.8.2000

"תמיד אהיה מי שמחכה שיפתחו לו דלת למרגלות קיר שאין בו דלת", שורה מופלאה זו הביאה להתוודעותי עם פרננדו פסואה המשורר, או שמא נכון יותר לומר עם אלווארו דה קאמפוס, שהוא הדמות שכתבה את השיר 'חנות הטבק', שממנו השורה לקוחה. שכן יצירתו של פסואה היא יצירה הטרונימית: לא כתובה תחת שם ספרותי (פסבדונים) אלא בידי דמות מומצאת (הטרונים – שמו של אחר), שיש לה לא רק שם אלא ביוגרפיה, השקפת-עולם וסגנון ספרותי. פסואה המציא הטרונימים רבים, שהשלושה העיקריים שבהם הם אלברטו קאיירו, ריקרדו רייש ואלווארו דה קאמפוס. נלווים אליהם רבים אחרים, ביניהם ברנרדו סוארס, עוזר למנהל חשבונות במרכז המסחרי של ליסבון, שלו מיוחס 'ספר האי-נחת', לפחות בחלקו. הספרות, אם כן, משתלטת על חייו של המחבר, שמוביל מהלך ספרותי עד לקיצוניות, שגורמת לו לחרוג מאישיותו הממשית:

אני עצמי אינני יודע אם האני הזה, שאני מציג בפניכם כלפי חוץ בדפים המתפתלים האלו, באמת קיים או שמא הוא בסך-הכל מושג אסתטי וכוזב שיצרתי ביחס לעצמי – לעתים אינני מזהה את עצמי, כה חיצוני מעצמי נעמדתי, עד כדי כך הפעלתי את תודעת עצמי באופן אמנותי לחלוטין (עמ' 206). המשך…

Read Full Post »

נאומים בשוודיה מאת אלבר קאמי. מצרפתית: עדינה קפלן, פתח דבר: דוד אוחנה, אחרית דבר: ק.ג. ביורסטרום, כרמל, 90 עמ'; הומניסט בשמש – קאמי וההשראה הים-תיכונית. מאת דוד אוחנה, כרמל, 157 עמ'

פורסם במעריב, 21.7.2000

מדף קאמי בעברית זוכה באחרונה לפריחה מרשימה. 'נאומים בשוודיה', שמצטרף אליו, כולל את נאומו של קאמי עם קבלת פרס נובל לספרות ב-1957, ונאום שנשא כמה ימים אחר-כך באוניברסיטת אופסלה, על 'האמן ותקופתו'. בין שני נאומים אלו, כפי שמסופר לנו הן בפתח הדבר והן באחריתו, הוא נפגש עם קבוצת סטודנטים, ותשובתו להתקפתו של אחד מהם, סטודנט אלג'יראי, נהפכה לקלאסיקה: "בין הצדק לאמי, אני מעדיף את אמי". דוד אוחנה מביא בפתח-הדבר שלו את התשובה המלאה, שהמשפט המצוטט כה רבות נותק מהקשרה:

בשעה זו מטילים פצצות בחשמליות באלג'יר. אמי יכולה להימצא באחת מן החשמליות האלה. אם אלה פני הצדק, מעדיף אני את אמי. המשך…

Read Full Post »

רשימות על מקום מאת אריאל הירשפלד. עלמא-עם עובד, 177 עמ'

פורסם במעריב, 23.6.2000

במבוא הקצר ל'רשימות על מקום', מיטיב אריאל הירשפלד לאפיין את היחידות שמרכיבות את הקובץ שאסף: רשימה שבאה מרושם ומרישום. הרשימות שקיבץ הירשפלד – פרשן ספרות ותרבות וידען גדול – הן אכן משהו בין מסה לשרטוט קצר. חלקן התפרסמו בזמנו במוסף התרבות והספרות של 'הארץ' וחלקן רואה כאן אור לראשונה.

הירשפלד מעתיק את מושא ההתבוננות,הניתוח והפרשנות שלו מן הטקסט הספרותי אל המקום במרחב ובנוף, אך המבוא שלו מציב סף גבוה למקומות שהוא רושם: הכל הוא מקום, אומר הירשפלד. "מקום הוא צורת גילויו הראשונה של היש". אך בתוך הפשטות-לכאורה הזו מסתתר מסתורין גדול, שכן "המקום אינו דבר העומד בפני עצמו אלא הוא זיקה בין דבר לדבר". המשך…

Read Full Post »

יער נורווגי מאת הארוקי מוראקאמי. תרגם מיפנית והוסיף אחרית-דבר: דורון ב. כהן, סדרת מפגש, כתר, 294 עמ' + אחרית-דבר והערות

פורסם במעריב, 16.6.2000

שירם של הביטלס 'יער נורווגי', שעל שמו נקרא ספרו של מוראקאמי, עומד בסימן המתח בין מלותיו המשונות, הקומיות כמעט, לבין לחנו הנוגה והנוגע ללב. המתח הזה בין הצורה לתוכן נעדר מן הספר, וגם אהבותיו של גיבורו שונות מאד מפרשיית האהבים הסתומה והסתמית שמתוארת בשיר. 'יער נורווגי' מתאר את התבגרותו של ווטנבה, סטודנט יפני בסוף שנות השישים, ומוראקאמי טווה את סיפורו בעדינות רבה ובפרוזה מדויקת ושקטה.

סיפורו של ווטנבה נמתח בין מותם של שני חבריו הטובים, זוג אוהבים, בהפרש של כשנתיים ביניהם. אך בעוד התאבדותו של קיזוקי מוצגת כפתאומית וחסרת פשר, הרי מותה של נאוקו, שתולה את עצמה קרוב לסיום הספר, צפוי מראש, למרות שווטנבה, ככל הנראה, אינו מסוגל לראות זאת. מותו של חברם המשותף יצר בין השניים קשר חזק ומיוחד במינו, כזה שרק מותו של אדם אהוב יוצר. בנקודת זמן מסוימת נהפך הקשר ביניהם לקשר אהבה בלתי-רגיל, כמעט לא-ממומש, וחסר סיכוי.

לאחר מותה יבין ווטנבה שמן ההתחלה הם היו קשורים "בגבול שבין החיים למוות". זה המוות, שההכרה בכך שהוא אינו ניגודם של החיים אלא חלק מהם, מקבלת צורה של גוש חלול שהוא חש בקרבו. וצפוי או לא, המוות מביא עמו, תמיד, תחושה חריפה של חוסר-אונים ואשמה.

ווטנבה הוא איש צעיר ורציני מאד. כנות בלתי-רגילה היא התכונה המאפיינת אותו ביותר. תשובותיו הכנות מעומק ליבו לכל שהוא נשאל מהוות את סוד קסמו, בעיקר בעיני נשים. יחסיו המשמעותיים עם הזולת הם כמעט רק איתן. נאוקו, על עצבותה הבלתי נדלית ומשיכתה אל המוות, רייקו, חברתה לחדר של נאוקו בבית המרפא, ומידורי, חברתו לספסל הלימודים, צעירה מלאת חיים, ששום דבר אנושי אינו זר לה מבחינה ליטרלית והיא מוכנה להתנסות בכול.

ווטנבה מבקש לשמור אמונים לנאוקו, ומתייסר מאד מהקשר שלו עם מידורי, שלוקח אותו למחוזות אחרים. בסופו של דבר, הוא מבין, איש אינו יכול לחיות את חייה של נאוקו בשבילה. היא בחרה את בחירתה הטראגית, שבמידה רבה היתה נתונה מראש. ווטנבה בוחר להמשיך לחיות, להתגבר ולהתבגר, אך כפי שהוא אומר בליבו לקיזוקי המת, אין זה אומר שהוא אינו סובל. וכדי שחייו של ווטנבה יימשכו, עליו להיפרד מחבריו שבחרו להיפרד מן החיים, כמו גם להבין שכולם, כולל הוא עצמו, ימותו יום אחד, למרות שזה אינו הוגן.

