קרוא וכתוב

פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל מאת אילן גור-זאב. אוניברסיטת חיפה-זמורה-ביתן, 311 עמ' + הערות ומפתחות

פורסם במעריב, 7.4.2000

"האדם נולד חופשי, ובכל מקום אסור הוא באזיקים". מלים אלו של ז'אן-ז'אק רוסו, הפותחות את 'האמנה החברתית', מהדהדות ברקע ניתוחו של אילן גור-זאב את מה שהוא מכנה החינוך המנרמל, זה שמטרתו שימור הסדר הקיים ושיעתוקו, שיעילותו גדלה ככל שהוא שקוף יותר, בלתי-נראה לנשואיו.

חינוך מנרמל זה, שגור-זאב מבקש לחשוף את אלימותו, לא רק הופך את האדם מסובייקט לאובייקט (בלשון הפילוסופיה: מחפצן אותו), אלא מונע ממנו, ככל שהוא מוצלח, להבחין בכך שנהפך לחפץ, למצרך. הוא מעלים מעיניו את האפשרות להתגבר על מנגנונים דכאניים אלו עצמם ולכונן את עצמו כסובייקט אותנטי, שנושא באחריות לעצמו ולזולת. הדיכוי של החינוך הוא, אולי, העמוק ביותר, משום שהוא דיכוי פנימי, שהפנים בהצלחה את הנחות היסוד של הסדר הקיים כמו גם את גבולות השיח שלו. המשך…

Read Full Post »

אני ג'ון/ לוסי מאת ג'מימה קינקייד. מאנגלית: משה רון, הספרייה החדשה-הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 198 עמ'

פורסם במעריב, 5.5.2000

התבגרותה של נערה צעירה באחד מאיי הודו המערבית עומד במרכזן של שתי הנובלות שמרכיבות את הספר. כל רכיבי ההתבגרות המוכרים – מחשבות אובססיביות על המוות, קשרים עם נערות ונערים, גילוי המסתורין של הגוף והיחס האמביוולנטי אל השתנותו – נוכחים ב'אני ג'ון'. אך מה שעומד במוקד חייה של הגיבורה הוא הקשר הסימביוטי בינה לבין אמה, שהיא רוחשת לה אהבה והערצה גופנית ממש.

תהליך ההינתקות מן ההורים וגיבוש הזהות הנפרדת, שמלווה כל מתבגר, מתגלם כאן באופן משברי. ככל שהיתה האהבה עזה, כך עזות השינאה והסלידה שבאות במקומה. הדרך היחידה להיחלץ מן הקשר הסימביוטי, הבולעני, בין האם לבת – ששתיהן קרויות אני – היא ניתוקו באכזריות; ניתוק שמתגשם סופית כאשר עוזבת אני ג'ון את האי ומפליגה אל מעבר לים.

אך אני מפנה עורף לא רק לאמה אלא גם לכל תרבותה, שהיא מוצאת כבלתי-נסבלת פיסית ממש:

הרגשתי כמה איני רוצה עוד לעולם לראות ילד מטפס על עץ קוקוס, עד כמה איני רוצה עוד לעולם לראות את השמש זורחת מדי יום ביומו (…) עד כמה אני מייחלת להימצא במקום שבו אין איש יודע עלי דבר ומחבב אותי דווקא בשל כך, עד כמה כל העולם שלתוכו נולדתי היה לי לעול בלתי נסבל והלוואי שיכולתי לכווצו לכדי משהו קטן שאוכל להחזיקו מתחת למים עד שימות (עמ' 93).

כשקמה אני ג'ון מהמחלה הקשה שפוקדת אותה, היא נחושה בדעתה לעזוב לאנגליה, שם תלמד בבית ספר לאחיות.

בנובלה 'לוסי' אנו מוצאים את בת-דמותה של הגיבורה מ'אני ג'ון', שכעת משמשת אומנת לילדיה של משפחת מערבית, הנאבקת על מציאת זהותה בעולם החדש שאליו נקלעה. היא איננה שומרת על קשר עם אמה, אך עם ההקלה שהיא חשה לנוכח העובדה שיצאה מן המקום שאותו כה רצתה לעזוב, היא גם משתוקקת, בפינה מסוימת של ליבה, לשוב ולהיות בו; בעיקר בשל הוודאות המוכרת שהוא מספק, לעומת אי-הוודאות שאופפת אותה במקום החדש ובתרבות החדשה. לוסי מזדהה עם כל מי שחש כמוה או מבטא הבנה למצב התלישות שבו היא נמצאת: "הבנתי את התחושה שהמקום שבו נולדת אינו אלא כלא בלתי נסבל ואת השאיפה למשהו שונה לחלוטין מכל המוכר לך".

אבל לוסי גם מודעת להבדל ביחס החברה לגברים שמורדים בסדר הקיים ואף שהם נידונים לתבוסה מונצחים בספרים כגיבורים, לבין הנשים שמנסות לעשות אותו דבר: "אני לא הייתי איש; הייתי אשה צעירה מפינה נידחת, וכשעזבתי את ביתי עטיתי על כתפי את איצטלת המשרתת" (עמ' 160). כאשה וכבת העולם השלישי גם יחד, היא נידונה להישאר בשוליים, כמשרתת נחותה של מעמד האדונים.

מאריה, מעסיקתה של לוסי, מרעיפה עליה רוב אהבה. אך גם היא רוצה שלוסי תראה את הדברים דרך עיניה האישיות והתרבותיות. ואילו לוסי מחפשת את דרכה שלה, ואת ראייתה המיוחדת. בסופו של דבר מאריה איננה אלא תחליף-אם ולוסי מכירה בכך שגם כאשר היא אוהבת וגם כאשר היא שונאת אותה, שתי התחושות נובעות מכך שהיא מזכירה לה את אמה. על-כן תעקור לוסי גם מבית מעסיקיה אל העצמאות המוחלטת, והבדידות, בדירה משלה. הוודאות היחידה שבה היא אוחזת כעת היא ידיעתה שהיא רוצה להיאבק על דרכה שלה, שאיפה שגם האנשים שאוהבים אותה ביותר מסכלים:

באתי לידי כך שחשתי שאהבתה של אמי אלי לא נועדה אלא להפוך אותי לבבואה שלה; ולא ידעתי למה, אבל חשתי שטוב מותי מחיי ובלבד שלא אהיה רק בבואה של מישהו (עמ' 128).

הקולוניאליזם המערבי, יחסי גברים ונשים וכובש-נכבש על כל מורכבותם, ועל המקום השולי שלעולם תקצה התרבות המערבית לנכבשיה לשעבר, נמצאים ברקע מרומז מאד ב'אני ג'ון', ועוברים למרכז התמונה ב'לוסי'. כאן מנסחת קינקייד, דרך קולה של לוסי, את התובנות החדות שיכול לספק רק מי שמסתכל על המרכז מן השוליים. היא מפליאה לתאר לא רק את המאבק למצוא את הזהות האישית, שעובר כל מתבגר, אלא את מאבקו העקרוני יותר של האינדיבידואל למצוא את קולו מבעד לזיוף הסובב אותו, דרך המסכות שכופה עליו תרבותו שלו או זו שנכפתה עליו באלימות.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

לו אנדראס-סלומה, האשה מן החלומות מאת היינץ פרדריק פטרס. תרגום: כרמית גיא, ספריית פועלים, 295 עמ'

פורסם במעריב, 31.3.2000

שלושה גיבורי תרבות נקשרו בשמה של לו סלומה: ניטשה, רילקה ופרויד. היא היתה
אהבתו הנכזבת של ניטשה, והמשבר שגרמה לו שימש השראה לכתיבת 'כה אמר זרתוסטרא', אהובתו של רילקה, ותלמידתו של פרויד. אך תחומי העיסוק של השלושה – פילוסופיה, שירה ופסיכולוגיה – אינם ממצים את כל תחומי העניין של סלומה, שהביוגרפיה שלה חושפת את דמותה כאשה מסעירה ותאבת חיים, שהילכה קסם על כל הסובבים אותה. המשך…

Read Full Post »

שלוש מהפכות קופרניקניות מאת זאב בכלר. אוניברסיטת חיפה-זמורה ביתן, 418 עמ' + ביבליוגרפיה ומפתח

פורסם במעריב, 17.3.2000

ספרו של פרופסור זאב בכלר הוא דיון ביקורתי בהתפתחות של פילוסופיית המדע מהמאה ה-17 ועד המאה ה-20. במרכז הדיון נמצאת התזה בדבר התרוקנותה של פילוסופיה זו מכל מידע על העולם כישות ממשית הנמצאת שם בחוץ, שבאה בד-בבד עם הדרישה המתודית והאפיסטמית לוודאות.

דרישה זו משמעה המעשי הוא התגברות על כל ספק, בעוד שפילוסופיה אינפורמטיבית – שאומרת לנו דבר-מה על העולם הממשי – כרוכה בהכרח בספק מתמיד. ספק זה מייאש את החפצים בוודאות, אך הוא הכרחי לפילוסופיית המדע האינפורמטיבית, שבה דוגל בכלר. אפשר לתמצת אותה בטענה, כי "לעולם צורה משלו שאינה תלויה בהכרתנו אותו, ולכן, מבין כל התיאוריות התואמות את התופעות יש רק תיאוריה אחת שהיא אמיתית, משום שרק היא מתארת צורה זו" (עמ' 17). דלדולה של הרוח והפילוסופיה, מתרחש עם המעבר מנסיון לגלות תיאוריות אמיתיות ואינפורמטיביות אל תיאוריות ריקות מאינפורמציה – מעבר שנובע כל כולו מפילוסופיה של יאוש: יאוש מחוסר היכולת להשיג אמת ודאית במדע. המשך…

Read Full Post »

שיבת הבן מאת אווה טיקה. תרגם מפינית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי, כרמל, 165 עמ'

פורסם במעריב, 10.3.2000

כשנודע לה שבנה בדרכו הביתה, לחופשה, מציידת האם היטב את מרתף ביתה ומסתגרת בו מפחד בנה. לא בדיוק תגובתה הרגילה של אם שבנה בדרכו אליה; אך לא כל בן שב לאמו מהכלא, שם הוא מרצה את עונשו על רצח, לאחר שהפך את חייהם של הקרובים לו לגיהנום. אווה טיקה מספרת בפשטות, בצניעות, אך ברגישות חודרת לב, את סיפורה של אם שבנה נהפך לנגד עיניה למפלצת, עד שהיא מתקשה להבין כיצד יצא מתוכה.

האם חסרת שם, שכן היא האמהות בתמציתה, הארכיטיפ של כל האמהות כולן, נקרעת בין חובתה האמהית לבין רגשותיה האנושיים, ומאפשרת לטיקה לבחון דרך סיפורה את המיתוס של אהבת-אם. גם אם נבקעו בו בקיעים – שהרי כבר הובאו ראיות לכך שהאהבה האמהית אינה מולדת אלא נרכשת, וככזו לעתים היא לא נרכשת – דומה כי זהו עדיין אחד המיתוסים המושרשים ביותר, בעיקר משום שאין ברצוננו לוותר עליו.

לאם יש זמן רב להעלות זכרונות, ולנסות לברר לעצמה כיצד קרה כדבר הזה, בזמן שהיא כלואה, מרצונה, במרתף ביתה. היא נזכרת, ביבושת המסתירה כאב אין קץ, בניצני הרוע הראשונים, שהתגבשו לכלל רשע צרוף כלפי כל הסובב את הבן. עיני הדובי העקורות; החתלתול שהוטבע; המכות לאביו ולאמו; סחיטת הכספים המתמדת; ולבסוף, הנפת הסכין שהכחידה חייו של אחר. זה הסכין שהיא חוטאת במחשבה שמא טוב יותר היה לו הניפו אותו על בנה, כדי לשים קץ לרוע הזה: "הייתי רוצה בסוף לכל הרוע, לאו דווקא במותו. אם אינה מאחלת מוות לבנה, היא אינה יכולה".

במקום מוות, גוזרת עליו האם גירוש. את הגירוש הקשה מכל: מלבה. "גירשתי את הילד מלבי. את זה שפעם ציפיתי לבואו לעולם באושר. אותו, שהיה בתוכי ועבר בגופי, בדרכו לגורלו. אותו, שנולד דרכי וגדל ונהיה כזה". אלא שבכך, ביוצאה כנגד המיתוס הגדול מכולם, היא הנענשת האמיתית. "במקום הילד שגירשתי מלבי השתכנה הבושה. היא הכבידה על פעימות הלב והכהתה את הדם" (עמ' 104). לאחר מות הבעל, שתש כוחו מול בנו, מבינה האם שהיא החלה לחשוש לשלומה, שקדושת האמהות שוב אינה משמשת לה מגן מפני בנה. רק כאשר תפסיק לפחד מן המוות, ייפסק גם פחדה מבנה. שהרי "את הטוב שנותן המוות, איש לא יוכל לקחת" (עמ' 112).

מה קורה כאשר רצוננו העז, הנואש, שילדינו יהיו דומים לנו, או טובים מאתנו, מתנפץ אל מול המציאות? כיצד אפשר להתמודד עם הבושה והאשמה על שהבאנו ילד כזה לעולם? האם מוצאת עצמה מייחלת שבנה היה ילד מאומץ; בכך תסיר מעצמה את האחריות לרשע שבו. מכיוון שאינו מאומץ, היא מתנערת ממנו, בהבינה שזוהי הדרך היחידה לנתק את הקשר שמאיים לסחוף אף אותה למצולות. "אבל אני אקום. וכשאקום אחדל להיות אמו. כל עוד אני אמו, אני שוקעת אתו. אני מצליחה לצוף רק כאשר שום חלק ממנו אינו נאחז בי. עכשיו אשתחרר מאחיזת אצבעותיו. הן כבר אינן אצבעות של ילד. הוא גוף מגופי, אך לא נשמה מנשמתי" (עמ' 107).

קשה להעלות על הדעת כאב גדול יותר מאובדן בן. ואובדן הבן זמן רב לפני שמת הוא הציר המרכזי ב'שיבת הבן', כותב רמי סערי באחרית-הדבר שצירף לספר. לא סיפורם של הורים וילדים באשר הם, שבשחררם את ילדיהם לדרכם הם מאבדים את אחיזתם בהם, אלא סיפורו של אובדן כה עמוק ונואש, עד שהאם לעולם לא תפסיק לנסות לברר לעצמה שמא לא אהבה אותו די. שהרי מהי האמהות אם לא התגלמות האשמה עצמית תמידית. דומה כי בדרכו המיוחדת והפיוטית, בוחן הספר מה קורה כאשר הנאמנות לכל מה שחשוב לנו מתנגשת עם נאמנותנו לילדינו, דילמה שאנו חווים לא מעט בחיינו, בגירסה המוחלשת של נאמנות לעקרונות מול נאמנות לחברים שסרחו. אבל התבוננות קפדנית באופן שבו מטפל הספר במיתוס האמהות, מעלה את ההרהור, האמנם יש כאן קריאת תיגר על המיתוס, או בעצם רק חיזוקו; שהרי רק כאשר נולדת לה מפלצת מותר לאם להפנות לה את גבה. וגם אז, האמנם היא מפסיקה לאהוב? לא את הילד הקטן שעיניו טהורות, שהיה פעם.

טיקה כותבת פרוזה מדויקת וצלולה, מלוטשת כגביש. סגנונה המאופק רק מדגיש את תהומות הכאב והיאוש השקט, שבהם מוצאת את עצמה הגיבורה שלה. מובן שלא יכולתי להשוות למקור, אך הקריאה ב'שיבת הבן' קולחת וזורמת ללא הפרעות, כך שברור שרמי סערי תרגם בכישרון רב. "באופי, בצורה, בסגנון – בכל דבר – הפשטות היא שיא ההצטיינות", אמר המשורר האמריקני הנרי וודסורת' לונגפלו. 'שיבת הבן' מספקת, לאלו שזקוקים לכך, הוכחה נוספת לאמיתות דבריו.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

הכומר מטור מאת אונורה דה בלזאק. תרגום: ארזה טיר-אפלרויט, אחרית דבר: אלישבע רוזן, כרמל, 95 עמ'

פורסם במעריב, 31.12.1999

זוהי נובלה מקסימה, שמאפשרת לנו להתענג על כשרונו המיוחד של בלזאק לתיאור הריאליסטי, היורד לפרטי פרטים של דמויותיו, נפשן ואורחות חייהן. אך נדרש באמת כישרון גאוני כדי להעביר ב-82 עמודים, מעבר לסיפור כובש לב, גם תובנה על זמנו, אמירה נוקבת על יחסי הדת והשלטון, קינה על חיים נטולי תשוקות, ביקורת בלתי מוסווית על חיי הרווקות, וחשיפת האופן שבו הפוליטיקה מכתיבה גם את חייהם של מי שסבוריס שהם רחוקים ממנה. אין מתאים מ'הכומר מטור', לציון מאתיים שנה להולדת בלזאק, מועד שחל השנה, והעיר טור – עיר הולדתו של בלזאק – מתמרקת לכבוד יום השנה הזה במיוחד. אך ראשון ראשון ואחרון אחרון.

סיפור נפתח כאשר האב בירוטו שב לביתו בליל גשם. הוא מצליח להתעלות מעל לאי-הנוחות שמסב לו הגשם בדרך כלל, רק הודות להתרפקותו על הערב שמאחוריו (שכלל רווח כספי קטן במשחק קלפים), ועל משאת נפשו מזה שתים-עשרה שנה, מישרת ההגמון, המתפנה ממש בימים אלו, ושעתה נדמה לו כי הוא קרוב להשיגה. כי הנה, את משאת נפשו הקודמת, מגורי המותרות הנוחים של קודמו בתפקיד, האב שאפלו, אצל מדמואזל גאמאר, בעלת הבית החסודה הדואגת לכל צרכי דייריה, הגשים לשביעות רצונו המלאה. אולם, השתוקקות זו הביאה את בירוטו לכדי קונפליקט פנימי לא פשוט: שהרי ידע כי תשוקה זו תתגשם רק שעה שידידו הנערץ ייאסף אל אבותיו. אלא ששעתו של זה אכן מגיעה, ועמה הירושה הנאה ומשובבת הנפש בדמות דירת הכמורה המרוהטת למשעי.

אך אבוי: כל פריטי הנוחות שהתלוו לחייו החדשים, אח מבוערת היטב, אנפילאות שממתינות לו חרישית על המרבד, שוב אינם כתמול שלשום. רק הקורא הנוקדני ידמה בנפשו כי אותן קלקלות קטנות שמדובר בהן, זעירות הן מכדי להעציב את נפשו של איש דת. אך המספר הנאמן והכל-יודע דואג להסביר לנו, בעוד מועד, את הטעמים לשינוי בנוהגה של בעלת הבית שלו, ומרמז גם על חלקן האפשרי של דמויות אחרות בתמורה. האב בירוטו, לעומת זאת, שהתבונה אינה נמנית עם תכונותיו, אינו מסוגל כלל לראות את הכוחות שבידיהם הוא נהפך, עד מהרה, לכלי משחק חסר כל שליטה על גורלו. כך מסתבך האיש הטוב בסכסוך פעוט, שהולך ומתעצם לכדי קרב ענקים, כמפולת שלג במדרון; בסופו ימצא עצמו חסר כל, מנושל מן המותרות החומריים, כמו גם מכיבודי המישרה.

