קרוא וכתוב

בדאים מאת אנתוני מקרטן. מאנגלית: איטה ישראלי. כנרת, 270 עמ'

פורסם במעריב, 18.1.2002

מה קורה בעיירה קטנה ומנומנמת בניו-זילנד, כאשר בוקר אחד מתפשטת בה השמועה שאחת מן הנערות העובדות במפעל להקפאת בשר טוענת, כי פגשה חייזרים בלילה הקודם? לא סתם פגשה, אלא גם נכנסה להריון? דיליה צ'פמן מעמידה את העיירה אופונקי על הרגליים. סיפורה מתקבל, כמובן, באי-אמון מוחלט ("רק ינקים רואים חייזרים"), אך גם מוסיף לדיליה – נערה יפה ותמהונית-מה, שמשפחתה כבר ביססה את מעמדה כמטורפת במקצת – הילה של קסם, לפחות בעיני חברותיה לעבודה.

ללא ספק, הנקודות שהיא מקבלת בגין הריון חוץ-ארצי מקפיצות אותה גבוה בסולם הסלבריטאות המקומי. למעשה, גבוה עד כדי חקיינות: מסתבר, לכאורה, ששתי נערות נוספות הרות מאז אותו לילה גורלי. בעיני אביה של דיליה, שמתקשה להתמודד עם גידול בת מתבגרת לאחר שאשתו התאבדה, זה משעשע קצת פחות. גם ראש העיר, שמבקש להניס את העיתונאי החטטן שמגיע לעיירה, חושש שהסיפור יגנוב את הכותרת מפארק-המים שהוא מתכנן להקים באופונקי, במטרה להכניסה לליגת-העל של העיירות שכוחות האל.

תפקיד הפסיכולוג האחראי נמצא כאן בידי הכומר והשוטר המקומי, שהוא גם המאמן של קבוצת הכדור-רשת, עמה נמנית דיליה. השו טר חש אחראי לבריאותן הגופנית והנפשית של השחקניות שלו. הוא הראשון לשמוע את הסיפור והוא גם אחראי בעקיפין להתפשטותו כשריפה בשדה-קוצים. פיליפ, אחיינו הדחוי של ראש-העיר, שמגיע לאופונקי כדי לשקם את הספריה המקומית, כהזדמנות נוספת לשיקום אישי מהכלא הצבאי, וגילברט, מכונאי מאוהב שמחזר אחרי דיליה ללא הצלחה, מתחרים ביניהם על תשומת-לבה ועל תפקיד האב לתינוקה הצפוי להיוולד.

'בדאים' הוא ספרו הראשון של אנתוני מקרטן, מחזאי ובמאי ניו-זילנדי, שאין לו עניין בשאלה האם חייזרים קיימים, או מה הוא מעמדו של מעגל התבואה השרוף בקצותיו והפרה המעוכה שמוטלת במרכזו, המובאים כעדות מסייעת לסיפורה של דיליה. מקרטן מצליח לבטא ברהיטות ובלשון מושחזת את העיקר: מהות החיים בעיירה קרתנית, שמסלול החיים בה – עבודה במשחטת בשר, נישואין ומשפחה – קבוע וידוע מראש באותה מידה שהוא משעמם, ורכילות מהווה בה את מקור העניין המרכזי.

לא שלהיות חריג זה גליק גדול בכל מקום אחר, אבל המגוון הגדול של צורות-חיים והאנונימיות של עיר גדולה, מעמעמים את החריגות, שיכולה להיות קללה של ממש במקומות קטנים, לא רק בניו-זילנד. מכל מקום, הרוח המשועש עת נגמרת למקרטן לקראת סופו של הספר. אולי קשה לדבוק בה כאשר הריון סופו להיגמר, והמציאות טופחת על פני הגיבורים שלו; ככלות הכל, להיות אם בגיל שש-עשרה וקצת, זה לא ממש מבטיח אושר ועושר.
זאת, אולי מפני שהביוגרפיה שהעניק הכותב לגיבורה הראשית מתגברת עליה, במקום שיהיה להיפך. וכמה אפשר למתוח את הסיפור על אור מבהיק הבוקע מחללית, וחייזרים כסופי-חליפות שמקיימים יחסי-מין באמצעות העברת חום. נראה שהכותב עצמו הסתחרר מן הסיפור שטווה (משמעות אפשרית ל-Spinners, שם הספר במקור). כך או כך, בסיום מקרטן נעשה רציני לחלוטין, כולל כמה רמיזות לגאולה דתית כדרך אפשרית לקריאת הסיפור ובאופן ברור יותר, קריאת ספרים כאופן לפתור את מסתרי המציאות.

למעט הגלישה הסנטימנטלית בסיומו, זהו ספר קריא ומבדר, אם כי נראה לי שעל הוצאת 'כנרת' לשדרג בדחיפות את איכות התרגומים שהיא מנפקת. אמנם ב'בדאים' המצב טוב, יחסית לשני הספרים האחרונים שקראתי בהוצאה זו, אך עדיין מדובר בתרגום רשלני במקומות רבים, שמן הראוי היה כי יעבור עריכה קפדנית יותר.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

זמנים, גיליון מס' 73. עורכת: נעמה שפי, אוניברסיטת תל-אביב וזמורה ביתן, חורף 2001-2000

פורסם במעריב, 9.11.2001

גם כאשר לפנינו גיליון נושא של 'זמנים' (או בלשון כתב-העת: "קובץ מיוחד") – וזה אינו תמיד המקרה – מובאים בסמוך לו כמה מאמרים שאינם קשורים לנושא המרכזי. מבנה זה נראה לי, לעתים, כפשרה בלתי-מוצלחת, תולדת הרצון לאחוז בזה וגם מזה לא להניח את היד.

מכל מקום, למרות שגיליון מס' 72 של 'זמנים' כולל בתוכו נושא מרכזי מעניין במיוחד – רפואה והיסטוריה – הוא נפתח במאמרו (המתורגם) של עמוס פונקנשטיין המנוח, במלאת חמש שנים למותו, 'ידע כמפתח לישועה'. השאלה, שהיה שואל אילו היה סוציולוג, אומר פונקנשטיין בפתח מאמרו, היא – למה אינטלקטואלים מובילים רבים כל-כך הם יהודים?

כהיסטוריון של התרבות והרעיונות הוא מסב את תשומת-הלב לשלושה מאפיינים של המסורת התרבותית היהודית, שחיוניים להבנת תפקידם של אינטלקטואלים (לפחות מסוג מסוים) בעולם המודרני: אידיאל של ידע פתוח; ידע כפרשנות של טקסטים, או כתפיסת העולם וההיסטוריה בתור טקסט; ובית-גידול של כיתות, שתפסו עצמם כאוונגרד של נבחרים. אידיאל הידע הפתוח התקיים רק בשתי חברות עתיקות: היוונית והיהודית. בשאר, היה הידע השיטתי סגור וסודי, מותנה בטקסי קבלה או מסורת מונ חלת בלעדית. לידע פתוח יש מובן כפול, בהקשר זה: הן של רכיבי ידע פתוחים ונגישים לכל, והן שקיפות ופתיחות לדיון ולביקורת של אמות-המידה הקובעות מה נחשב לידע אמיתי.

את הקובץ המיוחד על היסטוריה ורפואה ערך רון ברקאי בעקבות סדנה בנושא ההיסטוריה של הרפואה, שהתקיימה בביה"ס להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב לפני כשנתיים. במבוא, שמקדים ברקאי לחמשת המחקרים שמובאים בקובץ, הוא מצביע על הרצון האנושי עתיק-היומין לתת תשובה לשאלה מה הוא מקור הסבל, הכאב, המחלות והמוות. התרבויות המונותיאיסטיות והפגאניות כאחת, התקשו להאמין שאלו הם בני-הלוויה של המין האנושי מאז הופעתו עלי-אדמות. על כן, הן תלו את המחלה והמוות בהתנהגותו ובחטאיו של האדם עצמו.

בבסיס ניסיון ההסבר הזה נמצא מוטיב יסודי אף יותר מהצורך למצוא תשובה לשאלה מדוע סובלים, חולים ומתים; זהו הדחף האנושי למצוא סיבה לכל תופעה, לתת הסבר. זהו חוסר-היכולת האנושית לקבל את העובדה, שישנם דברים, שפשוט קורים ללא סיבה ברורה. אך כמו בימינו, אין זה מספיק להסביר ולייחס סיבה; יש למצוא אשמים. ומי שנתלו בה תחלואי האדם, בקנה אחד עם מערכת המושגים החברתיים וגם כצידוק להם, היתה, איך לא, האשה. ברקאי מצביע על כך שתרבויות שונות ורחוקות יצרו 'מיתולוגיה מאשימה', שהצביעה על האשה כאחראית לאסון שנפל על האדם. מחווה ועד פנדורה.

כשם שההיסטוריה נכתבה תמיד מנקודת מבטם של המנצחים ולא של המובסים, כך נכתבה ההיסטוריה הרפואית בידי הרופאים ולא החולים. מירי שפר, במאמרה 'לחלות ולהתחלות באימפריה העות'מאנית במאות ה-16 וה-17', כותבת, כי למרות ההתעניינות הגוברת בהיבטים התרבותיים והחברתיים של הרפואה, הרי אפילו היסטוריונים מודרנים וביקורתיים התעלמו מהחולים. למרות שהם ביקרו את ההיסטוריה של הרפואה כנעדרת היבט הומני, שכן מן המאה ה-18 ואילך נמצאת הרפואה בתהליך של 'מדיקליזציה', שמעוות גם את תפיסתם העצמית של החולים. בעקבות פוקו (ב'הולדת הקליניקה') טענו ההיסטוריונים האלה, שאין לנו כל גישה ישירה לאדם המוגדר על-ידינו כ"חולה". "חולה" הוא יציר כפיה של הרפואה, והוא נגיש ככזה רק באמצעותו של "המבט הרפואי".

הטענה, אם כן, היא, שכשם שלא קיים מין אלא רק מיגדר, שהוא ההבניה החברתית של המין, כך לא קיים חולה אלא רק "חולה", כפי שהוא מובנה בשיח הרפואי. מחקרה של שפר מבקש להתמקד בחולי ם, כדי לחשוף מציאות רפואית-חברתית, שעלולה היתה להיעלם מעינינו אילו היינו דבקים בהיסטוריוגרפיה הרשמית. שפר, שמתעניינת באימפריה העות'מאנית, מתמקדת בה, אך ההיסט המחקרי הזה הוא עקרוני והוא בא לומר לנו, כי עובדות חשובות ונקודות-מבט מעניינות יוחמצו אם נמשיך לדבוק בפרספקטיבה ההגמונית של אלו שכתבו את ההיסטוריה הרשמית.

יש הטוענים כי כל מוות כתוצאה מחולי (להבדיל מזיקנה או תאונה) הוא כישלון של הרפואה. מכל מקום, ברור כי בחברה המודרנית עבר גם המוות תהליך מאסיבי של מדיקליזציה; מעטים מתים היום בשלווה בביתם, עטופים באהבת יקיריהם. צינורות פלסטיק ומכשירים משונים הם, תכופות, הנוף היותר אופייני אשר נשקף לעיני החולה הנוטה למות. עובדה זו משפיעה, ללא ספק, על התפיסות החברתיות והתרבותיות של המוות והמנגנונים שהחברה מפתחת כדי להתמודד עמו.

אבריאל בר-לבב, במאמרו 'למות לפי הספר: ספרי חולים ומתים והעיצוב היהודי הטקסי של המיתה בראשית העת החדשה', מתמקד בהיבט המעוצב והממושטר של המיתה בעזרת טקסים דתיים, שמתגבשים לכדי ספרות דתית במאה ה-17. כפי שמתאר בר-לבב את הסוגה של "ספרי חולים ומתים", נראה כי הם מספקי ם צורך אנושי עמוק, בצורם צורה למסגרת טקסית קבועה, שמקלה על האדם בשעתו הקשה, בכך שהיא מורה לו בדיוק איך לנהוג בכל רגע ורגע. ריטואליזציה כזו אופיינית לדת היהודית, כדת טוטלית המארגנת את כל היבטי חייו של האדם, ועל-כן גם מורה לו במדויק איך לנהוג בשעת המוות ולאחריו.

קשה לחשוב על חולי, שעבר יותר מישטור חברתי ורפואי מן החולי הנפשי. את לידת הפסיכואנליזה בסוף המאה ה-19 הטרים רופא פרוסי בשם רייל, שהוקיע, בתחילת אותה מאה, את יחסה של החברה לחולי הנפש והציע התמודדות הומנית מעשית עמם. זהו נושא מאמרה של רקפת זלשיק, 'ה"רפסודיות" של יוהן כריסטיאן רייל'. המונופול הפסיכיאטרי-רפואי על מחלות הנפש והחולים בהן, המוכר לנו כיום, החל להתקיים רק מאמצע המאה ה-19. לפני-כן אי אפשר היה לדבר על פסיכיאטריה כדיסציפלינה רפואית מובחנת. זאת היתה אחת ממטרותיו של רייל; השנייה היתה גיוס תמיכה ציבורית להקמת מוסדות טיפוליים לחולי נפש.

היחס אל חולי הנפש משתנה בהתאם לתקופה: החל מראיית המשוגע כחלק מהחברה האנושית, ולעתים אף כבעל מידות אלוהיות, כפי שנתפס בעת העתיקה, עבור בראייתו כחוטא, לא אנושי או חיה, בימי הביניים ה מאוחרים; בפרקטיקה של הרחקת חולי נפש מן החברה והכנסתם למוסדות, שהתחילה להתעצב במרכז אירופה ובמערבה משלהי המאה ה-16, ועד לתפיסת השיגעון והמשוגע כחלק מתופעה אנושית רחבה, כקונספט שנוצר בסוף המאה ה-18.

רייל, כמי שחי על קו התפר בין שלהי הנאורות לרומנטיקה הגרמנית, ראה את השיגעון כתופעה אנושית המתקיימת לצד התבונה. מצד אחד, ראה רייל (בעקבות רוסו) את מחלות הנפש כנגרמות לא מחוסר תבונה אלא מניכור מן המצב הטבעי, שהיה בעבר ואיננו עוד. מצד שני, הבעיה החברתית והמוסרית במצב השיגעון טמונה בכך שכוחות הנפש אינם יכולים לבטא את רצונו החופשי של האדם, עיקרון שהתעצב וצבר כוח השפעה בסוף המאה ה-18, כתוצאה מירידת סמכותה של המדינה וליברליזציה כלכלית וחברתית.

במאמר החותם את הקובץ – 'האתיקה הרפואית החדשה והאידאולוגיה של שוק הבריאות: לידתה של תודעה חברתית חדשה' – בוחן מירן אפשטיין את הקשר בין המהפכה האתית החדשה לתהליך המסחור ברפואה. אפשטיין מציע מבט ביקורתי על כיבוד האוטונומיה של החולה, עיקרון אתי שהחליף את התביעה להיטיב ולהימנע מגרימת נזק, המתויגת עתה כ"פטרנליסטית". כך משוחרר הרופא מאחריות לחולה, אח ריות אשר מועתקת אל האחרון, שמעמדו ה"אוטונומי" הוא כמעמד לקוח בשוק הסחורות.

יחסי רופא-חולה, אם כן, התכוננו כיחסי מוכר-לקוח ושייכים לתחום החוזים, המתבטאים במונח המקובל "חוזה טיפולי". אפשטיין מבקש לבחון באיזה אופן תלויה משמעותה הנוכחית של האוטונומיה של החולה בצורת חלוקתם של הידע והמשאבים ובנגישותם החברתית. אפשטיין אינו חולק על השפעתם של גורמים רבים בתהליך האוטונומיזציה, אך טוען, כי בניגוד לערכים אחרים האידיאל של חופש הפרט יכול היה להתגשם ברפואה משום שלא סתר מסחור גלובלי. אליבא דאפשטיין, אם כן, אין האתיקה הרפואית החדשה אלא אידיאולוגיה.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

בערוב אותו יום מאת גרייס פיילי. מאנגלית: סביון ליברכט, כתר, 165 עמ'

פורסם במעריב, 11.1.2002

'בערוב אותו יום' הוא קובץ הסיפורים השני של גרייס פיילי, שרואה אור בעברית. פיילי היא מאמני הסיפור הקצר הכותבים כיום, ועל אף שבעבר דיברה על האפשרות לכתוב רומן, טרם מימשה את כוונתה. עד היום הוציאה קבצי סיפורים, קבצי שירה ומסות. למרות השאיפה המובנת להרחיב את תחומי ודרכי הביטוי, יש הגיון רב בדבקותו של יוצר בז'אנר שבו הוא מיטיב לכתוב, ונראה כי כקוראים אנו רק נשכרים מכך. זאת, למרות שלא כל הסיפורים בקובץ הנוכחי אחידים ברמתם (הסיפורים הקצרצרים פחות מוצלחים).

הסיפורים הטובים של פיילי מלוטשים היטב, הפחות טובים נותרים כעין סקיצה מהירה. בחלק מהם מופיעה דמות קבועה אצל פיילי – פיית' (אמונה). לעתים היא נוכחת כגיבורה ולעתים כעדה השומעת ומספרת את סיפוריהם של אחרים. בסיפור האחרון, למשל, באה אליה אחת מחברותיה בטרוניות על כך שהיא מספרת את סיפוריהם של כולם ומשמיטה את סיפורה שלה, סיפור אהבת-נשים).

גרייס פיילי

לפיילי יש פרוזה שקטה ומדויקת. היא כותבת ברגישות ובדייקנות על חיי היום-יום של גיבוריה, בעודה שומרת על ריחוק מסוים. היא מיטיבה לצייר את האשליות המתנפצות, החלומות האבודים, החששות המנקרים והתקוות הקטנות שעוד נותרו. בסיפור 'איש חולם בשפה מתה' מתואר עימות בין פיית' לבין הוריה, המתגוררים בדיור מוגן, ומתואר מאבקה לתפוס מקום כאשה עצמאית, המתמרנת בין תפקידיה כבת, רעיה לשעבר, מאהבת ואם. הסיפור 'מקום אחר' מתאר את סיורה של קבוצת קומוניסטים אמריקאים בסין, המגלים מתחת לציפוי האוטופי את הנוקשות שבחיים תחת משטר טוטליטרי. הם מנסים לגלות, גם בעצמם, את האנושיות הפשוטה שמעבר לכל דוקטרינה.
בסיפור 'חברות' מבקרות שלוש חברות ותיקות את חברתן סלינה, הגוססת מסרטן. החברות מדברות על הקשיים המלווים גידול ילדים בעולם המודרני, בעיקר על החרדה מפגיעותם, מאי-הידיעה מה עובר עליהם והיכן הם, והדאגה לעתידם. סלינה מספרת להן, כי כאשר המשטרה הודיעה לה, לפני שנים, שבתה אבי מתה, היה זה הלילה הראשון שבו ישנה כהלכה, שכן לראשונה ידעה בדיוק היכן בתה נמצאת.

ב'הקשבה' שואל אותה בן-זוגה של פיית' מדוע היא רוצה עוד ילד, כשהחיים כל-כך נוראים:

'הילדים הגדולים שלנו כבר כמעט בוגרים. למה את רוצה עוד ילד? מה, לא הסכמנו לעתים קרובות, לא אמרנו שנעשה ברור שהחיים קצרים ומלאי צער? לא אמרנו מלים כמו 'חלף' ו'איפה'? בשנים האחרונות, לא השתמשנו במלה 'נורא' ואנחנו עומדים לצרף את המלה 'זוועה'? כולם יודעים שכאלו הם החיים. למרות, שכמובן יש טיפשים שלא מפסיקים לשיר להם שירי הלל'. והיא משיבה לו, כי המהללים צודקים, שכן חייבים לעודד את הצעירים, שהם עצמם הביאו לעולם; אסור לנטוש אותם.

האמונה המככבת אצל פיילי איננה האמונה באל אלא אמונה באדם. גיבוריה, ברובם, הם אנשים מעורבים חברתית ופוליטית, חלקם בקבוצות רדיקליות או שוליות. הם רגישים לסבלות הזולת ומאמינים עדיין באפשרות ליצור עולם טוב יותר. היא עצמה היתה מעורבת בפעילות אנטי-מלחמתית ופמיניסטית, ותיארה את עצמה כפציפיסטית לוחמת וכאנרכיסטית משתפת-פעולה, המאמינה ששום אדם איננו רשאי להתנער מאחריותו המוסרית. גם כאשר היא נתקלת בסבל ובקושי שהחיים מלאים בהם, ממשיכה פיילי, כמו הגיבורה שלה, להצביע על "מראות פשוטים וראויים".

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

הנאות הקריאה בעידן האידיאולוגי מאת רוברט אורי אלטר. מאנגלית: דוד שחם, אוניברסיטת חיפה/זמורה-ביתן, 256 עמ'

פורסם במעריב, 17.8.2001

רוברט אורי אלטר כתב ספר שמנסה לחזור אל התיאוריה הספרותית הבסיסית. לחזור, משמע, מן הדיבור על 'טקסט', שמתקשה להבחין בין רשימה למכולת או ספר-טלפונים לבין יצירת ספרות, אל דיון וניתוח של המאפיינים הספרותיים, שהופכים את הספרות למה שהיא; מן הגישות שדשות בתנאי השיח או הדיבור על הספרות, אליה עצמה.

הוא עושה זאת, לא כי הדיבור על טקסט אינו חשוב, אלא מפני שבפועל הוא גורם לנו לזנוח את מושאו. החזרה הזאת אל הקריאה כרוכה, בהכרח, בהיבטים מיושנים, כביכול, של הנאה מן הקריאה הספרותית: "ללא צורה כלשהי של מעורבות רגשית ביצירות ספרות, ללא תחושה של הנאה עמוקה מחוויית הקריאה, כל המפעל הזה של הוראת הספרות והכתיבה עליה היה מאבד עד מהרה את טעמו" (עמ' 17). כל מי שחבש בעשרים השנים האחרונות את ספסלי החוגים לתורת הספרות (שלא לומר 'מדע הספרות'), יזדהה עם התחושה, כי ההנאה האסתטית והרגשית ממושא המחקר שלהם, הלכה לאיבוד ברדוקציוניזם המעמיד את הערך הספרותי על דבר-מה אחר, ובעצמו משמש כיסוי לאידיאולוגיה חוץ-ספרותית הכופה עצמה על הטקסט.

כך, תוכניות הלימודים, שמעמידות את הספרות על ה'שיח', נועדו לאפשר חופש פעולה ללמד טקסטים שונים – שלרובם המוחלט אין דבר וחצי-דבר עם ספרות – כדוגמאות של שפת הכוח. מכאן אין משתמע כי יש להתייחס אל טקסטים ספרותיים כאל מושאים אסתטיים טהורים. רבות מן היצירות הספרותיות המקוריות, אומר אלטר, הן כלים חתרניים רבי עוצמה כנגד אמונות ואידיאולוגיות, גישות חברתיות ומוסריות מקובלות, כמו גם נגד המסורת הספרותית עצמה על התפיסה אודות מהות הספרות. אלא, שכדי להכיר באופן מלא בכוחו החתרני של הטקסט, יש להעניק תשומת-לב מדוקדקת לאופן שבו הספרות מדברת באמצעות השפה המורכבת המיוחדת לה, שלעולם איננה רק מעטפה שקופה המכילה 'תוכן'.

אבל מה הם אותם מאפיינים יחודיים, שאחראים למעורבות הרגשית ולהנאה הזאת, כמו גם לכוח החתרני לעתים? על כך מנסים לענות פרקי הספר: 'השוני הספרותי', 'דמות', 'סגנון', 'רמיזה', 'מבנה', 'פרספקטיבה' ו'ריבוי פרשנויות'. לא רק שטקסט ספרותי הוא עשיר, מורכב ומהנה יותר מטקסט שאיננו ספרותי, אלא גם אפשר לזהות את קשריו למערך תקשורת עם גוף טקסטים גדול ורב-פנים המכונה בוודאות בשם ספרות. כבכל הבחנה, גם כאן קיימים מקרי גבול מרתקים, בהם טקסטים לא-ספרותיים הרוכשים עוצמה ספרותית או משתמשים בטכניקות ספרותיות.

אבל "גבולות מטושטשים", מציין אלטר בצדק, "אין פירושם כי תופעה מסוימת חסרה אופי מובחן" (עמ' 35). הקריאה הספרותית היא תהליך פתוח של גילוי, והיא שואבת עונג מעצם מעשה התקשורת, מאופן ההגשה של הטקסט או הדפוס הצורני שלו, מן השיעבוד התחבירי של המידע כהסוואה שקופה ועוד. כולם מזמינים את הקורא לקחת חלק פעיל במשחק, שאת חוקיו משרטט הטקסט, ולהתחיל לבנות לעצמו תמונה דמיונית, שתושלם ותתוקן בהמשך, כאשר הקורא יצבור עוד ועוד מידע סיפורי.

זהו 'העולם הבדוי', שעליו דיברו תיאורטיקנים של ספרות, שכדי לחזור אליו מבקש אלטר לשוב ולהשתמש במונח 'יצירת ספרות' ולא 'טקסט ספרותי'. האחרון, למרות שהוא עשוי להיות מתאים לחלוטין – שהרי כל הספרות היא מארג מלים – מחמיץ את מה שנבנה מן המלים, מן היצירה: את העולם שיוצרת נפשו של הקורא. יצירה ספרותית מזמינה צורה מיוחדת של תשומת-לב, שכוחה בהשאתנו להבחין בפעולתם ההדדית של מרכיבי היצירה והלכידות שלהם.

את לשון הספרות בכללותה ניתן לראות כמערכת משולבת ומורכבת של תחבולות מיקוד, המעניק למונחים, למשפטים, לדימויים ולרעיונות נבחרים דחיסות של משמעות וטווח מובנים החסרים להם בשפה הרגילה (עמ' 39).

מודעות דקת-אבחנה למאפיינים הייחודיים של המבע הספרותי, שאלטר מציג בפרקיו השונים של הספר, עשויה, לדבריו, להגביר את ההנאה והדיוק שבחוויית הקריאה. ועם זאת, הוא מטעים, כי ההיבטים הצורניים של הספרות אמנם ראויים למיטב תשומת הלב, אבל אין כאן קיטלוג או סידרת הוראות שימוש. רוב היצירות הספרותיות מפעילות מימד חווייתי – הכולל, בין היתר, הפנייה אל מערך מורכב של מציאויות מוסריות, רגשיות ופסיכולוגיות – שאי אפשר לצמצמו לכלים הצורניים שמעבירים אותו.

'הנאות הקריאה בעידן האידיאולוגי' אינו ספרות, וככזה אולי אי אפשר לצפות ממנו להנאה. ועם זאת, לא מיותר לציין, כי זה אינו ספר קל לקריאה, וכי הוא אינו פונה אל הקהל הרחב, אלא מתאים יותר למי שמתעניין בחקר הספרות. ועם זאת, לביקורתו על האידיאולוגיות שמנחות תחום זה ומרדדות אותו, יש ערך שהוא מעבר לשיח הפנימי של תורת הספרות. בפרק האחרון של הספר – 'ריבוי פרשנויות ונזקי אי-המוגדרות' – מבקר אלטר נמרצות את אלה שאינם מוכנים אפילו להרהר בקיומו של שביל זהב בין התעקשות על פרשנות מוסמכת אחת לב ין התרתן של כל הפרשנויות. "

כיוון שחלק גדול מביקורת זו נובע ממניעים אידיאולוגיים, סדר היום האידיאולוגי עצמו נחשב להצדקה מספקת לכל פרשנות שתקדם את מטרותיה של האידיאולוגיה, יהיו קשריה אל הפרטים האמיתיים של הטקסט רופפים ככל שיהיו (עמ' 228).

קריאת התיגר על פרשנות אחת ויחידה, אסור לה שתיתרגם ל'הכל הולך' פוסט-מודרני, נעדר כל נימוק והצדקה. אלטר מדבר על חזרה אל הטקסט, במסגרת פרשנויות אפשריות, שאפשר לעגן בו. יצירות ספרות הן אמצעי תקשורת בעל מבנה מורכב, והן מעודדות פרשנויות רבות ושוללות רבות אחרות. כושר זה שלהן, אומר אלטר, חיוני למה שהוא מכנה העונג העמוק שבספרות, הראוי לתואר 'עמוק' משום שהוא מפעיל חלק ניכר מכישורי התפיסה היותר מורכבים שלנו. והעונג העמוק נובע גם מעצם ההנאה שבהפעלתם במשחק המורכב והמגוון ששמו ספרות.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

בסוד הרגשות מאת אהרון בן-זאב. זמורה-ביתן, 458 עמ'

פורסם במעריב, 3.8.2001

השימוש הרווח, באחרונה, במושג 'אינטליגנציה רגשית' הוא רק אינדיקציה אחת להכרה ההולכת וגוברת בתחום הרגשות ובתרומתם להתנהגותנו. אך על המקום שעליהם לתפוס בהבנתנו העצמית הצביע כבר הציווי עתיק-היומין "דע את עצמך". הפילוסופיה של הרגשות, שאהרון בן-זאב הוא מחוקריה הבולטים, התפתחה אף היא מאד בשנים האחרונות. מקורותיה נעוצים בפילוסופיה היוונית, בעיקר זו של אריסטו ב'תורת המידות', שהיא הארכיטיפ של תורת מוסר שמתמקדת באופי האנושי ובמעלותיו, לעומת זו שעניינה בפעולות האנושיות ובשיפוטן.

ב'בסוד הרגשות', מציג בן-זאב ניתוח פילוסופי-פסיכולוגי מקיף של הרגשות האנושיים. הנחתו היא, כי הרגשות אינם תופעות מסתוריות שאי-אפשר להבין ולכוון, אלא שאפשר להצביע על חוקיות כללית המאפיינת אותם, למרות מורכבותם. מדע הרגשות, כדבריו במבוא לספר, הוא "הניסיון להבין, להסביר, לתאר ולחזות את התנהגות הרגשות; את סיבותיהם, את תוצאותיהם, ואת התהליכים – הפסיכולוגיים והפיזיולוגיים – הקשורים בהם". הוא גם חולק על הגישה הרווחת והביקורתית כלפי רגשות, כאילו הם הפרעה לתפקוד הולם. המשך…

Read Full Post »

ולנטינו מאת נטליה גינצבורג. מאיטלקית: מירון רפופורט, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 224 עמ'

פורסם במעריב, 29.6.2001

כמו ב'לקסיקון משפחתי', ספרה הנודע ביותר של גינצבורג, ויצירות נוספות משלה, גם ארבע הנובלות הקצרות, שמכונסות כאן, עוסקות כולן במשפחה. ממש כמו ג'יין אוסטן, שבה גינצבורג ומלטשת את פיסת השנהב שלה, ללא יומרות לעסוק בכביר ובדרמטי, אך בכישרון נדיר לתאר את הפרטי והשברירי, שמרכיב את חיינו. מאבק הקיום, הציפיות שנכזבות, היומרות שמתרסקות וכאבי הלב הקטנים. כפי שבתיאטרון אין תפקידים קטנים, רק שחקנים קטנים, כך ישנה רק ספרות קטנה, לא נושאים קטנים. גינצבורג, שהגדירה עצמה כסופרת 'קטנה', כמובן רחוקה מלהיות כזו. היא סופרת ענקית, שבחרה לה את האינטימי והמוכר, המשפחתי (באנגלית זוהי אותה מלה), כדי ללטש ממנו, כאמור, שנהב.

ולנטינו, האח שצופים לו גדולות ונצורות בנובלה הקרויה על שמו, רחוק מלהגשימן. הוא נישא לאשה עשירה ומכוערת מאד, שנדיבותה מתגלה דווקא על רקע אטימותו לבני-משפחתו העניים והחולים. במקום להתמיד בלימודי הרפואה שלו, שהמשפחה חסכה מפיה כדי לממנם, הוא מעביר את ימיו בבטלה. בנובלה 'מזל קשת', שפורסמה לא מזמן גם באנתולוגיה של 'הספריה החדשה', מגיעה אלמנה קשישה מן הכפר אל העיר, חדורת אמביציות לכבשה. גיבורת 'מזל קשת' היא אולי היחידה מבין גיבוריה של גינצבורג, שמנסה באופן פעיל לשנות את מזלה ואת מהלך חייה. כל השאר נסחפים בפאסיביות בזרם החיים, על-פי מה שאלו מזמנים להם, מבלי לבחור באמת בדבר.

אך דווקא את הגיבורה הפעילה עושה גינצבורג למגוחכת ביותר, כמי שיומרותיה לא מאפשרות לה לא רק להכיר בחולשותיה ולדעת את מקומה האמיתי, אלא גם לחוש חמלה כלפי מי שהחיים המרו עמו, ועדיין שומר על אצילות נפש. על היבריס תמיד נענשים, לפחות בספרים. כאן, העונש הוא בדמות נוכלת המנצלת בערמומיות את חולשותיה של הגיבורה. גם ב'ולנטינו' וגם ב'מזל קשת' המספרת היא הבת/האחות, כנועה במידת מה, לעתים מחוקה כמעט, צופה מן הצד בתלאות בני-משפחתה ומקבלת עליה ללא טענות את מהלך החיים שנקבע לה. את הארועים הגדולים, פרידות ומוות, בוחרת גינצבורג לספר מפי דמויותיה, בלשון המעטה, ביובש של מי שעורך סיכומים לפרוטוקול. הליריות שמורה דווקא לאלו הקטנים, מתוך נאמנות להיפוך החשיבות, שהינחה אותה גם בבחירה התימטית על מה לספר.

שתי הנובלות הראשונות, שנכתבו בשנות החמישים ומייצגות את כתיבתה המוקדמת של גינצבורג, מלאות ואופטימיות יותר, למרות הקושי לנקוט במונח 'אופטימי' לגבי תוכנן. השתיים האחרונות, שנכתבו בשנות השבעים, מתארות בעיקר את התפוררותה של המסגרת המשפחתית בין אצבעותיהם של גיבוריה, בין אם אלו נישואין שנועדו לכישלון מראש, ובין אם אלו בגידותיהם הקטנות והגדולות של בני-הזוג. 'משפחה' היא נובלה קדורנית במיוחד, ודומה כי היא היחידה בספר שלא מצליחה לעורר חמלה כלפי דמויותיה. ב'בורגנות' משליכה הגיבורה את כל הרכות והרגש, שעדיין טמונים בה, על החתולים שהיא מנסה לגדל.

למרות שעצב שורה על המשפחות של גינצבורג, זהו עצב מפוכח מאד, שמבין כי לטוב ולרע מהווה המשפחה גדר בפני העולם. על אף הכעס שלה על ולנטינו, מסיימת האחות את סיפורו בכך שהכעס לא נמשך זמן רב, כי הם חשובים זה לזו יותר מכל דבר אחר בחייהם. "עלי להישאר נאמנה לוולנטינו, ולהישאר איתנה לצידו", מסכמת המספרת את האתוס המשפחתי: נאמנות וחוסן פנימי, כתף להישען עליה, כשמצוקות החיים החיצוניים גוברות ללא נשוא. לגינצבורג יש מבט נטול אשליות על הכתף המשפחתית, ועל העצב הגדול שמאחורי חוסנה, כשהוא נפרט לפרוטות זעירות של תקוות נכזבות ובדידות.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

אלפיים, גיליון מס' 21. עורכת: ניצה דרורי-פרמן, עם עובד, 223 עמ'

פורסם במעריב, 22.6.2001

'אלפיים' מוסיף לתפקד ככתב-עת בינתחומי משובח. למרות ובגלל הקריאה התובענית שהוא דורש, הוא מספק אתנחתא מהכאן והעכשיו לטובת מאמרים בנושאים שונים, שחלקם הקטן נוגע באופן זה או אחר בשאלות אקטואליות. רובם מתרחקים מהאקטואליה לטובת העיון הטהור. צידה השני, החסר, של הבינתחומיות, הוא הסבירות הגבוהה, שהקורא לא ימצא בגיליונותיו של כתב העת יותר ממאמר או שניים המעניינים אותו. זה מה שקרה לי בגיליון מס' 21 של 'אלפיים'. רק שניים ממאמריו דיברו אל לבי. המשך…

Read Full Post »

שבעה סיפורי דיוקן. ערך והוסיף אחרית דבר: משה רון, תרגום: רן הכהן, נילי מירסקי, משה רון, הספריה החדשה-הקיבוץ המאוחד-ספרי סימן קריאה, 333 עמ'

פורסם במעריב, 25.5.2001

שבעת סיפורי הדיוקן שלפנינו עומדים כל אחד בכוח עצמו ועוצמתו האסתטית. אפשר לקרוא בהם ככאלו ולהתענג, בין השאר, על תרגום משובח; אך החוט המקשר, שטווה משה רון, אשר ערך את הקובץ, מעניק להם כוח נוסף ועוצמה אסתטית שלמה, שעולה על זו של חלקיה. הדיוקן המצויר (בסיפור אחד הוא מפוסל) הוא עיקרון סלקציה חדשני לקובץ סיפורים, ורון מעיד כי הוא אינו מכיר מבחר דומה בלשון אחרת. דומה, כי החדשנות הזו גוברת על ההסתמכות על מכנה משותף תימאטי, שהיא בפני עצמה מיושנת בהחלט, כפי שכותב רון באחרית-דבר שלו. הכוח המאגי שמיוחס לצלם (מכאן, אולי, האיסור הדתי עליו) עולה בעוצמה רבה מן הסיפורים, והקורא תוהה, בפתח כל אחד מהם, על האופן המיוחד, שבו תתגשם התימה בסיפור שלפניו. המשך…

Read Full Post »

מבית ומחוץ. מאמרים ורשימות ביקורת מאת עדה צמח. פרוזה אחרת, עם עובד, 273 עמ'

פורסם במעריב, 18.5.2001

בספר קטן זה כינסה וערכה עדה צמח מרשימות הביקורת שלה, שהתפרסמו במשך השנים בעיתונים ובכתבי-עת שונים. רשימות על הספרות העברית מכונסות בחלקו הראשון ורשימות על הספרות העולמית בחלקו השני, ומכאן שם הספר.

לכאורה, פרוייקט יומרני, שכן למי, מלבד לתלמידי ספרות ולחוקרים המתעניינים בסופר זה או אחר, יש ראש ועניין בימינו לקרוא מאמרי ביקורת; ועוד כאלו המכונסים יחד בספר אחד, לא כאלו המתפרסמים מדי פעם, במינון מדוד, בעיתון השבת, משם בעיקר מוכרות (לטובה) רשימותיה של צמח. למעשה, אפשר לקרוא את הרשימות המכונסות כאן גם בלי לקרוא תמיד את הספר שהוא מושא הביקורת. הקורא מוזמן להצטרף לעדה צמח במסעה בשבילי הספרות והתרבות הישראלית והכללית, ומובטח לו שתלווה אותו במסעו זה מורת-דרך מיומנת, נבונה וצנועה, שתתרכז במראות המעניינים הנגלים לעין ולא בעצמה. כתיבתה של צמח מאופקת, עניינית ובלתי-מתלהמת.
היא בבחינת אוצר גנוז בשיח הביקורתי במחוזותינו, שאם הוא מתקיים, הוא עושה זאת פעמים רבות מדי ברעש ובצלצולים, בעלבונות ובנאצות. וכה מתגעגע הלב לאותן מסות ביקורת של פעם, שאורכן מאפשר להן לומר דבר של טעם בלי קוצר נשימה, ואף לנמק; ולמבקר של פעם, רחב-האופקים, בעל הידיעות, שעושה מלאכתו קודם כל מאהבת הספרות ורק אחר-כך, אם בכלל, מסגירת חשבון. העובדה שיורם ברונובסקי – אולי אב-הטיפוס של כל אלו בימינו – נאסף אל אבותיו, רק מחדדת עד לבלי נשוא את הגעגוע הזה. המשך…

Read Full Post »

מקרוב, גיליון מס' 4. עורכים: נסים קלדרון וגדי טאוב, המכללה האקדמית ספיר והקיבוץ המאוחד, 188 עמ'

פורסם במעריב, 23.3.2001

המחסור בכתבי-עת, שישמשו במה לדיון מפרה ויספקו לכותבים צעירים מצע בטוח לכתיבה, הוא אחת הסיבות לכך שהזירה הספרותית והתרבותית בישראל שוממת למדי. 'מקרוב' בא למלא לא רק את החלל הזה. בהיותו מוגדר ככתב-עת לספרות ולחברה, לעורכיו יש חזון חברתי לא פחות מספרותי: טיפוח ערכי הסוציאל-דמוקרטיה ומאבק בלתי נלאה בפוסט-מודרניזם. כבר כותרתו אומרת לנו, כי כאן נסתכל על הדברים מקרוב, לא מרחוק, לא מתוך הפריזמה של הנייטרליות האוניברסלית, אלא מתוך מעורבות במקום ובזמן הקונקרטיים. דווקא מזווית זו חסר, לטעמי, פתיח של העורכים לגיליון הנוכחי. המשך…

Read Full Post »