'יער נורווגי' לופת אותנו בגרוננו כבר מתחילתו, בפרולוג שבו מתאר ווטנבה את התקף החרדה האוחז בו בטיסה אחת, כ-18 שנה לאחר הארועים המתוארים בספר, כשהוא נזכר בנאוקו ובפגישה אחת איתה, שבה היא מנסה להסביר לו שמצבה אינו זמני ושהיא מסובכת הרבה יותר כפי שאדם אחר יוכל לתאר לעצמו. ווטנבה רוצה מאוד להבין, והוא מפגין סבלנות נדירה. אבל כמו כל ניסיון של המצוי בחשיכה לתאר אותה למי שעיניו מסונוורות מן האור, הוא נדון לכישלון.

מבחינה פונקציונלית, ממלאת בקשתה של נאוקו ממנו לא לשכוח אותה, את ההנמקה התוך-טקסטואלית לכתיבת הספר: "ככל שזכרונותי על נאוקו דוהים, כך מעמיקה יכולתי להבין אותה. גם את הסיבה לבקשתה 'אל תשכח אותי' אני מבין עכשיו. היא, כמובן, ידעה זאת כבר אז. היא ידעה שזכרונותי עליה ילכו וידהו עם השנים. לכן היתה מוכרחה לבקש ממני. 'אל תשכח אותי לעולם. זכור שהייתי קיימת'" (עמ' 12). הכתיבה, אם כן, היא דרך לא לשכוח, וגם דרך להתמודד עם המוות. היא גם מעשה קונקרטי שמאפשר למצוא מקום בעולם. והמאבק למצוא מקום כזה, להשתבץ בתמונה שפעמים רבות נראה למספר כי הוא אינו שייך אליה, מלווה אותו עד סיום הספר.

הארוקי מוראקאמי כתב יצירה המצליחה לחרוג מ מגבלות הזמן והמקום, אל המסר האוניברסלי שמדבר אל כולנו, עם שהיא מעבירה לקוראיה את מאפייניו היחודיים של המקום ואת אווירתו המיוחדת. אין זה רק סיפורו של ווטנבה, אלא סיפורו של דור, של חיפוש עצמי ומציאת (או לא) מקום בעולם, וסיפורה של התבגרות באשר היא, שמשמעותה, באחת, היא ההשלמה עם המוות. 'יער נורווגי' הוא אחד הספרים היפים והעצובים ביותר שקראתי לאחרונה. כספר שפותח את הסידרה החדשה של כתר, בעריכת פביאנה חפץ וחיים פסח, אני מקווה כי הוא יהיה סימן לבאות.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

גבולות הרוח רוביק רוזנטל משוחח עם סמי מיכאל. סידרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 254 עמ'

פורסם במעריב, 26.5.2000

סמי מיכאל הוא מהבולטים בסופרים ואנשי הרוח בישראל, וגם מהמורכבים והמסקרנים שבהם. חלק מהסקרנות הזאת נובעת מדמותו רבת-הפנים: קומוניסט שהיהדות היא המרכיב המכונן המרכזי בזהותו והקריטריון העליון עבורו, עולה מעירק, שאיננו מגדיר עצמו כציוני וכופר בהגדרה 'מזרחי', כפי שכפתה אותה ההגמוניה האשכנזית. כל אלו לא היו מספיקים ל'גבולות הרוח' כדי לרתק אלמלא, כמובן, יכולת הביטוי הנפלאה של מיכאל וכשרונו לטוות מלים למארגים צבעוניים ועזי מבע, אותם כלים אשר עושים אותו לסופר.

קובץ השיחות הזה בין סמי מיכאל לרוביק רוזנטל, עיתונאי וסופר בעצמו, מכסה את השסעים החברתיים המרכזיים של ישראל: זהות ותרבות, ערבים ויהודים, דת וחילוניות, ואת רוב הנושאים שאיש רוח מעורב רואה לעצמו לנכון להביע בהם עמדה: הגירה ועלייה, קומוניזם, ספרות, נוף ומדינת ישראל. בולטת השתיקה הכמעט מוחלטת בנושא הנשים בישראל, להוציא כמה אמירות שעדיף היה, אולי, לולא נאמרו (כמו זו שגולדה היתה מאותן נשים שמגיעות לשלטון ובדרך צומח להן שפם, שרוצות להיות יותר גבר מגבר – עמ' 243).

בין השיחות משובצים קטעים מיצירותיו הספרותיות של מיכאל, כאיורים. ככל ספר שיחות, ז'אנר פופולרי באחרונה, אין הדיאלוגים מתיימרים למצות את הנושא שעליהם הם נסובים, אך מצליחים בהחלט לנכש פינות מוזנחות בחיינו, לעורר מחשבה ובעיקר להאיר את דמותו של המשוחח-הגיבור עצמו. המתחים שתוארו לעיל מתנקזים לדמותו של מיכאל, שאינו חושש להיות חריג או להביע דעות יוצאות דופן, ועל פי רוב והוא משכיל ליצור מהם סינתזה חדשנית, חריפת ביטוי ומאתגרת. יש פרדוקסים שהשיחות מנהירות, כמו הסברו של מיכאל, כי מה שדיבר אליו בקומוניזם היה האוניברסליזם, שאיפשר לו להיות אדם זקוף קומה וראוי לכבוד, למרות יהדותו. "הלכתי לקומוניזם משום שהייתי יהודי החרד לבני עמו", הוא מצהיר (עמ' 138).

אלא שלעתים מחריפים המתחים הללו לכלל סתירות של ממש בעמדותיו, שאינני בטוחה אם הוא עצמו שם לב אליהן. כך, למשל, דוחה מיכאל את הכובע של הזהות המזרחית, שטופחה מלמעלה בידי האשכנזים כדי לאפשר להם להגדיר את עצמם כלא-מזרחים, וטוען כי ההבחנה החשובה היא בין עליות שבאו במגע עם המאה העשרים בארץ מוצאן לבין העליות האחרות (כפריות ברובן). ועם זאת הוא מוסיף ומשתמש בתואר 'מזרחי' לאורך כל הספר. עובדה שמעוררת את המחשבה האם אפשר להיחלץ מחלוקות מילוליות-תרבותיות כאלו, או שמא אנו נדונים להיות אסירים בתוך הלשון הקובעת את תודעתנו. ומי אם לא סופר יהיה מודע לכוחן של המלים?

'כתיבה מזרחית' היא עוד מגירה השנואה על מיכאל, שניסו לדחוק אותו לתוכה, אך הוא מוסיף ומדבר על' 'סופרים מעדות המזרח' שהוא מתגאה כי סלל את הדרך עבורם (עמ' ‏60). קשה להבין איך נעלמת מעינו העובדה כי קביעתו ש"האליטה העירונית, שהיא גם מהווה את המנהיגות הרוחנית החילונית של העלייה המרוקאית, היגרה לצרפת, ורוב העולים לישראל בא מאזורים כפריים" (עמ' ‏63), שימשה במשך שנים הצדקה למצבם הסוציו-אקונומי של עולי מרוקו בישראל. האמנם היגרה האליטה המרוקאית לצרפת ולכאן הגיעו הנחשלים, או שהם נוחשלו כאן כחלק מהסגרגציה שהשליטה ההגמוניה הפוליטית, בעוד שמהגרי צרפת קיבלו הזדמנות שווה?

מה שמכונה 'תרבות מזרחית' אינו אלא תרבות עוני, קובע מיכאל, שהדרך להיחלץ ממנה היא על-ידי השכלה והשכלה יש אחת, לא השכלה מזרחית ומערבית. החפיפה בין העוני לבין המוצא אינה נעלמת מעיניו, כמובן, וגם לא הנימות הגזעניות שקיימות בשיח הציבורי בארץ עד היום (כמו פסילת ש"ס לאחר בחירות 99'). דיכוי העבר של המזרחים הוא מסקנה הנובעת ממחקרים, לא גחמה של מתוסכלים, אך מיכאל מיטיב לאבחן כי גם העסקנים הפוליטיים המזרחים מעוניינים בהשתלבות בממסד הישראלי, לא בהתבדלות, ואינו חושש לקבוע כי מיעוטם הופכים את הפערים קרדום לחפור בו (אמירה שרק 'מזרחי' יכול לבטא מבלי שייחשד בגזענות…). אנשי 'הקשת הדמוקרטית', לעומת זאת, שהוא איננו נמנה עליהם אך מעריך את פועלם, מבקשים להביא אל התרבות המזרח-האירופאית, אשר שלטת בישראל, קול נוסף ולהפוך אותה למאוזנת יותר. מיכאל עצמו מאמין בתרבות הישראלית, שמאזנת בין תרבויות שונות, פתוחה להשפעותיהן ולא נעולה בתוך עצמה.

אמת, שהחיים תמיד מורכבים יותר מהמודלים שבעזרתם מנסים לתאר אותם. מיכאל ניחן במצפון ברור ובאומץ לב לנסח אמיתות שיש סיכוי שהעובדה שנאמרו מפיו, על כל הצמתים שהוא מסמל בדמותו, תגרום ליתר הקשבה. כך ביוצאו נגד תרבות הגנרלים שהשתלטה על הפוליטיקה הישראלית, בהשוותו את מנהיגותו של בן-גוריון למנהיגי העולם השלישי, בקובעו שאין ולא היתה מלחמה שאי-אפשר למנוע אותה, ובטענו ש'ערביי ישראל' מתועלים על-ידינו להיות אויב, כשאנו מאלצים אותם לנקוט עמדה בכל מלחמה שפורצת. המשימה הלאומית הראשונה במעלה לדידו היא מיגור העוני, ועליה לקבל עדיפות עליונה ולדחוק כל מאבק אחר. אך בסופו של דבר מיכאל הוא קודם כל סופר, והפרקים המתארים את יחסו לנוף ואת תהליכי כתיבתו – ללא קבוצת התייחסות וללא מודל ספרותי – הם מהיפים בספר.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

אלבר קאמי: חייו. מאת אוליביה טוד. כרמל

פורסם במעריב, 12.5.2000

במיטבה, יכולה ביוגרפיה לזרות אור על פינות אפלות בחיי יוצר או ביצירותיו, לרתק כרומן, או פשוט לממש את הקלישאה שהחיים האמיתיים עולים על כל דמיון. הביוגרפיה שכתב אוליביה טוד על אלבר קאמי לא עושה דבר מכל אלו, מאחר שהיא, בפשטות, גרועה.

ככל שחושבים על גיבור הביוגרפיה, כך קשה להבין את ההחמצה הגדולה של טוד. יותר מכל אחד אחר, היה קאמי דמות מייצגת של המאה ה-20, נשוא מתבקש לביוגרפיה שתעביר את המורכבויות הרבות של חייו האישיים, את מותו הפתאומי ועטוף המסתורין, שכמו יצא מאחת הנובלות שלו, את הישגיו הספרותיים הפנומנליים כמעט (סארטר היה פילוסוף חשוב ממנו, אך קאמי עלה עליו עשרות מונים כסופר), את תרומתו הכתובה לרזיסטאנס במלחמת העולם השנייה, את ויכוחיו המרים עם האינטלקטואלים הצרפתים בזמן מלחמת אלג'יר ואת הכפילות והמתח בליבו של מי שהיה אינדיבידואליסט ואקזיסטנציאליסט, אך גם כתב את אחת הנובלות המחויבות ביותר במאה ה-20 – 'הדבר'. המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »