Posted in פמיניזם, tagged אורי בר לב, אורלי אינס, בושה, עבירות מין, קורבנות, תקשורת on 26 בנובמבר 2010| 33 Comments »
התפרסם כפוסט אורח בסלונה
זה היה רגע מכונן. הרגע שבו עמדה ד"ר אורלי אינס על הבמה והצהירה מול המיקרופונים והמצלמות: "אני כבר לא א'. אני לא מסתתרת, אני לא מתביישת, אני לא עשיתי שום דבר רע". זהו רגע מכונן ללא קשר לשאלה מה יהיו תוצאות החקירה. רגע שבו הקורבן מחזירה לעצמה את פניה, את שמה ובעיקר את זהותה. ויחד איתם מחזירה את הדברים כולם לסידורם הנכון. מחזירה לנו כחברה את הדיון החשוב בשאלה מדוע נשים שנפלו קורבן לעבירות מין מתביישות ומוסתרות, במקום שיתביישו ויסוו את פניהם הפוגעים בהן. אלה שבאמת עשו רע.
Posted in חוק ואתיקה, tagged אתיקה, בושה, חוק ומשפט, מבקר המדינה, מוסר, משפוט on 12 במאי 2010| 10 Comments »
מבקר המדינה ממליץ על חקיקה מתאימה שתאפשר (מה תאפשר, תחייב) את יישום ההמלצות שלו. צעד נוסף במִשפּוּטה של החברה הישראלית. ביקורת היא כלי לניהול תקין. כלי לשיפור. ולכן הדרך הנכונה היא להתייחס אליה ולהשתמש בה ככזאת. גם כאן מדובר בדרך הארוכה, הקשה והמייגעת, אך שאין לה תחליף, של שינוי חברתי דרך שיח, שכנוע וחינוך. לא זבנג וגמרנו של חקיקה (עוד ח”כ מרוצה בדרך לפריימריז) וסנקציות.
למעשה, עצם זה שמבקר המדינה הוא שופט בדימוס כבר מחטיא את מטרת המוסד הזה, בעיני, משום שהוא רואה הכול בעיניים של שופט. ואילו ביקורת היא פרקטיקה שונה משיפוט וממשפט. אפשר, כמובן, לחוקק חוק שיחייב את יישום ההמלצות. זה יעורר כמה בעיות דווקא במישור המשפטי. למשל, על פסק-דין ניתן בדרך-כלל לערער. האם המלצות מבקר המדינה חסינות מטעות? אבל חשוב יותר הוא להשאיר את הערוצים האחרים שעדיין יש לנו כמו שהם: שונים. לא משפטיים. לחזק את ההיבטים האתיים, הציבוריים, בדיון ובשיח הביקורתי. לא לאיין אותם באמצעות הכלים המשפטיים שאינם רגישים דים לניואנסים ולדקויות, נוסף לבעיות נוספות שהם לוקים בהן.
Posted in חוק ואתיקה, tagged אקדמיה, בושה, יאיר פרץ on 28 בנובמבר 2004|
חבר הכנסת יאיר פרץ חשוד בקבלת תואר אקדמי במרמה. הארץ מקדיש לפרשה כתבה היום. לפני כמה שנים השתתפתי בכנס בברלין שהשתתף בו גם ח"כ פרץ. איש חביב מאד ברמה האישית, אגב. הוא סיפר לי שהוא עושה תואר שני באוניברסיטת בן-גוריון, מה שהיה תמוה בעיני לנוכח העובדה שהאיש איננו מבין מִלה באנגלית. כשעמדנו בתור לצ'ק-אין בשדה התעופה בברלין, בדרך חזרה, הלכו חבריו לקבל החזר מיסים על הקניות שעשו והוא קרא לי לדלפק לתרגם לו כדי שיבין איזה מושב מציע לו הפקיד האדיב. הגענו לדבר על ההשכלה שלו ביום הראשון לכנס, שכן בטעות הוא קיבל מהמארגנים תווית זיהוי שהתנוסס עליה התואר ד"ר. כשהערתי לו על התווית המטעה הוא סיפר לי בגאווה על התואר (הראשון) שעשה ועל התואר (השני) שהוא עושה כעת. את התווית, אגב, הוא לא הסיר.
לא הייתי נדרשת לסיפורו של יאיר פרץ לולא סמיכות הזמנים לכתבה אחרת, שהתפרסמה במוסף הארץ של סוף השבוע, על האחים בורוביץ. בין השאר מספר בה דדי בורוביץ כי הכיר את אשתו – תמי מוזס-בורוביץ – דרך גיסה דאז עמירם ניר ז"ל. ניר סיפר לו כי היא זקוקה לסיוע בעבודת המאסטר שכתבה במימון. הוא ממשיך בגאווה: "ניר אמר לה שיש אחד שיעשה לה עבודה שלא ראתה בחיים. דיברנו בטלפון עשרה ימים. עשיתי לה את העבודה דרך הטלפון. היא כתבה ובסוף קיבלה 98. עד היום אני לא מבין איך היא לא קיבלה 100".
כשאנשים לא מבינים מה פסול במעשיהם אלא מתגאים בהם ומנופפים בהם בראש עיתון; כשעבודות אקדמיות מוצעות לכל המרבה במחיר; כשתארים אקדמיים נקנים דרך האינטרנט – אוחזים בי געגועים לימי הבושה. בושה היא מעלה מוסרית מבחינה זאת שהיא מצביעה על כך שהאדם מודע לכך שכשל, לפער שבין התנהגותו לבין ההתנהגות הראויה. ופרץ ובורוביץ? עליהם לא נותר אלא לומר, כפי שנוהג לומר ידידי א': זאת כבר לא בושה, זה חוסר בושה.
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה
קרוא וכתוב 