אחרית הדבר המאלפת של אלישבע רוזן מציגה בבהירות רבה את הערוצים הרבים שפותח הסיפור, על הקריאות הנוספות והפרשנויות המרובות שהוא מאפשר. אולי ההישג הגדול ביותר של בלזאק כאן הוא הצלחתו לשמור על אופציות פרשניות רבות, מבלי שהדבר יפגום ברצף הסיפור וההנאה ממנו (למעט, אולי, האפילוג). יחסי החזית והרקע בסיפור, ומעבר הדמויות מן המרכז לשוליים ולהיפך, הם ציר מעניין, שכדאי לעקוב אחריו. ציר זה נרמז גם בשם הספר עצמו, שפותח שתי אפשרויות פרשניות באשר לזהותו של אותו כומר מטור, גיבור הסיפור.

אם הגרוטסקיות שבדמותו של בירוטו גלויה לעין, ומהווה את הציר הרגשי של הסיפור (גרוטסקה טראגית, כפי שמיטיבה רוזן לאבחן אותה), הרי גם האב טרובר, הדייר הנוסף של מדמואזל גאמאר, שעובר לחזית בחלקו השני של הסיפור, בזכות המניפולציות הכוחניות שבעזרתן הוא מתמרן את כל הדמויות האחרות, כבר אינו שייך לזמנו. אולי הדבר היחיד המשותף לשניהם הוא אי-ההתעסקות במה שמקצועם מייעד אותם לו. האחד, נבוב וריקני, עוסק יותר מכל בהבלי העולם הזה; השני – בתחבולות, שיעודן היחיד להעלותו בסולם ההיררכיה תוך שהוא דורס את כל מי שעומד בדרכו.

הישמרו לכם מאנשי דת העושים כבשלהם בפוליטיקה, זה לקח אקטואלי אחד מן 'הכומר מטור'; מי שלא יידע לזהות בזמן את קנאותם, סופו שיעלה בלהבותיה. מודרנית לא פחות היא התובנה, כי הניסיון להתרחק מן הפוליטיקה לעולם אינו יכול לעלות יפה, שכן היא חורצת את גורלם גם של אלו שמשלים עצמם להאמין כי היא אינה רלוונטית עבורם, ומוצאים עצמם לפותים בה עד לבלי התר.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

שלג באלבניה מאת יורם מלצר. הוצאת חרגול, 173 עמ'

פורסם במעריב, 12.11.1999

אין זה דבר רגיל, שסופר ישראלי ירחיק עדותו, ויספר לנו סיפור המתרחש בארץ אחרת, שגיבוריו אנשים הנושאים שמות זרים. זו הסיבה שבשלה נדרכתי כאשר התחלתי לקרוא את 'שלג באלבניה', הסיפור שהקובץ כולו נושא את שמו. אי-אפשר לומר על ההכרעה הערכית והאסתטית הזו משהו 'בזכות הנורמליות', משום שכאשר סופר רוצה לספר לנו סיפור המתרחש במישור האישי והיומיומי, הוא יבחר בסביבה הקרובה לו. וספינת ביון אמריקנית, המשייטת מול חופי אלבניה, אינה הסביבה הטבעית לסופר המתגורר בירושלים. בחירה כזו מבטאת אמירה ברורה, במיוחד כאשר היא נעשית בסיפור הפותח, שמנסח את החוזה הבלתי כתוב בין המחבר לקוראים וקובע במידה רבה את יחסם של האחרונים לקובץ כולו. המשך…

Read Full Post »

האשה משבט טונטו וסיפורים אחרים מהמערב הפרוע מאת אלמור לאונרד. מאנגלית: נורית לוינסון, מודן, 327 עמ'

פורסם במעריב, 19.11.1999

לפני שאלמור לאונרד נהיה לכותב בולט של ספרי מתח, שמיטב הסרטים ההוליוודיים בשנים האחרונות מבוססים עליהם ('ג'קי בראון' של טרנטינו הוא רק דוגמה אחת), הוא כתב מערבונים, כאלו המאוכלסים בבוקרים ואינדיאנים שהיו חביבים עלינו בילדותנו. 'האשה משבט טונטו' הוא אוסף של 19 סיפורים כאלו, שנדפסו בכתבי-עת שונים בין שנות ה-50 לשנות ה-80. סגנון הכתיבה פשוט, ישיר וחסכוני; לא סתם סיפר לאונרד, בראיון שנתן ל'גרדיאן' ב-1998, כי ארנסט המינגווי הוא הסופר שהשפיע עליו ביותר.

מערבונים הם סוג של סיפור מוסר. במירעם, הם מייצגים ניגוד פשטני בין הטובים לרעים, והקריאה או הצפייה בהם מחזירה את הסדר לתקנו. אצל לאונרד הכל הרבה יותר מורכב, והקו המפריד בין הטוב לרע, אם הוא ניתן בכלל לשרטוט, עובר לא בין הדמויות – ודאי לא בין הלבנים לאינדיאנים – אלא בתוכן. מכיוון שהטוב והרע מוגדרים באופן יותר מורכב, ניצחון הטוב אינו ברור מאליו, לא תמיד מתרחש, וגם בהגיעו הוא מלווה פעמים רבות בפיתול עלילתי מפתיע. כל זה, יש לומר, מייצג תפיסה אנושית, לא כתיבה פוליטית חתרנית, שיכולה היתה להתגלות במערבונים הנכתבים במחצית ובשלהי המאה העשרים, לאחר שכבר למדנו די צרכנו על ההגמוניה של הקול הגברי הלבן בסיפור ההיסטוריה.

'האשה משבט טונטו', הסיפור הראשון בקובץ, שגם נתן לו את שמו, הוא ביטוי צרוף לחמלה האנושית שרוחש לאונרד לגיבוריו הספרותיים, ולאופן שבו הם מתמודדים עם הנורמות המעיקות של החברה שבה הם חיים. באופן מייצג לכל אשה באשר היא, נותרת גיבורת הסיפור חסרת שם לאורך הסיפור כולו ומכונה רק "האשה". הסימנים שקיעקעו על פניה בני שבט מוהבי, שלהם נמכרה לאחר שנחטפה, מסמלים את בעלותם עליה ואת מאסר העולם שלו נדונה מאחורי הסימנים האלו, שמודיעים לכל העולם על גורלה.

עבור בעלה, שאליו שבה לאחר שתים-עשרה שנה, היו הסימנים והשנים שבהן חיה בקרב האינדיאנים כסימני צרעת, והוא בודד אותה לחלוטין מן העולם החיצון, דואג רק לפרנסתה המינימלית. היחסים הנרקמים בין רובן וגה, שחוזר אל האשה לאחר שפגש בה במקרה ליד ביתה המבודד, הם ענוגים ומכמירי לב. בדרכו העדינה, מנסה וגה לשחרר את האשה לחופשי מהאזיקים שנכפו עליה: הקיעקוע, רכושנות הבעל ונציגיו האלימים, אך בעיקר האופן שבו אזקה היא את עצמה תוך הפנמת המוסכמות המציגות אותה בקלונה, כביכול.גם אם תצליח להשתחרר, ותקבל את המסר המרכזי שמנסה וגה להעביר לה – שהיא אחת ומיוחדת – נותר הוא גיבורו האמיתי של הסיפור: הפעיל, הגורם לשינוי, ובעיקר מייצג הנורמות של הסיפור.

סיפורי 'האשה משבט טונטו', עם כל המרחק התרבותי בינינו כקוראים לבין גיבוריהם, מדברים אל ליבנו בישירותם ובאותם מימדים כלל-אנושיים, שחורגים מגבולות המקום והזמן. 'המערב הפרוע' השתרש כמטבע לשון שמסמלת היעדר חוק וסדר, מקום של שלטון בעל הכוח האלים, ממש כשם ש'ימי הביניים' משמשים לנו מטאפורה לנורמות מאובנות ומיושנות, שעומדות בניגוד לכל קידמה.

דומה שגם תחת המוסכמה הזו חותר לאונרד בסיפוריו, אשר חושפים לעתים קרובות דילמות מודרניות לעילא בין חוק לצדק, שמערערות סטריאוטיפים גזענים משני הצדדים. הסיפורים מספקים מבט שונה על תופעת האלימות:

יום יבוא, בעוד שנים אחדות, ורובן וגה ילך לכנסיה – בבנסון, יכרע על ברכיו בתא הווידוי, ויאמר לכומר: 'ברכני אבי, כי חטאתי. עברו שלושים ושבע שנים מן הווידוי אחרון שלי… מאז נאפתי עם הרבה נשים אולי שמונה מאות. לא, לא כל-כך הרבה, בהתחשב בעבודה שלי, אולי רק שש מאות'. והכומר יאמר: 'נשים רעות או נשים טובות?' ורובן וגה יאמר: 'כולן טובות, אבי'. והוא יספר לכומר שגנב, באותה תקופה, כעשרים אלף ראשי בקר, אבל אולי רק חמישה-עשר סוסים. הכומר ישאל אותו אם ביצע אי-פעם רצח. רובן וגה יאמר: 'כן, כמובן, אבל זה לא היה בשביל לרצוח. אתה מבין את ההבדל? לא הרגתי מישהו כדי שהוא ימות, אלא כדי להציל את עצמי' (עמ' 5).

נדמה שההבדל האנושי והמוסרי הזה נשחק דווקא בחברה שלנו, האלימה ללא צורך בנימוק, הפרועה כל-כך, שכל מאפייניה המודרניים לא יצליחו לטשטש את העובדה שזה זמן רב היא אינה מסוגלת לספק טעמים למעשיה. כדאי לקרוא את לאונרד גם בשל המבט השונה שהוא מספק לנו על עצמנו.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

קפוצ'ינו ברמאללה (רשימות מן הסגר) מאת סועאד עאמירי. תרגום: רוני מאירשטיין, הוצאת בבל, 2003, 112 עמ'

פורסם במעריב, 20.6.2003

'קפוצ'ינו ברמאללה' הוא סיפורם של האנשים, שעבור הישראלי המצוי הם נטולי זהות, הקורבנות עלומי השם של 'פעולות צה"ל בשטחים'. סועאד עאמירי, מרצה לארכיטקטורה באוניברסיטת ביר-זית, נותנת להם שמות, פנים וקול, ומספרת – במילים פשוטות, ללא הצהרות פוליטיות או פאתוס – את סיפורם של האנשים מהצד השני של המתרס. אותם אנשים המנסים לחיות את חייהם גם בזמן פלישת צה"ל לערים הפלסטיניות במבצע 'חומת מגן'.

בשום פנים אין מדובר כאן במיחזור טענות הבל על טבח או קברים המוניים שנכרו. זירת המאורעות איננה ג'נין אלא רמאללה, מקום מגוריה של עאמירי. גם שם נאלצו התושבים הפלסטינים להתמודד עם מצוקה קשה, אימת מוות בצל אצבע עצבנית על ההדק, עוצר ממושך, שהוסר רק לשעות קצרות ולא איפשר חיים תקינים בשום קנה מידה, וכן הרס וביזה. תנאי החיים האלה מתקיימים גם לגבי מי, שכמו עאמירי, שותה קפוצ'ינו בביתה בבוקר, לומדת איטלקית ושומעת את 'לה-טרוויאטה'. את ספרה מקדישה עאלימי ל'נשים בשחור', ובכך משרטטת במפורש מתווה של הכרה בישראלים אחרים ובשאיפה משותפת לסיום הכיבוש.

הספר הקצר איננו ספרות יפה במובנה המקובל. אלו הן רשימות תיעוד שאינן מתיימרות להיות נאמנות להיסטוריה במובנה המקובל. זהו סיפורם של המנוצחים לעת-עתה, בעוד שההיסטוריה הרשמית נכתבת, כמעט תמיד, בידי המנצחים. זהו סיפורם של הנשים והגברים בבית וברחוב, ולא של הלוחמים או של המנהיגים. גדולתו של הספר היא ביכולתו לחדור לבבות. הדבר עולה בידי עאמירי הן בשל פשטות כתיבתה וסגנונה הישיר והכובש, שחף מכל הצטעצעות, והן בשל התרחקותה מהפרזיולוגיה המוכרת לעייפה שבה, בדרך-כלל, נפרט סכסוך הדמים בין הישראלים לפלסטינים בידי שני הצדדים.

במקום זאת, עאמירי מתרכזת בפן האנושי שמדבר ללב כול, מתובל ביותר משמץ של הומור ואירוניה דקה. מי לא יזדהה עם כלה שתקועה עם חמותה בבית, נאלצת להיענות לכל שגיונותיה ("את אוכלת בשעות מוזרות. בבית אני רגילה לאכול ארוחת בוקר בשמונה בדיוק; ארוחת צהריים באחת וארוחת ערב בדיוק בשבע") בגלל העוצר שמטיל הצבא הישראלי, ומתפללת לאלוהים שיתן לה סבלנות? כשהיא מחליטה שלא לצאת מהבית גם כשהעוצר מוסר, היא מודה כי אינה יודעת נגד מי היא מתריסה: נגד הכיבוש הישראלי או נגד חמותה. כמעט מחצית מהספר עוברת בתהייה היכן נמצא בדיוק בעלה (הפוליטיקאי הפלסטיני סלים תמרי). מדוע הוא מותיר אותה בגפה להתמודד עם גחמותיה של אמו? לבסוף מתברר כי הוא איננו יכול לחזור לביתם מירושלים בגלל הסגר.

על כריכת הספר, ובתחילתו, צילומים שמוכרים לכל אחד ואחת מן האלבום המשפחתי ואף הן מקרבות את הקורא אל הכותבת. זו הדמות שעוברת את הטרטורים בנמל התעופה או במחסום. היא בת משפחה כמעט. היא בת משפחת האדם, הכרה, שלמרבה הצער, נשכחת מאתנו לעתים.

כך עוקפת עאמירי את חומות ההגנה שאנו מקימים (כמו יריבינו) בפני ההכרה בסבלו של האחר. אך מיהו קהל היעד של עאמירי? מי יפתח את הספר בחנות הספרים ויעלעל בו, שלא לומר יקנה ויקרא אותו? האם תצליח למוסס את ההגנות של הישראלי המצוי, או שמא הקורא הזה לא יתעניין בספר מראש, מפני שזוהי כותרתו? האם קוראיו יהיו מי שממילא קיבלו – בזמן אמת – את הדיווחים על שקרה ברמאללה, בשכם ובג'נין?

את המכשול העיקרי הזה עדיין קשה להסיר. איך אפשר לגרום לאנשים לרצות לדעת? עאמירי הצליחה בבחירת הסגנון המתאים, שהוא בעל הכוח לשבור את המחסומים: לא המחסומים שאינם מאפשרים לתושבי השטחים לנוע ממקום למקום, אלא המחסומים שבלב, שלא נותנים לנו לחוש זה את כאבו של זה, להכיר בחלומות הבלהה של האחר. כדי שהמחסומים האלה יפלו דרוש שינוי מקדים בתודעה, שיכול לבוא רק על-ידי הנכונות לחוש בכאב הזה.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

הידיעה המזעזעת על הורים שהוציאו את גופת בנם החייל מקברו בדרישה לחקור את נסיבות מותו, הזכירה לי את ספרה של בתיה גור אבן תחת אבן, שכתבתי עליו לפני שנים אחדות.

המקום שבו אנו צודקים

אחת מיצירות המופת הספרותיות והמוסריות של תחילת המאה הקודמת מציגה בתחילתה את גיבורה כך:

"בעולם היו מזכירים את שמו לברכה, אלמלא הפריז על מידה טובה אחת וקלקל בה. כי רגש הצדק שבו, עשה אותו לגזלן ורוצח".

היצירה בה מדובר היא כמובן 'מיכאל קולהאז' של פון-קלייסט, אשר מתארת כיצד מובילה השאיפה לצדק מוחלט לא רק לעשיית עוול לאחרים אלא גם לאבדון אישי. מיכאל קולהאז הוא גיבור אהוב במיוחד על רחלה אבני, גיבורת ספרה החדש של בתיה גור. וממש כמוהו, היא מאבדת במאבקה לצדק את משפחתה, את שמה הטוב ואת חייה. קשה קצת להתנער, רוב רובו של הספר, מהתחושה שהוא נכתב על שולה מלט, אמו של אמיר מלט שנהרג ברולטת הרשת בבסיס חיל-האוויר, שניהלה קרב עיקש עם המערכת הצבאית והמשפטית ולפני שנים אחדות התאבדה. זאת למרות שגור מציינת בסיום הספר שאם כי הרעיון הראשוני אכן נבט מסיפור זה, היא אינה מכירה איש מבני המשפחה וגם לא שוחחה עימם. אבל ככל שאנו מתקדמים בקריאת הספר, אנו צוללים לתוכו ומרותקים מסגולותיו-הוא. הספר נכתב משתי נקודות המבט: של האם ושל השופט שמנהל את משפטם של הקצינים הזוטרים שמועמדים לדין על הריגה בגין רשלנות פושעת. חלקו של השופט לבטח לא נכתב על בסיס עובדות כלשהן, מאחר שגור מציינת כי תיקי הפרשה לא נפתחו בפניה למרות מאמציה.

לכל אחד דפוסי התגובה וההתמודדות שלו, והדרך בה הוא בוחר או נדחף לבטא את כאבו ואבלו. כאב שעובר טרנספורמציה לזעם המתועל לאפיקי פעולה המכוונים למטרות בנות-השגה, הוא תהליך שיכול לעשות טוב. אבל המלחמה במערכת, בכל מערכת, היא אבודה מראש במובנים רבים. זהו מאבק ששוחק את היחיד עד דק, בעוד המערכת נשארת חסינה כשהיתה. זהו סוד כוחה של המערכת: היכולת לטרטר את מי שקורא תגר על סמכותה ועל החלטותיה, לשחוק אותו בסבך הביורוקרטיה ולהביא אותו לכך שימאס במאבקו. במקרה הטרגי, הוא מואס גם בחייו. רוב רובו של הספר, עמוס עולמה הרגשי של רחלה בכעס ובזעם, ובעיקר בנחישות אובססיבית, חסרת פשרות, להמשיך בכיוון שהתוותה: להיאבק על חשיפת האמת כמו גם על עשיית הצדק. בנחישות הזו רואה רחלה אבני את העולם כולו, כולל את בני משפחה, כמחולק לשניים: אלו שאיתה בסיפור הזה, ואלו שלא. בסוף הספר, כאשר מפנה הזעם את מקומו לכאב אין-אונים, מפליאה גור לתאר את הבלתי-ניתן לתיאור כמעט: את הכאב המצמית מול אובדן בן. רק מי שעל יכולת האמפתיה שלה עמדנו כבר במסה שלה 'מכביש הרעב שמאלה', יכולה לכתוב שורות כאלו:

"והכאב בחזה הוא ללא נשוא. היא מניחה עליו את כף-ידה ופורשת את אצבעותיה למלוא רוחבן, אבל לשווא, היד אינה מושיעה. כי לא בחזה של בשר הכאב אלא במה שאין לו קיום בנגיעה. והיא הרי חשבה ששם כבר נבקע הכל לשניים, וחרב, שאיננו ".

סיפורה של רחלה אבני הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש. לא רק כי אנו יודעים את סופו הביוגרפי של הסיפור, אלא גם כי הדילמה הטרגית מולה ניצבת רחלה, שבין קרניה היא נאלצת לבחור, היא בין החיים לבין הצדק. יש מקום כזה שבו אנו חייבים לבחור, מתברר. ומן המקום שאנו צודקים, מצטטת גור את עמיחי במוטו לספרה, לעולם לא יפרחו פרחים באביב. ולמרות הכל, מאבקם של רחלה אבני כמו גם של מיכאל קולהאז, מעוררים הערצה. בעיקר, משום שמשמעותם היא שיש דברים ששווה ללכת בשבילם עד הסוף.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »