Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ביקורות ספרים’

אהבה מאת טיבור דרי. מהונגרית: מרים אלגזי, ספריית מעריב, 192 עמ'

פורסם במעריב, 1.11.2002

ההתוודעות הראשונה לסופר ההונגרי טיבור דרי היתה מן החוויות הנפלאות שזומנו לי באחרונה. 'אהבה' אוחז שתי נובלות וסיפור קצר, שעל שלושתם משוך חוט דק של עצב, שרק מדגיש את יופיים.

הנובלה קורעת הלב 'ניקי, סיפורה של כלבה', מספרת על כלבה קטנה ומקסימה, שמאמצת לה לבעלים את בני הזוג אנצ'ה, כמעט כנגד רצונם. בנם היחיד נהרג בקרב, ועל-כן הם כבר יודעים היטב, כדברי המספר, "שהאהבה, אף על פי שהיא מיטיבה עם הנפש, היא גם נטל כבד". אהבת בעלי החיים היא מן המופלאות שאנו יכולים לחוות, שכן בעלי-החיים ניחנו באותה יכולת נדירה לאהוב ללא תנאי ולהרעיף עלינו אותות של חסד, שמאירים את חיינו באור נגוהות של אהבה טהורה. אך היא, מטבעה, קצרה במיוחד, והיא מפגישה אותנו תוך זמן קצר, יחסית, עם הכאב הכרוך במותו של יצור אהוב כל כך.

קשה להתרעם, על כן, על בני הזוג אנצ'ה, שכבר ידעו היטב עד כמה עמוק הכאב הזה וחששו להכניס אל חייהם יצור, שעם כל מתיקותו יכאיב להם עם לכתו. אך ניקי, כאמור, היא שבוחרת בהם וכורכת את חייה בחייהם. מיד מתחילתה לופתת אותנו הנובלה 'ניקי' בעבותות של רגש עמוק, אושר חרישי ושמחת חיים מעורבים בחמ לה וצער על החידלון הצפוי. למרות שברור, כי באמצעות סיפורה של הכלבה מספר לנו דרי, בעקיפין, בדרכי משל ורמיזה, על חייהם של בני-אדם בכלל, ובמשטר הקומוניסטי בפרט, לא יכולתי שלא להיקשר בקשר בלתי-אמצעי קודם כל לניקי עצמה ולחייה, ולחוות דרכה את האושר העליז של חיי קירבה אל הטבע וגם את קשיי הקיום והחירות המצטמצמת. המעבר מחיי הטבע שבכפר אל הדירה העירונית אינו מיטיב עם ניקי. עם הפרידה מבעליה, שנעצר יום אחד ללא הסבר או מידע, מוחשת קמילתה.

בסיפור 'אהבה', שהעניק לספר את שמו, משתחרר יום אחד האסיר ב' מבית-הסוהר, שאליו הושלך מבלי לדעת מדוע, כמנהגם של אותם ימים בהונגריה. הסיפור הקצר מתאר את דרכו בחזרה אל ביתו, אל אשתו ובנו, שאינם יודעים כי שוחרר, ואת המפגש טעון הרגשות ביניהם.

הנובלה 'שתי נשים' מגוללת את סיפורה של אשה צעירה, שבעלה יושב בכלא והיא מעלימה מחמותה הזקנה את דבר מאסרו, על-מנת שלא לייסרה. בכל יום מגיעה הכלה לביקור אצל החמות עם זר פרחים ותשורות קטנות; מדי פעם מגיע גם מכתב מן הבן, שכותבת היא עצמה, ובו היא טווה לחמותה את חייו הבדויים של בנה כבמאי סרטים מצליח באמריקה. את עיניה הנפוחות מבכי היא דואגת לטשטש היטב לפני כניסתה לבית, כדי להוסיף ולהשרות עליו צהלה מדומה.

אלא שהנסיון להעמיד פנים שהכל כרגיל הוא קשה מנשוא, בועה שתתנפץ כך או אחרת, תוך שהיא אינה שוכחת לגבות מגיבוריה את מלוא המחיר. האמנם חסד אנו עושים עם הורינו הזקנים שעה שאנו מנסים להעלים מהם, לקראת סוף חייהם, את הסבל שבידיעת האמת, או שמא דווקא בכך יש מן ההתאכזרות? זוהי שאלה שתישאר עם הקורא כשאלה החורגת מן המקום והזמן של המציאות הפוליטית הקשה שמתוארת בספר.

לדרי יש מכחול אמן, שבעזרתו הוא משרטט ברגישות ובאנושיות את דיוקנם של חיים במשטר רודני. כך הוא מתאר היטב את הנסיון לשמור גם תחת משטר כזה על צלם אנוש. לשון ההמעטה של כתיבתו ודרכו לומר דברים בעקיפין הן רבות עוצמה, יותר מכל דיבור ישיר.

הנובלה 'ניקי' היא, בפשטות, מן היפות שקראתי בשנים האחרונות. אחרית-דבר, שהוסיפה חוקרת הספרות ההונגרית אנה סלאי, מציגה בפני הקורא העברי את חייו ויצירתו של טיבור דרי, והיא מותחת כמה חוטי דמיון ביניהם. הקובץ 'אהבה' מותיר אותנו בציפייה לקרוא יצירות אחרות משל דרי, שהיוזמה לתרגמו לעברית ראויה לכל שבח.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

היונה והפרג מאת טימו ק. מוקה (תרגום: רמי סערי)

פורסם במעריב, 9.8.2002

'היונה והפרג' היא נובלה פיוטית קצרה, המבוססת על בלדה צפונית, על אהבתם של פייטי קולסטרום בן ה-37 ודריה פאוקו בת ה-17. הנסיבות הופכות את האהבה לחסרת סיכוי, בעירה קצרת ימים, שחדלונה ממיט כיליון גם על הגיבורים עצמם. מפגשם המחודש, לאחר שנתיים של פרידה, מתקיים על רקע מות אביו של פייטי, מוות שמולו ניצבים החיים החדשים שעומדת להביא דריה לעולם, חיים מגבר אחר. גם המפגש המיני הראשון ביניהם עומד בסימן מוות, מות אביה של דריה, אשר תופס אותם בשעת מעשה וההלם משתק וממית אותו.

מתחילתה, אם כן, עומדת האהבה הזו בסימן של אובדן ואשם. קודם לכן חזר פייטי הבודד לבית אביו כשהוא שרוי במשבר עמוק, לאחר שאיבד כל מה שהיה לו, והוא נטול אחיזה בחיים. המפגש עם דריה הצעירה, שלאחותה היה מאורס שנים קודם לכן, מטלטל אותו אל מערבולת של רגשות ויצרים. עזיבתה של דריה, מיד לאחר מות אביה, מביאה לשיא את תסכולו, יאושו וזעמו כלפי העולם. "כשיגיע תורי", הוא כותב, "אקח אתי את כל מי שקשור לאסון הזה". ואכן, איחודם המחודש של השניים, באביב, מוביל אותם למסע משותף בנהר ובשלג. פייטי סוחב את דריה אל מסעו האובדני בזמן.

כפי שמסביר המספר בפרולוג הקצר, שמו של הסיפור מבוסס על משל ישן, שבו מסמלת היונה את האשה והפרג את הגבר. פייטי הוא, לדבריו, "פרג שחור של רוע משכר, אשר נוטל עימו כליל את דריה שלו". לובן היונה מסמל את טוהר האהבה, אודם הפרג את הדם והאהבה, ההופכים לשחור הלילה והמוות. מימושה המוחלט של האהבה הוא, עבור פייטי, הרס עצמי ומוות, תוצאתה הבלתי נמנעת של חרדת-נטישה הנבללת בשנאה ובאכזריות בלתי מוסברות.

רמי סערי מגיש, כהרגלו, תרגום קשוב ורגיש, והוא הוסיף אחרית-דבר השופכת אור על מוקה ויצירתו. לדבריו, הבליח מוקה ככוכב שביט זוהר, שאורו מוסיף לנגוה גם כשמקורו כבר כבה. רק 29 שנים בילה מוקה על פני האדמה, ובמשך שש שנים כתב תשעה ספרים. הבעירה והכליון מאפיינים את חיי יוצרו של 'היונה והפרג' לא פחות מאת אלו של גיבוריו: "מאבק עיקש ועגום של אדם, אשר לא ידע לבעור על אש קטנה, נגד זמנו ההולך וכלה". מוקה משתייך לזרם בספרות הפינית המכונה 'סיפורת וידויית ספונטנית', שהושפע מאד מכתיבתו של הנרי מילר. הוא בולט כיוצר מקורי ועקבי בז'אנר הזה, וכתיבתו מציירת את נופי פינלנד החשוכים כרקע תואם לגיבוריו הנואשים והעזובה המשתלטת על עולמם. כאן משמשים חומרי הבלדה כיסודות לאלגוריה המקבילה בין נופי הטבע לצפונות הנפש האנושית.

ערכו התרבותי של מפעל התרגום מפינית, שהגיש לנו סערי בשנים האחרונות, לא יסולא בפז. הוא מבליט שוב את הקשת הספרותית הרחבה שמובאת לפני הקורא העברי דווקא על שום נידחותה של השפה שהוא דובר. אשרינו שדוברי עברית הננו, ועל-כן כל יופיה של ספרות העולם פרוש לפנינו.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

הטעויות הנעלמות של חיינו מאת צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני

פורסם במעריב, 26.7.2002

זהו קובץ סיפורים משובח ונוגע ללב, שסיפוריו נסובים, רובם ככולם, על קו התפר שבין תרבויות ובין דורות. החוויה הזאת מספקת חומרים לסופרים רבים שצירפו את התואר אמריקאי למוצאם המקורי, והתוצר הספרותי שלהם זוכה לפריחה בשנים האחרונות. אמי טאן רקחה מהם את 'חוג שמחת המזל', על אמהות ובנות ממוצא סיני; צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני עושה זאת למהגרים ההודים.

נחוץ, כמובן, הרבה יותר מנושא כזה – פורה ככל שיהיה – כדי להפיק את הכתיבה המשובחת והמלוטשת של דיוואקרוני, את התבונה והרגישות, שבהן היא מלווה את גיבוריה, או נכון יותר, גיבורותיה, המהלכות על קו התפר הנפיץ הזה, מאיימות ליפול אל התהומות שמשני צידיו ועל אף הכל שורדות, במחיר זה או אחר. כפי שעונה לעצמה גיבורת הסיפור 'אהבתו של איש טוב', התוהה מהו המחיר של בחירתה בכעס, המשחית הגדול אך גם המושיע הפרטי שלה: "האם אין זו עובדה, שבסופו של דבר כולנו חייבים לשלם, ולא משנה במה נבחר?" (עמ' 92).

הגירה היא אחת מהחוויות האנושיות הכואבות ביותר. יש המדמים אותה לסוג של מוות, ומכל מקום היא מלווה בתחושות עמוקות של אובדן, הלם תרבותי, געגועים והתכחשות. המפגש הב ין-דורי מחדד את חוויית ההגירה ומעצים אותה: המפגש של הצעירים, שהיגרו לאמריקה מתוך רצון לפתוח בחיים חדשים, עם המורשת התרבותית של עברם ומוצאם, שמייצגים ההורים או המשפחה הרחבה, מעלה תחושות של בושה וכמיהה.

בסיפור הפותח, 'גברת דאטה כותבת מכתב', עוזבת גברת דאטה את חייה הקודמים בהודו על-מנת לחיות לצידם של בנה וכלתה בארה"ב. האידיליה החדשה, שהיא מדמה בנפשה קודם נסיעתה ונחושה בדעתה להגשימה עם הגעתה, מתנפצת אל מול המציאות, שבה היא מגלה, כי היא מהווה נטל על חייהם החדשים והאמריקאיים כל-כך של הצעירים. היא עצמה מתקשה להסתגל לחיים אלה. מנת חלקן של האמהות היא לזכור את מה שאיש אינו טורח לזכור, היא אומרת לעצמה. "לספר את הדברים שוב ושוב עד שהם מתמקמים, בהכרח, בידע המשפחה" (עמ' 33).

סופו של יום, תיאלץ גברת דאטה להתייצב לנוכח ההכרה בכישלון המעבר שלה, על אף רצונה ומאמציה לשדר שהכל נפלא. אולי טעמו המר של הכישלון הזה יתפוגג מעט לנוכח ההבנה כי האמהות הן המופקדות על "הפינות המאובקות של הלב". ושמא הסיפור החוזר ונשנה של הדברים מסיר מעט אבק מהפינות הללו, תהליך שמביא עמו לא רק כאבים אלא גם השלמה.

ב'עונת הפריחה של הצברים' מגיעה מירה לאמריקה לאחר המהומות בבומביי, מהן ניצלה כשהסתירה אותה אמה במיכל מים שעמד במרפסת ביתם. אמה לא שרדה. המומת טראומה ואכולת אשמה עושה מירה את דרכה מביתם של אחיה וגיסתה בטקסס לקליפורניה, שם היא מתקבלת לעבודה כקופאית במסעדה ויוצרת קשר מיוחד עם ראדהיקה, שעמה היא מתגוררת. רק לאחר שהובאה מהודו התברר לראדהיקה, אשתו השנייה של הבעלים, כי הוא כבר נשוי לאחרת. על השורשים העדינים ששולח הקשר הזה בנפשה, עומדת מירה רק לאחר שהיא מצליחה, לראשונה, לצאת עם גבר מבלי לחוש בחילה מהקירבה אליו. אז היא גם מבינה כי אפשרויות חדשות, שלא חשבה עליהן ככאלו, נפתחות בפניה.

בסיפור שנותן לקובץ את שמו, מגלה רוצ'ירה, שעומדת להינשא ואורזת את דירתה לקראת המעבר לחייה החדשים, את מחברת ילדותה, שבה גמרה אומר לרשום את כל טעויותיה. מפגש בלתי-צפוי עם עברו של בעלה, שמגלה לה פן בלתי-ידוע באופיו, יגרום לה לתהות האם גם הנישואין הקרבים יצטרפו לטעויות האלו, או שעליה לנהוג בסלחנות.

דיוואקרוני, שמוכרת לקורא הישראלי מספריה הקודמים שתורגמו לעברית – 'אדונית התבלינים', 'אחות לבי' ו'תנאי נישואין' – מפיקה מתחת ידיה פרוזה לירית ובו בזמן מדודה, שמצליחה למצוא את האיזון הנכון בין סערות הנפש לשלווה. בסופו של דבר, עוסקים סיפוריה בקובץ המקסים הזה בבחירות שאנו עושים בחיינו ביודעין או שלא ביודעין, בסיבותיהן, שלעיתים כה קרובות נעלמות מעינינו, ובמחיר שתמיד נידרש לשלם עבורן.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

בוקרים הם החולשה שלי מאת פאם יוסטון. מאנגלית: אירית מילר, זמורה-ביתן, 164 עמ'

פורסם במעריב, 5.7.2002

גיבורותיה של יוסטון הן נשים חזקות, הרפתקניות ועצמאיות. בתואר האחרון יש לפקפק, אם מתכוונים בו לנשים שחיות עם עצמן בסדר גמור גם ללא גבר ברקע. כי הגיבורות בקובץ הסיפורים הזה בהחלט מייחלות למערכת יחסים יציבה ואוהבת, לא פחות מאחיותיהן הפחות קשוחות. וזה בסדר גמור, כי הפמיניזם, בגרסתו המקבלת והפתוחה יותר, לא מפנה עורף למי שמודה בצורך שלה לאהוב ולהיות נאהבת, כחלק ממנעד היחסים האנושיים, שנשים רוצות לחוות את כולו. יש נשים שסוברות כי המסקנה העקבית מהפמיניזם הרדיקלי שלהן לא מאפשרת להן לחיות עם גבר; שהרי אחת מן הסיבות שהפמיניזם מאיים כל כך היא, כי הוא חודר-כל, ומגיע עד לחדר המיטות. אבל רוב הנשים אינן סבורות שעליהן לוותר לשם כך על מערכות היחסים האינטימיות שלהן, על כל כאבי-הלב, שגם נשים "מתקדמות" אינן חסינות מפניהם.

שכן גם אם גיבורותיה של יוסטון אינן מהססות להצטרף לאהוביהן במסעות הציד, שיט הנהרות או הרכיבה שלהם, הרי ברגעי הכנות הן יודו בינן לבין עצמן, שפעמים רבות נלווית לכך סיבה נסתרת יותר או פחות, שקשורה למערכת היחסים יותר מאשר לפעילות ההרפתקנית עצמה. בסופו של דבר, כמעט כל גיבור ות הקובץ נאבקות בתלות הזאת, שהבעיה איתה, בין השאר, כמו שאחת מהן אומרת, "היא שמה שאת צריכה לעשות בשביל להיות תלותית, ומה שאת צריכה לעשות בשביל לא להיות תלותית, יוצא, בדרך כלל, אותו הדבר". (עמ' 155).

בסיפור 'איך לדבר עם צייד' – שפותח את 'בוקרים הם החולשה שלי' ונכלל בקובץ 'הסיפורים האמריקאים הטובים ביותר של המאה העשרים' – מדברת המספרת אל עצמה במונולוג פנימי אשר חושף באחת את קולה המיוחד של יוסטון, שכל הקובץ עומד בסימנו. זהו מונולוג קודר, בעל ריתמוס פואטי של שירה, שבו מתמודדת הגיבורה עם הגילוי שהיא איננה האשה היחידה בחייו של אהובה. 'סופת שלג תחת שמיים כחולים' הוא הסיפור היחיד בקובץ, ששום גבר איננו מופיע בחזיתו. אבל ברקע הוא, ככל הנראה, אחת העילות לדיכאון הקליני שמאובחן אצל הגיבורה, ושבשלו היא יוצאת למחנאות חורף בפברואר הקפוא, לבדה עם שני כלביה. היא, שמעידה על עצמה שמעולם לא היתה בחייה בעיה, שכמה ימים טובים בחיק הטבע לא הצליחו לרפא, מוצאת שדיכאון כזה הוא הרבה יותר מכמה ימים רעים. ובכל זאת, לאחר הלילה שבו היא כמעט קופאת, היא מגלה מחדש מה זאת שמחה. 'בגלגול הבא שלי', שהוא הסיפור ה חותם את הקובץ, מספר דווקא על מערכת היחסים בין שתי נשים, שנקטעת עם מחלתה ומותה של אחת מהן.

ב'לפעמים אתם מדברים אל איידהו', אבי הגיבורה – הגבר הנערץ עליה ביותר בעולם – מכיר לה את אחד מידידיו. הבת מבלה איתו סוף שבוע נפלא, שלאחריו היא עדיין מחכה במשך יומיים שהוא יתקשר. אביה, המדווח על הארועים, מבטיח לה שהוא יעשה זאת. הבת תוהה מה אמר לו ידידו בטלפון על הפגישה ביניהם, שכן כאשר נשארה בדירתו שמעה את האב משאיר הודעה מתחקרת ומצחקקת על המשיבון. הבלבול שיוצר האב שמכיר לבתו מאהב, מצטרף לבלבול שהיא חשה לנוכח דבריו, בין מה שיכול להיות אמת לבין מה שאיננו שקר. כרגע, היא אומרת לעצמה, היא לא יכולה למצוא הבדל. אנו נשארים לתהות, יחד איתה, האם העובדה שלא קיימת מלה המורה על ההיפך מבדידות אומרת דבר-מה על קיומו או אי-קיומו של מצב כזה במציאות.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

'בית למר ביזוואז' מאת ו.ס. נאיפול. מאנגלית: אהרן אמיר, זמורה ביתן, 437 עמ'

פורסם במעריב, 14.6.2002

מאבקו של היחיד לזהות, לעצמאות ולכבוד עומד במרכז ספרו המוקדם של ו.ס. נאיפול, שיצירותיו זוכות כעת לעדנה עברית מחודשת בעקבות זכייתו בפרס נובל לספרות לשנת 2001 (ועוד קודם לכן בפרס הבוקר ובפרס ירושלים). מאבק זה מתגלם בחיפוש הנואש וחסר התוחלת של הגיבור אחר בית משלו, שבו יוכל להושיב את משפחתו ולהיות סוף סוף בלתי תלוי במשפחת טולסי, משפחתה המורחבת של אשתו: אם, אחיות רבות, כמספר הזה גיסים וילדים אין ספור, ושני אחים שנישאים על-כפיים כאלים.

משפחה זו מזכירה לו תדיר כי הגיע לביתם כצייר שלטים שרק בגדיו לגופו, ועל כן הוא חייב להם את כל שהשיג מאז. בני המשפחה בזים ולועגים לו, מחכים לנפילתו שבוא תבוא. מאבק זה מועצם על-ידי העוני והדלות הסובבים את מר ביזוואז, גיבורו של נאיפול; אך יותר מכל, זהו מאבקו של היחיד הכמה להשתחרר מכבליה של חברה שבטית באשר היא, המנסה למסמרו אל דעותיה הקדומות, הליכותיה הקרתניות ונוהגיה הצבועים.

נאיפול מקדים לסיפור-המעשה עצמו פתח-דבר הכתוב בלשון קיצור יבשה, דוגמת כתיבתו של מר ביזוואז עצמו בשלב הקריירה העיתונאית שלו, לפני שקודם, לזמן לא ארוך, למישרת פקיד ממשלתי זוטר. כשאנו מגיעים לסיומה של סטנוגרמה זו, ידועים לנו הפרטים העיקריים בחייו של ביזוואז, וכל פגמיו של ביתו האחרון, זה שרכש בהלוואה שלא הצליח לפרוע עד יום מותו, ורק לאחר היכנסו אליו התגלו לו כל מגרעותיו. אך למרות הכל, מסכם נאיפול דרך תודעת גיבורו, ודאי היה נורא להיות בלעדיו, למות בין בני משפחת טולסי הענייה, המתפוררת והאדישה, להשאיר את אשתו וילדיו דרים בחדר אחד. "גרוע מזה, לגמור את החיים בלי שניסית אפילו לתבוע לעצמך את מנת-חלקך תחת השמש; לגמור את החיים ולמות כמו שנולדת, מיותר ומקופח".

אלא שלמרות שמת כבעל-בית, מצטיירים לנו חייו של מר ביזוואז כחייו של אדם מיותר ומקופח. על מאבקו אפשר להביט בעין משועשעת, כדרך שמתבוננים בנמלה שדינה נחרץ, ורק היא אינה יודעת זאת עדיין ומנסה לשווא להיחלץ ממר גורלה. כך גם יוצא מר ביזוואז אל העולם חדור תקווה בכל פעם מחדש, שהנה הנה הוא עומד לבחון את כוחו; שהחיים האמיתיים, על מתיקותם, עדיין לפניו. אך לא פחות מכך אנו מתבוננים עליו באמפתיה ובחמלה, שכן התחושה העיקרית שעולה מתאור קורותיו היא תחושה עזה של החמצה, ושל המרירות המתלווה להחמצות חוזרות ונשנות. יותר מכל, קריאתו של 'בית למר ביזוואז' היא חוויה מדכאת.

אם וירג'יניה וולף תבעה "חדר משלך" כתנאי לאפשרות הנשית ליצור, הרי "בית משלך" הוא התנאי להיות בעל-מקום בעולם; שהרי מי שתופס מקום של ממש בחלל, שוב אי-אפשר להתעלם מקיומו כאילו היה אוויר או לטלטלו מכאן לשם. רק מי שיכול לסגור דלת בפני העולם, מסוגל לפתח את ההבחנה ההכרחית בין האחר לבין עצמו, משמע, לגבש זהות מובחנת וייחודית. בעולמו של מר ביזוואז (נאיפול מקפיד לקרוא לו כך מרגע היוולדו, תוך לגלוג על נוהגם של ההודים לכנות כל אחד, וראש וראשון את עצמם, בשם "מיסטר"), אין הבית מסמל רק את הפרטיות אלא גם היות בעל נכס ("בעלבית") ואי-לכך בעל מעמד.

ועם זאת, גם מר ביזוואז עצמו מבין – ברגעי השפל שלו, שבהם הוא מתפכח מאשליית חירותו – שהוא אינו יכול להימלט מעברו. המקום שאותו הוא מחפש נואשות, מקומו בעולם, כבר נקבע בידי עברו, בידי הזמן שאי אפשר להימלט ממנו. אילו היה באמת ובתמים מתעמק בכתבי הפילוסופים שהוא קורא, יתכן שהיה מבין כי הגאולה אינה מתבטאת בהשתחררות מן העולם אלא בהשתחררות מן הסבל שמשיתים עלינו שיפוטינו הכוזבים. סופו של דבר, מר ביזוואז מת כפי שחי – מיותר ומקופח – שכן לא השתחרר באמת מערכיה של החברה שכה בז לה.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

אהבות מוברחות מאת ברנהארד שלינק. מגרמנית: רוני לוביאנקר, זמורה-ביתן, 220 עמ'

פורסם במעריב, 13.3.2002

ספרו הקודם של ברנהארד שלינק שתורגם לעברית, 'נער קריאה', הוציא את שמו של מחברו בגרמניה ובעולם כולו, וכנראה גם לא עשה רע לחשבון הבנק שלו. לא התפעלתי במיוחד מ'נער קריאה', שהיו בו מן הרדידות והפשטנות בכל הנוגע לנסיון להעמיד טיעון מוסרי כלפי השואה. כספר, שניסה לבנות מתח מסוים, היתה התרת העלילה שלו צפויה מדי במהלך הקריאה.

קובץ הסיפורים 'אהבות מוברחות' עולה ברמתו על 'נער קריאה', ונראה כי יימכר היטב אף הוא, אך גם ממנו לא נחסכות ביקורות מסוימות על שטחיות. למרות מראית-העין של פיתולי עלילה, החושפים מהות חדשה מתחת לפני השטח, שלינק לא באמת מעמיק חקור. הפעם הוא עוסק בעיקר ביחסים ובאהבה; רק שני סיפורים בקובץ קשורים ישירות לשואה או ליחסי יהודים-גרמנים, אך בכולם נוכח הזמן והתמורות שהוא מביא לחיינו, בין אם הוא מיטיב עמם ובין אם הוא עושה בהם שמות. בכל מקרה, לזמן ולנגזרותיו – הזיכרון והדמיון – תפקיד מכריע בגיבוש הקשרים החשובים שלנו עם הזולת והוא משפיע במיוחד על האופן שבו אנו רואים אותם.

בסיפור 'ברית מילה' מוכתמת אהבתם של שרה – יהודיה אמריקאית – ואנדי, גרמני צעיר שמגיע לניו-יורק, בכ ובד הזיכרון והאשמה הקולקטיביים. ההיסטוריה, שהפגישה את שני העמים במפגש קטלני כל-כך, מעיקה על הקשר והופכת אותו למרובב בהאשמות, הימנעות ונסיונות לרצות. מה היא אחריותו של היחיד להיסטוריה של עמו? האם יכול הקשר האנושי בין שני יחידים לשמש כמפלט, שבו רואים בני-הזוג זה את זו כפי שהם, ולא כמי שמייצגים קולקטיב, או שמא הם נדונים ליהפך למי ששייכותם הקבוצתית כופה עליהם להיות? דווקא המתת הגדולה שמבקש אנדי לתת לשרה מתוך ויתור מוחלט, מביא לפרידה הבלתי-נמנעת, שכן הוא חושף את האדישות ואת האי-יכולת לראות את האחר בייחודיותו האינדיבידואלית.

בסיפור 'האחר' מגלה הגיבור כי אשתו המנוחה ניהלה בעבר רומן עם גבר אחר. בתשוקתו האובססיבית לגלות את "כל האמת" על העבר הוא עונה למכתביו של הגבר הזר בשמה, ונסחף לתוך מערכת-יחסים מעוותת עם המאהב-לשעבר, שאותו הוא מבקש לחשוף במלוא נלעגותו. אמת נושנה של הפסיכולוגיה ההתפתחותית היא, כי רק דרך הכרת האחר ומולו אנו מסוגלים לגבש זהות עצמית. כאן משמש האחר כקטליזטור לקבלה עצמית ולהשלמה עם העבר, המאפשרות להתבונן קדימה.

ב'פרשיה מהצד' נפרשת מערכת-היחסים בין מזרח למערב בגרמניה, בדמותו של קשר בין זוג מזרח-גרמני ובתם למספר, שהוא ממערב-גרמניה. הסיפור מתפרש על התקופות שלפני ואחרי איחוד שתי הגרמניות. האיחוד הביא לחייהם של הגיבורים רק פיצול. בסיפור זה אנו מתוודעים אל הקשיים שרוחשים מתחת לפני השטח העולץ והשופע של ברלין המאוחדת, שתושבי החלק המזרחי לשעבר שלה נושאים עימם את הטינה והחשד המתמידים. רק מי שחי מרבית חייו תחת משטר טוטליטרי מכיר את האופן שבו נשחק האמון הבסיסי שניתן לזולת.

ניצול ובגידה – אלה הן התימות המרכזיות של הסיפור, ברובד הפוליטי וברובד האישי, המשתקפים זה בזה. פאולה וסוון מנצלים את המספר כדי להעביר ידיעות ממזרח ברלין למערבה, הוא ופאולה בוגדים בסוון כשהם מקיימים קשר רומנטי, וסוון – נחשד בבגידה החמורה מכל, לטובת השטאזי, אירגון הריגול-הנגדי הידוע לשמצה של מזרח גרמניה. האיחוד בין שתי הגרמניות מאפשר לתושבי המזרח לשעבר לעיין בתיקיהם האישיים בשטאזי, מה שמעלה ומציף את הכל בזוהמה, שעד אז רק ביעבעה בחשכה. "ברצון לבדק הבית ולתיקון העוולות חבויה כבר סכנה של אשמות חדשות ועוולות חדשות", כתב איבן קלימה על אותו משטר בארץ אחרת.

תמונה, שהיתה תלויה בחדר-עבודתו של אביו של המספר, נראית לו ב'הנערה עם הלטאה' כצופנת בחובה סוד, שאם יוכל לפצח אותו תונהר לו המשמעות האמיתית של ילדותו, יתבהר המסתורין שאופף את הסיפור המשפחתי. ההתחקות אחר מקור התמונה נעשית שקולה לרצון להבין מה היתה דמותה האמיתית של ההיסטוריה המשפחתית. כיצד הגיעה התמונה, שמתבררת כיקרת ערך, אל אביו? התשובה טמונה בשירותו של האב כשופט בממשל הצבאי בשטרסבורג בימי המלחמה, על הדילמות הבלתי-אפשריות שהמלחמה העמידה בפניו, כאשר הדילמות הרעילו לא רק את חייו אלא גם את חיי הסובבים אותו.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

לב העניין מאת מדלין סנט ג'ון. מאנגלית: ורדה ירושלמי, הד ארצי, 208 עמ'

פורסם במעריב, 1.3.2002

לב העניין הוא הנטישה. הפחד להיעזב ולהיוותר מפורקת לרסיסים, הופך למציאות אכזרית עבור גיבורת הספר, ניקולה. יום אחד, כשהיא חוזרת הביתה לאחר שיצאה לקנות סיגריות, מודיע לה בן-זוגה ג'ונתן כי הכל נגמר ביניהם, וכי הוא מבקש להיפרד ממנה. ניקולה איננה מבינה את פשר המכה שהונחתה עליה ואת מניעיה, מפני שהכל נראה לה בסדר. אך מתברר כי הכל איננו בסדר.

ניקולה לא מוותרת בקלות. היא מייסרת את עצמה ואת בן-זוגה בשאלה מדוע, ומתענה עוד יותר בהיווכחה לדעת, כי לא זו בלבד שג'ונתן אינו משתף אותה בדבר, אלא כלל לא ברור שיש לו תשובה שתשביע את רצונה. נראה, כי הוא פשוט פסק לאהוב אותה. ניקולה מיטלטלת בין הנסיון לדבוק ביחסים, תוך הכחשת המשבר ושכנוע עצמי שהכל יסתדר, להשלמה עם כך שזה נגמר. אותה מחשבה מוחצת את לבה כל פעם מחדש. תוך כדי כך, היא מנסה להרכיב את עצמה מחדש.

הספר מלווה בעיקר את תודעתה של ניקולה, עם הצצות למה שחושבים חבריה. כאן מגלה הסופרת כישרון מבריק בכתיבת דיאלוגים. כמעט שאיננו מתוודעים לחייה של הגיבורה עם ג'ונתן, שעליהם היא מתרפקת ללא הרף, ממאנת לוותר גם על מה שנראה כעת כאשליה. פעם או פעמי ים חודרת סנט ג'ון אל תודעתו של ג'ונתן ותחושותיו לנוכח הפרידה ואחריה, העוברות מהקלה אל בדידות. בתבונה מתמקדת הכתיבה בניקולה, שכן לב העניין הוא תחושותיה של הנעזבת והדינמיקה המתרחשת אצלה.

המימד האובייקטיבי של הזוגיות 'כפי שהיתה באמת' – אם בכלל אפשר לדבר על מימד כזה – אינו חשוב כמו שחשוב האופן שבו ראתה ניקולה את הזוגיות, ובעיקר האופן שבו דימוי זה מתנפץ על סלע המציאות, כאשר בן-זוגה מסרב להמשיך. אינני בטוחה כי אותן סטיות מועטות לתודעתו של ג'ונתן אכן משרתות את העניין, שכן הספר אינו דן בזוגיות ובאופנים הסובייקטיביים והשונים שבהם בני-הזוג תופסים את היחסים ביניהם, אלא הוא מלווה אשה בהינטשותה. לצורך כך, חשובה הדרך שבה היא רואה את הדברים, ובאיזו עוצמה היא חשה בהם. זאת, למרות שדרך תודעתו של ג'ונתן מצליחה סנט ג'ון לנסח כמה תובנות חשובות ומעניינות על האופן שבו נראית בעיניו הזוגיות, או כל קשר קרוב אחר, שהוא חש כפולש אל נשמתו. בסופו של דבר, יתברר גם לג'ונתן, באופן לא מפתיע, שהשדים הם פרטיים לחלוטין, ואין להם כל קשר לזולת המתבונן אל תוך נשמתו החשופה.

סנט ג'ון נולדה באוסטרליה אך מתגוררת ר וב הזמן בלונדון, שם גם מתרחשת עלילת 'לב העניין', שהתרבות הבריטית במיטבה, מושחזת ודקת-אבחנה, זורמת בעורקיו. היא כותבת למשעי, פרוזה מדויקת וקצבית, שתורגמה לעברית רהוטה ומוקפדת.

למרות שאפשר להתרשם כך מהתקציר על הכריכה האחורית, טעות תהיה לשייך את 'לב העניין' לז'אנר הרומן הרומנטי. העניין כאן אינו הנושא שבו הוא עוסק אלא היכולת לבנות ולהעמיד עולם סיפורי שלם תוך כדי העמדת מראה מפוכחת מול חיי הנפש שלנו, ולומר לנו כמה דברים נוקבים על מה אנו יודעים על עצמנו ועל הזולת. סנט ג'ון מצליחה במשימה הבלתי הפשוטה בעליל. היא מתארת בדיוק מצמית את תחושות ההלם, הפגיעה, הכאב, האשמה, חוסר-האונים, הכעס והאבל, שמעוררת נטישתו הבלתי מוסברת של בן-זוג.

'לב העניין' אינו ספרות גדולה, אבל הוא ממלא את אחת הפונקציות המרכזיות שלה; מתן ביטוי פיוטי לרגשות מוכרים, כך שלבו של הקורא מזהה את האותות והעקבות שהוא מכיר מחייו שלו: הנה, זה בדיוק כך, והסופרת מיטיבה לומר זאת ממני. בתיאור מכמיר הלב הזה, שמאפשר את הכניסה המזדהה אל עולמו של הזולת, ובכך להבין גם את עצמנו טוב יותר, טמון כוחה המרגש של ספרות במיטבה.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

נערה עם עגיל פנינה מאת טרייסי שבלייה. מאנגלית: ליטל ידין, כנרת, 207 עמ'

פורסם במעריב, 22.2.2002

הנערה עם עגיל הפנינה היא הדמות בציורו של הצייר ההולנדי ורמר. הציור מופיע על כריכת הספר שמספר את סיפורה. הדמות האלמונית הציתה את הדמיון ועוררה את סקרנותו של עולם האמנות, שהידע שלו על ורמר מועט למדי. טרייסי שבלייה הופכת את הדמות לבשר-ודם, וחושפת, כביכול, את המסתורין שמאחורי הציור.

לאחר שאביה, צייר אריחים בעיר דלפט, מאבד את מאור עיניו בתאונת עבודה, נשלחת חריט הצעירה לבית ורמר, לשמש שם כמשרתת ולעזור לפרנסת משפחתה. חייה המוגנים עד כה, בחיק משפחה אוהבת, הופכים למסכת מעייפת של כביסה, ניקיון וקניות. וגולת הכותרת של העבודה: ניקוי הסטודיו של בעל הבית, הצייר ורמר. שם היא נדרשת לזהירות קפדנית במיוחד, שכן כל דבר חייב להישאר בדיוק במקומו. חריט לומדת לתמרן בין אשתו עייפת ההריונות של ורמר, אמה, שמחזיקה במושכות הבית ופקחותה של חריט לא נעלמת מעיניה. כן יש שם משרתת ותיקה ונאמנה, שמתאנה לחריט לא אחת, וקורנליה בת השש, אחת מחמישה ילדים, שבוחנת את גבולותיה וזוממת מרחוק.

בנוסף, בני הבית הם קתולים ואילו חריט – פרוטסטנטית. היא מבקרת את משפחתה רק בימי ראשון ומדי פעם חומקת לבקר את אחיה הגד ול פראנץ, שעזב את הבית עוד לפניה, כדי לשמש שולייה במפעל לציור אריחים. באזני אביה היא מתארת ברגישות את הציורים שהיא רואה בסטודיו כאשר היא מנקה שם, בשמשה לו לעיניים.

דמותה של המשרתת המתבגרת והנאה, ככל הנראה, לא נעלמת מעיני הפטרון של ורמר, ואן רויבן, שרגיל להשיג את שהוא חושק בו. אבל התעניינותו של פיטר, בן הקצב, שאצלו קונה חריט את הבשר, היא מעמיקה יותר. פיטר מגלה תשומת-לב עדינה ששובה את לבה כאשר הוא מברר עבורה מה שלומם של בני-משפחתה, שהסגר הוטל על הרובע שלהם בשל מגפה שפורצת בו. דבר לא יהיה לאחר-מכן כשהיה, כאשר חריט מאבדת את אחותה הצעירה. פיטר מתחיל לבקר בבית הוריה של חריט, והעובדה שהשידוך עם קצב יבטיח שהמשפחה הענייה לא תהיה רעבה לעולם, עושה גם היא את שלה. רק חריט מוסיפה להשוות את אצבעותיו, שתמיד נותרים בהן סימני הדם מתחת לציפורניים, לידיו העדינות של הצייר, שבו היא מאוהבת בסתר לבה.

לחריט יש חוש אסתטי מפותח וכישרון אמנותי חבוי, שהנסיבות שאליהן נולדה לא מאפשרות לה לפתח. אך הם שובים את לב אדוניה, שמטיל עליה בהדרגה משימות יותר ויותר אחראיות, עד שהיא הופכת לעוזרתו הנאמנה. כעת עליה גם לטחון עבורו את הצבעים בנוסף לעבודות הבית הרבות, ולדאוג כי הדבר לא יתגלה. במהרה היא הופכת לאשת סודו, החולקת עמו שותפות של אהבה לצבע, לאור ולהרמוניה; ולבסוף, למודל שהוא מצייר. העבודה במחיצת ורמר (שמבטא את הסטריאוטיפ של האמן הגחמני שאיננו מתחשב בהשפעת מעשיו על אחרים), חושפת אותה לתשוקות שהדקורום החברתי של אותה תקופה לא מאפשר לה לממש. הולנד של המאה השבע-עשרה היא חברה מעמדית, שהגבולות בין אדונים למשרתים ברורים בה מאד, וחריט מקפידה הקפדה יתרה שלא לעבור אותם. ישנם מנהגים ומעשים שאינם יאים למשרתת. היא תיאלץ לחצות את הגבולות הללו, בזה אחר זה, וחייה הצעירים יטולטלו ויגרמו לזעזוע בבית שבו היא עובדת, ואשר בו לא תוכל עוד להישאר.

לפנינו, אם כן, הדגם המוכר של סיפור חניכה: התבגרות המושגת דרך התמודדות עם קשיים, התפכחות מתמימות וגיבוש זהות תוך בחינת גבולות. שבלייה עושה ב'הנערה עם עגיל הפנינה', מה שרבים מאתנו – בעיקר בעלי דמיון פורה, ובמיוחד בתקופת הילדות – עושים כשהם מסתכלים בתמונות, ציורים או אנשים בשר-ודם ברחוב: אנחנו טווים סיפור אודותיהם; מעניקים להם זהות, ביוגרפיה, חלומות ואכזבות. אבל זהו רק הטריגר לכתיבה. הצלחתו של הספר איננה קשורה לכך שהוא נסוב על ציור אלא לכך שהוא מסופר בכישרון רב ובעט קולח. הספר מושך לב גם משום שהגיבורה שלו, המאופקת והאצילית, שמשלימה עם מקומה אך שומרת על האינטגריטי שלה, מצליחה לשבות את דמיוננו, רגשותינו ואהדתנו.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

האשה האחרת מאת אוולין לאו. תרגום מאנגלית ואחרית-דבר: מירי פז, סידרת פרוזה, ידיעות אחרונות/ספרי חמד, 130 עמ'

פורסם במעריב, 1.2.2002

הרבה לפני הדיון ב'אחר' והמקום שהוא ממלא בשיח הפוליטי, היתה 'האשה האחרת': אחרת לזו הרשמית; המאהבת, הפילגש במונחים ארכאיים. בספרה בשם זה, מביאה אוולין לאו – סופרת קנדית צעירה ממוצא סיני – את סיפורה של פיונה. הגיבורה היא ציירת, שמוצאת עצמה לפותה עד כדי חנק בכבלי התשוקה והאהבה לאיש-עסקים נשוי ומבוגר ממנה. היא, שהילכה בעולם שבויה בדימויה העצמי כאשה עצמאית ורציונלית, שלעולם לא תיכשל במלכודת של רומן חסר-תוחלת עם גבר נשוי, מוצאת עצמה במקום הצפוי והנדוש הזה. למרבה הצער, היא אפילו לא מצליחה לספר לנו עליו משהו חדש.

'האשה האחרת' כתוב שתי-וערב בגוף ראשון וגוף שלישי, פרק אחר פרק. לכאורה, אמורה הטכניקה הזאת לתאר לנו את דמותה של פיונה מלבר ולאפיינה מלגו. אך גם באופן זה לאו לא מעמיקה חקור בדמותה של הגיבורה שלה: למעשה, איננו יודעים עליה כמעט דבר. אין בידינו מידע על חייה ועיסוקיה, מעבר למסיבות הקוקטייל, שהיא נודדת ביניהן בנסיון לשכוח את אהובה, או כדי לחפש אותו בהן. איננו יודעים מאיזה רקע משפחתי היא מגיעה (להוציא הערת אגב על משפחה, שבה לאהוב פירושו היה כאב). האמנות – מקצוע או יעוד תוב עני – אינה ממלאת כמעט תפקיד בחייה המתוארים בספר, זולת הנמקה לנסיעותיה הרבות לצורך תערוכות או יחסי-ציבור להן.

גם אל חייה הפנימיים של פיונה איננו מתוודעים. אין כל הסבר למוטיבציות שלה, למה שדוחף אותה ליחסים כפייתיים ואבודים מראש. באחד הקטעים הנדירים בספר מתארת פיונה את תחושת החיות, שאוחזת בה עם מגעו הגופני של ריימונד, את האופן שבו הוא משרה עליה ביטחון פיזי וקיומי: "בפעם הראשונה בחיי, באותו רגע, ידעתי שאני חיה. זה מעולם לא קרה לי לפני כן. עד הרגע ההוא, שום כאב או אושר לא הסבו לי מידה כזאת של ביטחון בקיום הפיזי שלי" (עמ' 106).

תחושה של ביטחון והנאה מעצם הקיום, היא משהו שתינוק אמור לינוק עם חלב אמו. זהו הבסיס ההכרחי לדימוי עצמי חיובי ולחיים שבהם אפשר להתפתח מתוך תחושת יציבות. כאשר אשה צעירה מצהירה כי היא חסרה את הבסיס הזה, וכי הדרך היחידה להתחבר לתחושות הללו היא דרך קשר אבוד מראש עם אדם אחר – שלעולם יהיה בלתי-מושג עבורה – נפתח לפנינו עולם שלם של אפשרויות, שהספרות יכולה לומר עליהן משהו משמעותי. לאו לא בוחרת לפתח ולמצות ולו אחד מן הכיוונים הללו. היא מותירה את הרגע הזה כפי שהוא , ביפי תיאורו, אך סתום וללא הקשר.

לאו כותבת פרוזה מדויקת וצלולה, לעתים אפילו פיוטית. היא מעמידה נובלה קולחת, שמצליחה לגעת בכאב ולהישאר נעימה מאד לקריאה, אך נותרת בלתי-מנומקת. התוצאה רחוקה מלהיות כתיבה על הפוליטיקה של הסקס ללא העמדת פנים, או חקירת גבולות האינטימיות, כפי שהביקורות קושרות לה כתרים על הכריכה האחורית.

באחרית-דבר שלה מזכירה מירי פז, כי מבקרים אחדים עמדו על "הדיון הנועז של הספר בפוליטיקה של המין", שמצויה בהימנעותו של המאהב מקיום יחסי מין מלאים עם פיונה לאורך כל הקשר ביניהם, בין אם מתוך רצון להגן על עצמו ועליה, להציב גבולות לקשר, או מתוך "נאמנות" לאשתו. לכאורה, יש כאן ביטוי לאתיקה מעוותת וצדקנית, שרק מדגישה את הפער העצום בין הגבר לאשה בכל המישורים, כאשר הוא מכתיב לה את כל התנאים, אך פטור מכל מחויבות. אמירה זאת, מעניינת ככל שתהיה, עדיין איננה מצביעה על עיסוק רציני בפוליטיקה של המין, שהרי אנו נותרים בערפל בכל הנוגע למניעיה של פיונה להיכנס ליחסים חד-צדדיים כאלה. מה גורם לה לקבל על עצמה תפקיד פסיבי וכנוע כאשה האחרת, המלקטת את הפירורים שמשאירים לה החיים, ולהישאב לתוך האובססיה שלה. אין דיון על כך.

לאו אמנם מתארת בפיכחון את צידן האפל, הדוחה והאכזרי, לעתים, של התשוקה והאהבה, כפי שמציינת פז, אך היא משאירה אותן כקצה קרחון, שצף על-פני אוקיינוס אפל, מבלי לרדת לתהומותיו. אין לי ויכוח עם מי שמשווה את ספרה של לאו ל'המאהב' של מרגריט דיראס: גם שם מדובר בפרוזה יפהפיה, ובשפה מדויקת ופיוטית, שלא מצליחה לרדת לעומקו של התוכן שהיא מתארת. אפשר לבלות ערב מענג מאד עם 'האשה האחרת', שפז מגישה אותו בתרגום רהוט; כדאי, עם זאת, לא להגיע עם ציפיות לגבי ערך מוסף כלשהו, שיישאר לאחר הקריאה, ולו כזיכרון עמום.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

במזל סרטן, מסע לבלי שוב. מאת אילנה המרמן ויורגן ניראד, עם עובד, 277 עמ'

פורסם במעריב, 25.1.2002

מותו של אדם קרוב ואהוב מותיר בנו צורך עז לבטא את הכאב החריף שהוא מותיר בנו, כמו גם להותיר זכר למת. אילנה המרמן, עורכת ומתרגמת מחוננת, התברכה בכישרון שאיפשר לה לעשות את שניהם. הספר שהוציאה אוחז שני מסמכים ספרותיים המתעדים את מחלתו של בן-זוגה המנוח, יורגן ניראד, שהלך לעולמו בסוף 2000. האחד מהם – 'במזל סרטן, רומן חניכה מרוכז' – נכתב בידי ניראד עצמו. חלקו הראשון מספר בגוף שלישי על בן-דמותו הספרותי גיאורג; חלקו השני הושלם בעת נסיגה זמנית של המחלה, שאיפשרה לו לצאת לביתו. את המסמך האחר – 'מסע לבלי שוב' – הפותח את הספר, כתבה המרמן לאחר מותו, והוא מהווה תיעוד מצמרר של ליווי אדם אהוב אל מותו: ההתעקשות להיאבק, הדבקות בחיים והקושי לוותר ולהניח לאהוב ללכת. המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »