Posted in ספרים, tagged איסמעיל קאדרה, אלבניה, אפריל שבור, ביקורות ספרים, נקמת דם, קנון, רמי סערי on 22 בדצמבר 2010| 1 Comment »
אפריל שבור מאת איסמעיל קאדרה. תרגם מאלבנית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי. כתר 2010, 219 עמ'
ג'וֹרְג' בֵּרִישָׁה יורה למוות בזֵף קְרִיאֵצִ'יצֶ'ה. אשר על כן הוא גַ'קְס: בן-מוות. מי שהאחריות לשפיכת דמו של המת מוטלת עליו על-פי כללי גאולת הדם שמגדירים חוקי הקנוּן. הקנוּן הוא קודקס חוקים ביניימי ששלט בין השאר בצפון אלבניה למן המאה ה-15 ועד לאמצע המאה ה-20. שנות השלושים של אותה מאה הם זמן התרחשותו של הרומן רב-העוצמה שלפנינו, פרי עטו של הסופר האלבני הפורה איסמעיל קאדרה.
Posted in ספרים, פמיניזם, tagged ביקורות ספרים, ג'ון סטיוארט מיל, הארייט טיילור, זכויות נשים, ליברליזם, שעבוד האשה on 13 בנובמבר 2010| 8 Comments »
שעבוד האישה, מאת ג’ון סטיוארט מיל. מאנגלית: שונמית ליפשיץ. עריכה מדעית והערות: ד"ר עמוס הופמן. הקדמה: ד"ר יופי תירוש וד"ר זהר כוכבי. הוצאת רסלינג 2009, 190 עמ'.
ג'ון סטיוארט מיל (1806-1873) הוא מהאבות המייסדים של הליברליזם. המסה 'על החירות' היא קרוב לוודאי הטקסט המכונן של הליברליזם הקלאסי וחיבורו הידוע ביותר של מיל. באיחור רב יוצאת בעברית המסה החשובה 'שעבוד האישה' המצטרפת אל 'על החירות', כשהיא משלימה ומרחיבה את תפיסתו הליברלית של מיל. זאת בחייבה אותו להתמודד עם דיכוי נוכח ונרחב של קבוצת בני אדם שנמנעות מהם חירויות יסודיות, שמעיגונן והגנתן שואב הליברליזם את שמו.
על אף שאנו קוראים בו בעברית 150 שנים לאחר שהתפרסם לראשונה, ניתוחו של מיל עדיין רלוונטי הן כחיבור פמיניסטי הן כחיבור ליברלי. אף כי מאליו מובן שאין זה חיבור בן ימינו.
Posted in ספרים, פמיניזם, tagged ביקורות ספרים, גילוי עריות, הרחק מהיעדרו, התעללות מינית, שז on 30 באוקטובר 2010| 2 Comments »
האמביוולנציה הזאת קשה שבעתיים כשמדובר בהתעללות מינית בתוך המשפחה. הסודקת סדק נורא באמון שאת יכולה לתת בחייך. השוברת לבלי שוב את הביטחון הבסיסי להלך בעולם, בוטחת בעצמך ובאחרים. שכן מי שעולל לך את הזוועה הזאת הוא האדם האהוב עליך עלי אדמות. מי שנתן לך את חייך. זה שאת רוחשת לו אמון ללא סייג. שהוא כאן בשבילך, שהוא רוצה בטובתך. התערובת הבלתי אפשרית של אהבה, בושה, הסתרה ותלות מגיעה כאן לשיאה.
קשה לכתוב על ‘הרחק מהיעדרו’. קשה גם לקרוא בו. זהו סיפורה של אשה שאחרי שעברה התעללות מינית בתוך המשפחה, גילוי עריות מצד אביה, ממשיכה לחיות 
ולקיים יחסי מין עם אביה כאשה בוגרת. נגיד שאפשר לכתוב “לקיים יחסי מין” בהקשר הזה בלי מרכאות כפולות ומכופלות.
זהו ספר מטלטל. ראש וראשון, בגלל נושאו והאופן שבו הוא מועבר מבפנים. מתחת לעור. עד כדי כך שבקריאת חלקים ממנו את חשה כאילו זה קורה ממש לך. אבל גם בדעתי על הספר עצמו היטלטלתי. בחלקים לא מעטים סברתי שהיכולת הספרותית המופגנת בו אינה עומדת בהלימה לנושאו. למען האמת, זוהי משימה קשה במיוחד. להגיע להישגה המכונן של קתרין הריסון בנשיקה היא אולי משימה בלתי אפשרית.
למרות שכתיבתה של שז אינה אחידה ברמתה, היא מצליחה בסופו של דבר בחלקים של הספר להעביר את מה שכמעט בלתי ניתן להעברה: את האמביוולנציה הזאת של הקורבן כלפי המתעלל. את השילוב הבלתי נתפס מבחוץ של שנאה ותלות, אולי אפילו סוג של אהבה.
האם כשמסיימים את ספרה מבינים יותר את הקורבן להתעללות מינית בתוך המשפחה? מבינים אותה אחרת. באופן עמוק והופך קרביים הרבה יותר מאשר תספק לכם רוב הספרות המקצועית העיונית בנושא. שהרי כוחה של ספרות על-פני הגות הוא באותו רכיב חמקמק ההופך את האמירה לאמנות. את ההבנה לתובנה. את ההתבוננות להזדהות ולאמפתיה. את ההכרה לחמלה.
הרחק מהיעדרו מאת שֶז. עם עובד 2010, 154 עמ’
עוד בנושא: לבי שייך לאמא. על ‘הנשיקה’ לקתרין הריסון
Posted in ספרים, tagged אלכסנדר המון, ביקורות ספרים, פרויקט לזרוס on 9 בספטמבר 2010| 3 Comments »
ספריו של אלכסנדר הֶמון, כמו חייו, קרועים בין שני עולמות. בוסניה מולדתו וארה”ב ארצו המאומצת. פרויקט לזרוס מוסיף להם שלישי ושמא רביעי. תחילת המאה ה-20 בקישינב ובשיקגו.
לזרוס אָוֶרבך, מהגר יהודי ששרד את פוגרום קישינב ב-1903 (שעליו כתב ביאליק את ‘בעיר ההריגה’), מתדפק חמש שנים לאחר מכן על דלתו של מפקד משטרת שיקגו כדי למסור לו מעטפה. סופו של הביקור החטוף והמוזר הזה בגופה מדממת, מנוקבת כדורים. תוצאת חשדו של מפקד המשטרה בזר הצעיר. החשד המיידי מלבלב על רקע רדיפת אנרכיסטים, שנאת זרים מהגרים ממזרח אירופה ואנטישמיות, שארה”ב רוויה בהם באותם ימים קודרים. גל של איבה, שיסוי ופחד שוטף את העיר ומאיים להטביע תחתיו את תושביה. בשיקגו כבקישינב, השוטרים – נציגי הרשות – אינם מקור להגנה אלא מלבים את השנאה. לא נפקד גם מקומו של העיתונאי הציני, כתב השיקגו טריביון, המלווה את הפרשה בחסות המשטרה. ואמריקה של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, של אבו ג’רייב ומזכרי העינויים של ממשל בוש, עד כמה היא שונה מאמריקה של תחילת המאה, ביחסה אל האחר?
Posted in ספרים, פמיניזם, tagged ביקורות ספרים, הילארי קלינטון, הנס פאלאדה, זכויות נשים, לבד בברלין, סקסיזם, פוליטיקה on 2 בספטמבר 2010| 17 Comments »
הפוסט הזה עוסק בשני נושאים שונים לגמרי. קורה.
בארה”ב קם ארגון חדש ששם לו למטרה את הסקסיזם בפוליטיקה. הוא יעקוב אחר התמקדות והערות סקסיסטיות כלפי מועמדות נשים בפוליטיקה. הקמפיין של הילארי קלינטון לווה ב”רעש לבן” מצד התקשורת, פרשנים פוליטיים ומעומדים אחרים, נכתב בבלוג של פרופסוריות פמיניסטיות למשפטים. לכן יש לברך על היוזמה שנועדה להשתמש בנתונים שייאספו כדי להתמודד ולשנות את האווירה המתירה התקפות על נשים. במהלך הקמפיין של קלינטון, המחאה הקולנית נגד הסקסיזם נפלה על אזניים ערלות. דוגמא אחרת היא הערה שהושמעה על-ידי שדרן הרדיו השמרן ג’ גורדון לידי כלפי שופטת בית המשפט העליון סוניה סוטומאיור: “נקווה שמושבי המפתח לא יתקיימו כאשר יש לה מחזור, או כאשר היא עומדת לקבל מחזור. זה יהיה ממש רע. אלוהים יודע מה נקבל אז”.
שתי הערות:
קודם הדברים הטובים. לבד בברלין הוא ספר סוחף. כתוב בתנופה, קריא מאוד. אבל משהו הפריע לי. וכשניסיתי לחשוב מה הבנתי שזה מזכיר לי קצת כתיבה מגויסת. בסגנון הקומוניזם של פעם. יש טובים ורעים, שחור ולבן, והכתיבה מעוטרת בהמון סימני קריאה. הדמויות שטוחות, אין כניסה לעומקן ולמוטיווציות שלהן. ותנופת הכתיבה מביאה איתה גם סוג של שטחיות. גם כשיש תובנות חשובות ומעניינות לגבי החיים תחת המשטר הנאצי ומעלליו – הסופר לא מרשה לנו לנוח, להתעכב רגע. להרהר. הוא מיד רץ קדימה, עובר על זה ואיתו אנחנו. אולי זה קשור לכך שפאלאדה כתב את זה ב-24 יום. אם משווים את זה, למשל, לברלין אלכסנדרפלאץ, מבינים את ההבדל.
אז זה לא שזה לא ספר טוב. אבל זאת לא יצירת מופת. וככל שהרעש סביבו גדל מגיעים לקריאה עם יותר ציפיות וציפיות הן מתכון לאכזבה, כידוע. כשהתיישבתי לקרוא תמיד גמעתי את הספר בקלות עוד ועוד. אבל הוא לא היה מהספרים שחיכיתי להגיע הביתה לשם כך או לרגע פנוי כדי לעשות זאת. 671 העמודים שלו לא היוו מכשול עבורי, אבל אם אתם קוראים איטיים ומתלבטים אם ממש תחמיצו משהו אם לא תקראו את מה שכולם מדברים עליו עכשיו – אומר בזהירות שלדעתי לא.
Posted in ספרים, tagged אדריאן פן-דיס, ביקורות ספרים, המטייל, חיות מחמד on 14 באוגוסט 2010| 1 Comment »
בשבוע שעבר קראתי בזה אחר זה שני ספרים של סופרים הולנדים. ‘ארוחת הערב’ ו’המטייל’. ארוחת הערב בבליעה אחת; המטייל – במנות קטנות. ארוחת הערב ברושם מיידי שאחר-כך קצת נכזב; המטייל – בהצטברות איטית של הכרה שמדובר בספר מצוין. מארוחת הערב התפכחתי במקצת בעזרת י”קירי; את המטייל הוא לא קרא. על ארוחת הערב קשה לכתוב בלי ספויילרים. על המטייל אני רוצה לכתוב מכמה סיבות.
Posted in ספרים, tagged אלי סמית, ביקורות ספרים, המקרית on 14 ביולי 2010| 3 Comments »
המקרית מאת אלי סמית. מאנגלית: ארנה קזין. בבל 2010, 331 עמ’.
אשה זרה נכנסת לחייה של משפחה אנגלית הנופשת בבית קיט בנורפוק. הכניסה הזאת תטלטל את המשפחה. את חייהם של כל אחד מבני המשפחה ואת התא המשפחתי כיחידה. תאיים על לכידותו הרופפת ממילא, תפרום את גדיליו של האריג הזה ותפזר את אניציו לכל רוח. איב סמארט, סופרת השוקדת בחופשה על ספר נוסף בסדרה של ראיונות עם אנשים שמתו לפני שנים רבות, שני ילדיה המתבגרים אסטריד ומגנוס, ובו זוגה מייקל סמארט, מרצה לספרות המתעניין בעיקר בסטודנטיות שלו, ולא מבחינת הישגיהן האקדמיים.
מה פירוש אשה זרה נכנסת? איך זה שבחורה צעירה ופריקית נכנסת בפשטות לביתם של אנשים זרים ונשארת אצלם, גם אם היא לנה במכוניתה אשר בחוץ? אפשר לסחוט מהטקסט תשובה מאולצת אבל זה לא כל כך חשוב. כי השאלה המעניינת באמת כאן איננה השאלה הריאליסטית אלא האופן שבו זווית חיצונית לחיינו מאפשרת לנו להתבונן בהם באופן חדש; משנה את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על עצמנו וחיים את חיינו. תפקיד המסור ב’המקרית’ לאמבר הזרה, שעבור כל אחד מבני המשפחה היא מסמלת משהו אחר הלקוח מחייו ומן הבעיות המטרידות אותו. על חייו של כל אחד היא משפיעה בצורה אחרת אבל את המשפחה כולה היא מפרקת באופן עמוק. זאת המקרית – The accidental, המיתרגמת גם כלא צפויה, צדדית, טפלה וארעית. ורומזת, כמובן גם לתאונה. הארוע הצדדי, האקראי והטפל לכאורה נהפך לנקודה ארכימדית, בהופכו את חייה של המשפחה על פיהם, בשל נקודת המבט השונה שהוא מספק. האם אפשר להגיע להסתכלות שונה שכזאת על חיינו בלי מבטו של האחר, מבחוץ?
קשה לי לשים את האצבע על מקור ההנאה הגדול מהמקרית ולנסח לעצמי במדויק מדוע אהבתי אותו. יש משהו מלא קסם בכתיבתה של אלי סמית. לא שגרתי, שובר מוסכמות, מקורי ומבריק, אבל עדיין מאד סיפורי וקריא. המקרית מסופר מפי חמש דמויותיו: ארבעת בני המשפחה והזרה. פרק לכל דמות, על נקודת מבטה, לשונה וסגנונה. וסמית מצליחה לסיים את הספר באופן לא שבלוני או מאכזב, אלא מעורר מחשבה.
לפני המקרית קראתי שניים משלושת ספריה של אלי סמית שתורגמו לעברית: כמו (בבל 1997) ובת פוגשת בן (פן 2008). הבא בתור יהיה עולם מלון (בבל 2008), שכבר מזמן קראתי בשבחיו. המקרית – שנכנס ל-shortlist של הבוקר והאורנג’ וזכה בוויטברד – בהחלט מצדיק את אהבתי לסופרת הזאת.
הסופרת הכי מעניינת שתקראו השנה: ראיון שערכה דפנה לוי עם אלי סמית
Posted in ספרים, tagged אתי הילסום, ביקורות ספרים, הלן בר, יומן, יומן אבל, רולאן בארת on 2 ביוני 2010| 4 Comments »
יוצא שאני קוראת בימים אלה שני יומנים. שונים מאד זה מזה. ובכל זאת. יומן אבל של רולאן בארת’ מלווה את כותבו לאחר מותה של אמו, בסגנון הפרמגנטרי המאפיין אותו (מומלץ במיוחד שיח אהבה).
בדידות = אין בביתך איש שתוכל לומר לו: אחזור בשעה זאת וזאת, או שאליו תוכל לטלפן (ולומר) חזרתי.
למי אוכל להציג את השאלה הזאת (ולקוות לתשובה)?
האם היכולת לחיות בלי מישהו שאהבנו פירושה שאהבנו אותו פחות מכפי שסברנו…?
יומן של הלן בר הוא יומן אישי של סטודנטית צעירה הנכתב בפריז הכבושה החל מ-1942. הוא ראה אור בצרפת רק ב-2008, 66 שנים לאחר שנכתב, והסעיר את הקהילה הספרותית שם. והוא לא פחות מפנינה.
Posted in ספרים, tagged ביקורות ספרים, יום המשפחה on 14 בפברואר 2010|
יום המשפחה ("אני שונא אותך"! – א. ז'יד) היום, כן? לא שהייתי יודעת לולא המלצרית הנחמדה בבית הקפה הקטן שבו התיישבתי עם ערימת בחינות שאת ציוניהן היה עלי לשקלל. עוד לפני שהקפה המיוחל נחת על השולחן היא הגיעה עם בקבוק יין קטן והניחה אותו לפני. תליתי בה עינים שואלות. "אם תרצו", אמרה. "תרצו?" שאלתי, "אני לבד כאן". יום המשפחה. לשבת בו לבד בבית קפה זה ממש בבחינת פשע נגד האנושות.
אז בתור פיצוי לבורגנות הממושמעת, הנה כמה ביקורות שפירסמתי במשך השנים על ספרים שהנושא שלהם רלוונטי ליום החגיגי.
את אוהבת אותי אמא? (על חייבים לדבר על קווין)
"זה כפול, זה תמיד פעמיים" (על השניים, סיפורים על זוגיות מספרות העולם)
המשפחה המאכזבת והמנחמת (על ולנטינו)
קרבת משפחה חמה ואכזרית (על כיסוי המיטה הכחול)
מבחן שרידה לאהבת אם (על שיבת הבן)
ספר חדש יחסית, שלא כתבתי עליו ומומלץ בחום, הוא המפגש לאן אנרייט.
ולחוד אפשר לכתוב על זה שמה שבחו"ל הוא יום האהבה מותמר אצלנו ליום המשפחה.
Posted in ספרים, tagged ביקורות ספרים, יער נורווגי, מוראקמי on 20 בפברואר 2009|
הסופר היפני הארוקי מוראקאמי קיבל השבוע את פרס ירושלים. לרגל המאורע הנה שידור חוזר של הביקורת שכתבתי על ספרו 'יער נורווגי', ופורסמה במעריב ביוני 2000.
התבגרות, או השלמה עם המוות
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.