Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘פמיניזם’ Category

הטרדה ומלחמה

אין מה לומר, מלחמות טובות למטרידים. כאלה שהורשעו וכאלה שיש להדגיש שכרגע יש נגדם רק האשמות ושמועות, אם כי כאלו המסתובבות שנים רבות. דבר טוב יותר מהמלחמה בצפון לא יכול היה לקרות למשה קצב. עד כדי כך שלו הייתי חובבת קונספירציות הייתי שואלת אם היא מוזמנת על-ידו. יכול להיות שהחבל שהידק לעצמו קצב על צווארו כבר עבר את שלב האל-חזור. בכל זאת, נשיא תחת חקירה פלילית, שהאמת איננה נר לרגלי לשכתו, איננו דבר שהדעת סובלת. אבל כרגע דעת הקהל מוסחת בהסחה המֵרבית שיכול מי לאחל לעצמו.

ואתמול מספרת לי חברתי שבעודנו מדברות בטלפון היא מזפזפת בין הערוצים בטלוויזיה ואת מי רואות עיניה ישוב כפרשן באולפן ערוץ 2 אם לא את ידידנו האלוף (במיל.) יצחק מרדכי. מלחמות טובות למטרידים. במיוחד כאלה שהצבא לא הורידם בדרגה כמתבקש בשל העבירה שהורשעו בה. הנה התשובה למי שטענו שמרדכי כבר לא הולך למילואים ולכן לא עושה שימוש בדרגותיו, כך שאין זה משנה אם הן תישארנה וירטואלית על כתפיו. מתברר שבשביל לשבת עם פרצוף ארוך ומבין באולפן ולקשקש מגובה הדרגות, אפשר להוציא מהנפטלין גם מטריד ותוקף סדרתי.

הנחמה היחידה בשלב זה, כך עושה רושם, היא שהרב לאו לא יהיה מועמד לנשיאות. הרקורד של הנשיא הבא (ולמה לא נשיאה?) צריך להיות נקי לחלוטין, גם משמועות. שום אריק שרון כבר לא יוכל למנוע פרסום על הרגליו הנלוזים של המועמד, כך נראה. לא שגופן וכבודן של נשים יהיו פתאם חשובים לכל מי שידעו ושתקו גם טרם בחירתו של קצב; הם סתם מבינים שפעמיים אי-אפשר לחזור על אותו תרגיל.

Read Full Post »

כישרון על-פי הכרומוזום

לכנס שהוגדר כ"סיעור מוחות בנושא עתיד העם היהודי", הזמין המכון לתכנון מדיניות עם יהודי את מי שנחשבים בעיני ראשיו "כיהודים המשפיעים והחכמים בעולם". הפרופ' דבורה ליפשטט לא עברה בשתיקה על כך כי מבין 30 משתתפים בכנס רק ארבע הן נשים. "לא יעלה על הדעת לתכנן את עתיד העם היהודי כשמסביב לשולחן יושבים רק גברים שגילם עולה על חמישים", כתבה. כך על-פי הידיעה המתפרסמת היום בהארץ.

בארצנו הקטנה לא היתה פורצת שערורייה בעקבות כנס שכזה. כנסים על טהרת גברים – לפעמים עם אשה אחת כ-token other, לכסות את ערוות מצפונם של מארגניהם – הם חיזיון נפוץ בארץ הקודש. נדרשתי לכך לא פעם ולא פעמיים. הסיבה שאני מתעכבת על כך שוב – מעבר לכך שאסור לעזוב את הנושא עד שיחול שינוי – היא התגובה הטיפוסית אך המאלפת במיוחד הפעם, של מנכ"ל אותו מכון, אחד אבינועם בר-יוסף. "המוזמנים לאירוע נבחרו על פי כשרונם ולא לפי מינם". אכן, מי היה רוצה לארגן כנסים על-פי מפתח כרומוזומי? אנחנו בעד הצטיינות וכישרון, כידוע. אלו צריכים להיות הקריטריונים הרלבנטיים (במיוחד כשמדובר בכנסים אקדמיים, לאו דווקא בכנס דוגמת זה). האמת ניתנת להיאמר, שלא תמיד מיעוטן של הנשים בכנסים כאלו נובע מכך שמארגניהם לא ניסו והשתדלו. לעיתים אלו שפונים אליהן משיבות בשלילה (ממש כמו גברים שפונים אליהם). במיוחד לא קל למצוא נשים לכנסים בתחומים שבאופן מסורתי אין הרבה נשים העוסקות בהם, כמו ביטחון. הטריק הידוע הננקט בידי מארגנים שמראית העין בכל זאת חשובה להם הוא למנות אשה כיו"ר. שתיתן את רשות הדיבור ותוודא שהדוברים לא חורגים מהזמן המוקצב להם, ובהזדמנות זאת תקשט את הבמה ואת ההזמנה או המודעה ותשקיט את המצפון. הדילמה האם להופיע כאשה-יו"ר יחידה מוכרת לי היטב. כמעט תמיד אני מכריעה בזכותה, כי החלופה – של קיום כנס ללא אף אשה – נראית לי גרועה עוד יותר. אני מקווה תמיד שהערתי למארגנים בדבר היעדרן של נשים תשפיע לפחות לפעם הבאה.
מה שצריך להפנים הוא שבתחילת המאה ה-21 לא ייתכן להדיר למעלה ממחצית האוכלוסייה מהשתתפות ציבורית ומקצועית. זה מביש לחפש משתתפים על-פי המין? מביש הרבה יותר להפיק כנסים חד-מיניים.

אבל קביעתו של בר-יוסף כי הבחירה היתה על-פי הכישרון משמעה לומר כי אין בקרב העם היהודי (במקרה זה) נשים מוכשרות דיין. קביעה מרחיקה לכת ואף מסוכנת אם בוחנים אותה בפרספקטיבה היסטורית. כישרון לא נקבע על-פי הכרומוזום. לא קשה למצוא נשים מוכשרות; צריך רק לרצות לחפש אותן.

מקום על-פי הכרומוזום

המקום נקבע על-פי הכרומוזום לא רק על בימת הכנסים, אלא גם במושבי האוטובוס. לפחות ב"קווי המהדרין" שמפעילה אגד עבור החרדים. ארבעת הספסלים הקדמיים (לכל הפחות) שמורים לגברים בלבד, נשים עולות ברוב הקווים דרך הדלת האחורית, ובכל מקרה יושבות בחלקו האחורי של האוטובוס. חברה ציבורית, להזכירכם, המסובסדת על-ידי כספי המיסים שלנו. אפרטהייד? לא, בסך-הכל נשים. בארה"ב, המדיניות של "נפרד אך שווה" נפסלה כבר בשנות החמישים. של המאה הקודמת. רוזה פארקס ודאי מתהפכת בקברה.

Read Full Post »

התהייה החלה בלונדון, ולא פחתה בבוסטון: איך לעזאזל מנקים כאן?
בלונדון הדירה כולה היתה מרופדת בשטיח מקיר לקיר. אז ברור שלשואב היה מקום של כבוד. גם כאן חלק מהבית מרופד. אלא ששאיבה לא ממש נותנת הרגשה של ניקיון, במיוחד לא למי שגדלה על-כך שאם לא שוטפים עם ה-מון מים – זה לא נקי. חלק אחר של הבית כאן עשוי פרקט. פרקט לא שוטפים, כמובן. אז יש בבית (שאין בו דלי) מין מקל מיוחד שעליו מלבישים מטליות לחות שכבר ספוגות בחומרי ניקוי, ומנגבים. ככה האמריקנים מעבירים לכלוך ממקום למקום…

השאלה הגדולה נוגעת לחדר האמבטיה. שם, למרבה המזל, אין לא פרקט ולא שטיח מקיר לקיר. סתם אריחי קרמיקה. אבל איך שוטפים אותם, אם אין שום מקום שאליו אפשר להוריד את המים? ואיך מנקים שירותים בלי להשתמש במים? לאלוהים ולאמריקנים פתרונים. מה שאני הצלחתי בינתיים לאלתר לא ממש מספק אותי. אומר רק שבהתחלה, מצאתי את עצמי לא פעם אחת על הברכיים, נזכרת בברברה ארנרייך. בספרה כלכלה בגרוש היא מספרת שזוהי הפוזה שבה נדרשה לנקות לא אחת, כמין גחמה של המעסיקות, כשהתנסתה בלהיות עוזרת בית. תמיד מעסיקות בלשון נקבה. כלומר, נשים משתחררות מעבודות הבית על-ידי זה שהן שוכרות נשים אחרות לעשות את העבודה במקומן. ההנחה הסמויה כאן היא, כמובן, שעבודות הבית הן "תפקידן" של הנשים.

בכתבה שפורסמה בניו-יורק טיימס בסוף השבוע, נטען כי 40 שנים לאחר המהפכה הפמיניסטית, עדיין מדברים על עבודות הבית. ועדיין מדברים עליהן כאילו הן עניינן של הנשים. על-פי כמה מחקרים, זהו הנושא שעליו רבים זוגות הכי הרבה אחרי כסף. גברים ונשים תופסים אחרת לכלוך וניקיון. (נשים ינסחו זאת בדרך-כלל אחרת. באופן קצת פחות עדִין הן יאמרו כי גברים פשוט לא רואים לכלוך). לעיתים קרובות האשמה בחלוקה לא-שוויונית היא בנשים עצמן, המתפקדות כ"שומרות השער": הן פשוט לא נותנות לגברים לנקות, משום שהם לא עומדים בסטנדרטים שלהן.

הכתבה מסתיימת במסקנת המחץ של אחד המרואינים: כדאי לגברים לעשות יותר, למענם הם. "כשרעיות מרוצות מהחלוקה של עבודות הבית, כמעט כל דבר אחר משתפר. יש יותר סקס, סקס יותר טוב, פחות ויכוחים, פחות סיכוי ללכת לטיפול, פחות סיכוי להתגרש". ובמובן זה "עבודות בית אינן רק עניינן של נשים אלא גם עניינם של גברים". אוקיי, הבנו. עבודות בית הן בעיה של הנשים; אבל סקס? סקס זה כבר אינטרס של הגברים.

Read Full Post »

הנקה ופרטיות

הסיפור על המיניקה שסולקה מחנות פוקס (ראו גם כאן וכאן), מאפשר לומר משהו קצת אחר ואולי פחות פופולרי על פרטיות. אדגיש מראש כי אינני מתייחסת למקרה הספציפי הזה, ובכל מקרה תגובתו של המוכר מצטיירת כגסת רוח ולא במקומה. מדובר בסוגייה שהדוגמא הזו היא הזדמנות טובה לאוורר את מחשבותי לגביה.
השאלה שהמקרה הזה מעלה איננה פרטיותו של האדם המבצע את הפעולה (הפועל, או הפועלת במקרה זה), אלא פרטיותם של האנשים המשמשים כקהל בלית ברירה. זאת מפני שמי שמחליטה להיניק במקום פומבי ממילא ויתרה על פרטיותה. לי נדמה, מכל מקום, שגם פרטיותם של הצופים נפגעת במידת מה, שכן איש לא שאל אותם האם זה מפריע להם. העובדה שהאֵם איננה מתביישת במה שהיא עושה איננה רלבנטית כלל. גם לא העובדה שמדובר בפעולה טבעית. ישנן פעולות טבעיות רבות שאיננו עושים בפומבי. זה לא אומר שאנו מתביישים בהן; זה רק אומר שההבחנה בין הציבורי לפרטי היא עדיין בעלת ערך. וכן, אני חושבת אותו דבר על גברים שמשתינים בציבור, ליד האוטו או סתם בפינת הרחוב. גם זאת פעולה טבעית לחלוטין.  אני לגמרי בעד מרחב ציבורי רגיש יותר לצרכי אמהות מיניקות, שיספק פינות הנקה בקניונים ובמקומות עבודה. אצטרף בשמחה לכל יוזמה כזאת, שגם תשרת ציבור רחב יותר של אמהות, שכן ישנן עדיין כאלו שאינן חשות בנוח להיניק בפומבי ואין שום סיבה להדיר אותן משם. 
כמובן, בני אדם אינם אמורים להימנע מלעשות כל דבר שמפריע לאחרים. אפשר לטעון שכל המוסכמות ומה ש"מקובל" הם דברים שאבד עליהם הכלח. בוודאי שמומלץ לבדוק מפעם לפעם מדוע אנחנו עושים דברים מסוימים ונמנעים מאחרים, ולהעמיד בסימן שאלה את שניהם. אבל אפילו אם מבקשים לחנך את הציבור שיראה בפעולה הזאת פעולה המקובלת גם בפומבי, זו איננה נראית לי דרך נבונה לפשוט את החולצה בהפגנתיות. העובדה שהזירה הציבורית בישראל נראית כמו שהיא נראית נובעת, בין השאר, מהגישה של "אני אעשה מה שמתחשק לי וכל השאר שיקפצו". קצת התחשבות הדדית אף פעם לא הזיקה.

Read Full Post »

מכיוון שיום האשה הבינ"ל חל השנה 20 ימים לפני מערכת הבחירות בארץ, היה זה אך מתבקש לבדוק את האתרים של מפלגות שונות, כדי לראות מי מהן מואילה להתייחס לנושא. היחידות שעושות כן באתרי האינטרנט שלהן הן קדימה וחד"ש. האחרונה באופן בולט ביותר, אולי כי ה-8 במרץ קשור באופן מקורי גם לסוציאליזם, לא רק לזכויות נשים. זה לא מקהה את עוקץ חסרונה של אשה במקום ריאלי בחד"ש. על עקרונות לא מספיק לדבר, כדאי גם להגשים אותם. בעיקר כשזה תלוי במפלגה עצמה, והיא איננה יכולה להאשים בכך את הבוחרים, את הכיבוש ואת מי לא. מרוב שהיה חשוב שיהיה יהודי במקום שלישי (זאת הרי רשימה ערבית-יהודית), אולי שכחו שם שיהודי יכול להיות גם יהודיה. זה היתרון של נשים: הן למעלה מ-50% מהאוכלוסייה, ובאופן שחוצה את כל הקבוצות החברתיות. ייצוג נשים איננו בא במקום ייצוג של אחרים.

זה לא אומר שמפלגות אחרות אינן מתייחסות לנושא הנשים. רובן עושות כן במצען. אבל יום האשה הבינ"ל יכול היה למנף ולהדגיש את המסר, ולפחות באתרי האינטרנט שלהן – דממה. מכיוון שאינני בארץ, אינני יודעת אם ניתן לכך ביטוי בכלי תקשורת אחרים. באתר מרצ מקשים מאד על המבקשים למצוא משהו בנושא: אם נכנסים לדף החדשות המלא שלהם, מפנים שם באיזה שהוא מקום לאתר עדכונים לקראת הבחירות, ובו מופיעה ידיעה קטנה על ארוע של פורום הנשים לכבוד יום האשה. ומדובר במפלגה שהיא צאצאתה של רצ, להזכירכם, שבה זכויות נשים (וזכויות אדם בכלל) היו אחד מהנושאים המרכזיים.

לא שהייתי בוחרת במפלגה על-פי מה שהיא מציגה באתר האינטרנט שלה ב-8 במרץ. גם לא די במה שכתוב במצעה. חשוב ככל שיהיה, מצע קשה להגשים כשאת לא בשלטון, וגם שם מרובות הפשרות מחמת הגועליציה. מה עושה המפלגה בפועל? – זה מה שהייתי בודקת. לא רק עד כמה היא נאה דורשת אלא עד כמה היא נאה מקיימת, גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. זה כולל מיקום של נשים במקומות ריאליים ברשימה, ייצוג נאות שלהן בכל גוף ופורום פנימי, ומחויבות אמיתית של כל נבחריה – נשים כגברים – לנושא הזה. זאת לא פינת נשים, זאת סוגייה חברתית כללית. וחשובה.

והערת אגב לא קשורה, מכיוון שבדקתי לא מעט אתרי מפלגות: מה זה הסרטונים האלו שקופצים בפרצוף, בפול ווליום, אם ביקשנו או לא? תרגיעו.

Read Full Post »

בטי פרידן – שספרה 'המיסטיקה הנשית' היה לאחד מהמניפסטים הפמיניסטים הגדולים של שנות ה-60 – מתה בשבת, בדיוק ביום הולדתה ה-85. בספרה תיארה פרידן, בדיוק כּאוּב, את "הבעיה שאין לה שם" של נשות הפרברים; "עקרות הבית" שיש להן הכול – כלומר בעל, בית וילדים – מלבד הגשמה עצמית. ואת תסכולן של הנשים הללו, שלא מעיזות לשאול בקול רם: "זה הכול?". (חשבו על הדמות שמגלמת ג'וליאן מור בהשעות). בספרה השלב השני ביקרה את דבקותה של התנועה הפמיניסטית בפוליטיקה מינית שעיוותה את סדר העדיפויות הפמיניסטי. היא הודתה בכך שאחד מכישלונות התנועה היה זניחתה את נושא המשפחה, מה שהשאיר את העיסוק בה לקונסרבטיווים ולריאקציונרים. פרידן היתה ממקימות NOW, ארגון הנשים הגדול בארה"ב. בשנות ה-70 לחייה עברה לעסוק ביחסה של החברה לזִקנה ולזקנים.

המיסטיקה הנשית: פרק ראשון, פרק שני.

Read Full Post »

התירוץ לכך שהגעתי לצפות בתכנית הזאת נשמע אולי קצת צולע אבל הוא אמיתי. בעצם הטלוויזיה היתה פתוחה בגלל בטיפול. אמא המליצה לראות כשחזרתי מלונדון, וחשבתי לנצל את ההזדמנות של העונה החדשה (או השידור החוזר? לא הבנתי בדיוק) כדי לבדוק את ההמלצה. הפרק הראשון שראיתי דווקא היה נחמד, אולי כי אני אוהבת את איילת זורר. הפרק שהוקרן בערב החג לא ממש דיבר אלי, אז רק הצצתי בעין אחת מעל העיתון, בסוג הקשב הכפול שאני מרבה להפעיל כשמדובר בטלוויזיה. המכשיר נשאר פתוח גם בתכנית הבאה, וכך התוודעתי למה שנקרא 'מכל הבנות שבעולם', סדרת ריאליטי שבה מתחרות תריסר(?) בנות על לבו של אחד ארי, שהגיע לצורך כך מארה"ב. מי תהיה בחירת לבו, שלה יעניק את טבעת היהלום הנכספת? וכפי ששמעתי שנהוג בסדרות האלו, לא נחסכת מאתנו השפלת משתתפותיהן לפני המצלמות. מכיוון שמדובר היה במין פרק ביניים שעסק בשאלה מי מאלו שנופתה מתהליך הבחירה תקבל הזדמנות שנייה, אני קיבלתי הזדמנות לצפות קצת בפלאשבקים מפרקים קודמים ולנסות להבין מה קורה כאן. ומה שקורה הוא גרסה טלוויזיונית דוחה במיוחד של המיתוס שנקרא "נשים תעשינה הכל כדי להשיג חתן". כולל מניית חסרונותיהן לפני המצלמה ותיעוד כיצד המבוקש מעיף אותן לכל הרוחות (אם כי בנימוס אמריקני מצוי) מהתחרות. מה מביא נשים צעירות למקום הזה, תהיתי? בנסיוני לסנגר עליהן אמרתי לעצמי – טוב, אולי הן רואות את זה בתור ספורט. אפילו אם זה כולל היחשפות מביכה מול חצי המדינה. אבל רובן נשמעו די משכנעות בכך שהן ממש מעוניינות בארי זה, ובעיקר בכך שייבחרו על-פני יריבותיהן. חוץ מזה איזה מין ספורט זה, בדיוק, כשהפרס הגדול הוא דירה לשנה עם המיועד, ברחובות נדמה לי? לגור שנה עם מישהו באותה דירה זה לא ממש ספורט, אפילו אם אפשר להשתמש בחדרים נפרדים. אף אחת מהן לא נראתה לי כזאת שצריכה להיות נואשת עד כדי כך.

לא חיי

משאת נפש?

בים לקחת את זה כל-כך ברצינות; וברור שאפשר להפעיל את האופציה המועדפת של כיבוי הטלוויזיה או שלטוט לערוץ אחר. אבל המעניין כאן הוא התופעה התרבותית שזהו רק ביטוי לה. נשים צעירות, חלקן מרשימות בכושר הביטוי העצמי שלהן, כולן נראות טוב, מכרכרות סביב טווס אחד ומוכנות לעשות הכל כדי שהוא יבחר בהן. לזכותן ייאמר שהן לפחות סודקות מיתוס קשור, שנשים תדקורנה זו את זו עד זוב דם בתחרות הזאת. יחסית הן מצליחות להיות תרבותיות ואפילו לפתח יחסי ידידות. לעומת זאת, הן משחקות ברצון את התפקיד המסורתי של האשה המפעילה את קסמיה כדי שהגבר יבחר בה. מה כל-כך מושך אותן בארי זה? מה הן מבקשות בגבר מלבד להיות בחירת לבו? לא שמענו. רק מה אמור לקסום לו אצלן. הן לא בוחרות, הן נבחרות. משום שבכך שגבר בחר בהן הן משיגות את מעמדן החברתי. ברוכות הבאות למאה ה-21.

Read Full Post »

המדור 'מצב משפחתי', בעמוד האחרון של מוסף הארץ, חביב עלי למדי. בין השאר, בגלל הרחבת המושג משפחה שהוא מבצע לעיתים מזומנות. (לפעמים אמנם הוא מותח המושג הזה יותר מדי, לכלל כל מי שחי תחת קורת גג משותפת, כמו שותפים לשכירות). כצפוי, אמרות השפר שמשחררים המרואיינים בסוף המדור מלמדות לא מעט על השקפות העולם שהם מחזיקים בהן. השבוע קראתי שם אחת שתתחרה בכבוד על האמרה מעוררת שאט הנפש ביותר. מדובר בגבר ישראלי שנישא לאשה פיליפינית, ששהתה בארץ כמהגרת עבודה, ולהם ילד בן 11 חודשים. וכך נכתב במדור תחת הכותרת פמיניזם:
"'אני לא בעד', אומרת אנבל. אלי: 'למרות שהיא לא פמיניסטית, אני נותן לה להרגיש עצמאית. יש לה כרטיס אשראי, יש לה תקציב חודשי, לא תמצא פיליפינית בארץ עם ישראכרט חופשי'".

אז ככה. למרות שהיא לא פמיניסטית, מגיע לאנבל כנראה להרגיש עצמאית. לא להיות עצמאית, אבל להרגיש כאילו. כמו ללכת בלי ולהרגיש עם. והעצמאות הזו, סליחה, הרגשת העצמאות הזו – איננה משהו המגיע לה כאדם חופשי ושווה-ערך, אלא ניתנת לה בידי הגבר, מתוך רצונו הטוב. שליט מיטיב. אולי כמו כיבוש נאור. ואנבל צריכה לשמוח בחלקה: יש לה כרטיס אשראי! יש לה תקציב חודשי!

הפואנטה, כהרגלה, מגיעה בסוף. "לא תמצא פיליפינית בארץ עם ישראכרט חופשי". בשביל אלי, אשתו עדיין "פיליפינית". לכן היא צריכה להיות מושווית ל"פיליפיניות": מהגרות העבודה העובדות כאן 6 ימים בשבוע 24 שעות ביום תמורת לינה, מזון ושכר זעום. ל"פיליפינית" שלו, לעומת זאת, יש כרטיס אשראי(!). מדובר בטופ של הטופ של הפיליפיניות, כמו שאתם מבינים. העובדה שהיא אשתו, אם בנו, איננה משנה את העובדה הפשוטה הזאת של היותה "פיליפינית". בעיניו, מן הסתם, היא פשוט עובדת עכשיו בשבילו במקום בשביל המעסיק הקודם שלה, עם עוד כמה חובות שלא היו לה אצלו.

לא שזה כל כך חשוב מה שחושב אלי שרביט; חשוב מאד מצבן של הנשים בארץ. העגום מאד. פיליפיניות עם כרטיס אשראי היא מטאפורה מוגזמת, אבל מלמדת משהו. לא פחות מאירת עיניים היא התבטאותו הבאה בתור של מר שרביט, מיד אחרי סוגיית הפמיניזם, תחת הכותרת פוליטיקה:
"מאז שהתחברתי לפיליפינים, הערבים לא מעניינים אותי". ולמה שיעניינו אותו, יש לו עכשיו תחליף, פיליפינית בבית.

Read Full Post »

ביום רביעי, אותו יום שבו דיווח על הרשעתו של עופר גלזר, בחר הארץ לפרסם מאמר מערכת, שמיד לאחר שהוא חולק שבחים לחוק נגד הטרדה מינית, מסביר לנו שהוא מנוצל לרעה בידי גורמים "פופוליסטיים" ו"רעשניים". אלו מביאים, שימו לב, ל"אווירה של איום וניכור ולעקר את חיי היום יום מן המתח, החן, הנועם, הצער, ואפילו האווילות הטמונים ביחסי גברים ונשים".

הטענה הזאת – שניתן לתמצת ב'תנו "לחזר"' – איננה חדשה. אבל דבר אחד הוא לקרוא אותה בכמה טוקבקים מפי כותבים עלומי שם, שהתבטאויותיהם העלובות מגלות בעיקר את חששם מפני נגיסה בעוד מעוז כוח גברי (ה"כוח" לעשות בגופן ובכבודן של נשים כרצונם, במקרה זה); דבר אחר לגמרי הוא לקרוא את זה בדבר המערכת של עיתון ליברלי לכאורה. מאמרי המערכת של הארץ מפורסמים באופן מסורתי ללא חתימה, כמייצגים את דעת המערכת ולא איש זה או אחר בה. לא כל כך אכפת לי אם המאמר נוטף הצדקנות הזה נכתב בידי גבר או מה שלא פחות סביר, בידי אשה. העיקר הוא שזה מה שיש לעיתון לאנשים חושבים לומר למחרת הרשעתו של ידוען בשני מקרים של מעשים מגונים, המגיעים לכדי תקיפה מינית, ובשני מקרים של הטרדה מינית. (ועל זה מה שיש למערכת הארץ לומר הוא "סקרנות ושיפוטיות רגשנית בעיקר כלפי אנשים ידועי שם").

כבר כואב הפה מלחזור על כך שגם "רק" הטרדה מינית איננה בגדר פלירטוט תמים ולא חיזור, או יחסים שיש בהם "מתח, חן ונועם", שהארץ כל-כך חושש כי ייעלמו ממקומות העבודה. מדובר בעבירה חמורה הפוגעת בכבודן של הנשים וגורמת להן למצוקה קשה. בושה, פחד, גועל ושיתוק הן תחושות מוכרות וידועות המלוות נשים שסבלו מהטרדה מינית, כך מסבירה לנו אורית קמיר ברשימתה על פרשת גלזר. מאמר המערכת של יום רביעי מטיל כתם על מערכת הארץ כולה.

עוד בנושא: הטרדה מינית כטנגו

Read Full Post »

בריטניה משופעת בתחרויות ובפרסים ספרותיים. הערב הוכרזה הזוכה בפרס אורנג' לסיפורת – תחרות הפתוחה לכותבות נשים בלבד – ליונל שרייבר על ספרה חייבים לדבר על קווין.

פרס ספרותי המיועד לנשים בלבד מעלה מיד את השאלות למה והאם זה טוב. התשובה שניתנת לשאלה הראשונה באתר פרס אורנג' היא: "מפני שכשייסדו אותו [את הפרס – נ"כ], הפרסים הספרותיים המרכזיים התעלמו מההישגים הניכרים של סופרות נשים". התשובה לשאלה הבאה – למה אין פרס כזה לסופרים גברים – היא: "משום שאיש, עדיין, לא השקיע את הזמן, היצירתיות, המאמץ וההתלהבות הדרושים לכך".
אבל נדמה לי שתשובה אמיתית יותר לשאלה האחרונה תהיה ברוח התשובה הקודמת שניתנה שם: אם הפרסים המרכזיים פוסחים על נשים, משמע שרוב רובם של זוכיהם הם גברים. זה מייתר את הצורך להקדיש להם פרס נפרד… וזה כך בהרבה תחומים. פאנל של נשים בלבד תמיד ייראה מוזר (אלא אם הוא עוסק בעניינים "של נשים"), בעוד פאנל של גברים בלבד – טבעי. גברים הם ברירת המחדל של ה"כללי"; נשים הן "המסומן", מסמנות את החריג.

ליונל שרייבר

השאלה החשובה יותר היא האם פרס נפרד תורם לקידום נשים  או האם התוצאה היא "גטואיזציה" שלהן, והתעלמות רבה יותר מהן בתחרויות הכלליות, שהרי יש להן את הפרס "שלהן". זוהי שאלה שחוזרת על עצמה לגבי מיסוד של פרקטיקה נפרדת לנשים בכל תחום, או להבדיל להבטחת ייצוג שלהן בפוליטיקה. מייסדי פרס אורנג' מתגאים בכך שהם הצליחו במשימתם וכי פרס אורנג' שינה את הנוף הספרותי. זה כמובן לא עונה לשאלת ההשפעה על מעמדן של נשים בתחום המדובר, הספרותי במקרה שלפנינו. אני גם לא בטוחה שיש לכך תשובה ניצחת. הבטחת ייצוג עלולה לכלוא את הנשים בגטו, אבל הניסיון הוכיח על-פי רוב את ההיפך: זוהי טקטיקה המשיגה ריבוי נשים בפוליטיקה, על-ידי הרגלת הבוחרים לכך שהן מיוצגות במספרים גדולים יותר. עם הזמן הם בוחרים בהן לא בגלל הבטחת ייצוג אלא בזכות עצמן. קשה לי לומר מהי התוצאה של פרסים נפרדים לנשים, אבל כל עוד נשים סובלות מתת-יצוג בכל תחום כמעט, זה מביש הרבה יותר מאשר ליצור להן ערוצים נוספים, שמסיבה זו פתוחים להן בלבד.
ברכות לזוכה. וברכות גם לשכנה רונית ליברמנש, על הוצאת הספר בעברית, בהוצאת "סאגה".

על הספר והסופרת הזוכים (מאתר הפרס)
מאמר על המחלוקת סביב פרס אורנג' (הגרדיאן)

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »