Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ביקורות ספרים’

זמן אמת: אינתיפאדת אל-אקצה והשמאל הישראלי. עורך: עדי אופיר, כתר, 319 עמ'

פורסם במעריב, 23.2.2001

זמן האמת של השמאל הישראלי, אך גם מאמרים שנכתבו בזמן אמת, זוהי הדו-משמעות שמאחורי שמו של קובץ המאמרים המנתחים את אינתיפאדת אל-אקצה והשפעתה על החברה הישראלית. הכותבים, שרובם שייכים למה שאפשר לכנות השמאל הרדיקלי, לא הופתעו מפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. כך לא הופתע גם כל מי שעקב אחרי המתרחש בשטחים הכבושים מאז הסכמי אוסלו, שהידקו את הסגר, המצוקה וההשפלה, ששום בן-אנוש אינו יכול להסכין עמם. לכל היותר, אפשר היה להשתומם איך זה לא פרצה ההתקוממות קודם לכן.

לצד המחמאות המגיעות לעורך ולהוצאה, על פרסום מהיר שמגיב למאורעות ההווה, עולה גם הרהור באשר לאפשרות לנתח את הארועים בהיעדר פרספקטיבה היסטורית. לסוג כזה של כתיבה אנו נחשפים מדי יום בעמודי הפובליציסטיקה של העיתונים, אבל באלו, כמאמר הקלישאה, עוטפים למחרת דגים. הגל תיאר את הצורך בפרספקטיבה הזאת באופן ספרותי, כשקבע שינשופה של מינרבה (אלת החוכמה) יוצא למעופו בחשכה: רק בשלהי התקופה אפשר להבין את ערכיה ולנתח את מושגיה המרכזיים. מי שמביט על תקופתו מתוכה – מרחיק ראות ככל שיהיה – לוקה בעיוורון שמטילים עליו המאורעות. כל ניתוח הוא פרי המגבלות של תקופתו ורוחב אופקיה, אבל 'זמן אמת' הוא רפלקסיה על הארועים בהתהוותם. המשך…

Read Full Post »

כיסוי המיטה הכחול מאת ראג' קמאל ג'ה. מאנגלית: עדי יותם. כנרת, 192 עמ'

פורסם במעריב, 19.1.2001

הבית הוא המקום שממנו אנו מתחילים, קבע פסיכיאטר הילדים הנודע דונלד ויניקוט. והבית כאן הוא כיסוי המיטה הכחול, שאליו נמלטים המספר ואחותו בילדותם ממצוקות היום-יום. עליו רקמו חלומות ילדות ושיחקו במשחקים סודיים ואסורים. על הכיסוי הזה נמה עכשיו את שנתה תינוקת בת-יומה, ואילו הוא, המספר, יושב בחדר הסמוך וכותב. הוא כותב בקדחתנות, בבהילות, מתוך תחושה של קוצר זמן; התינוקת, בתה של אחותו, הופקדה אצלו למשמורת של לילה אחד על-ידי בית-החולים שבו נפטרה אמה, ככל הנראה בלידתה. למחרת היא מיועדת להימסר לאימוץ.

פרטים רבים אחרים על חיי אמה של התינוקת נותרים עלומים. פרט מרכזי אחד מתגלה לבסוף, אך שומה עליו להישאר לסוף, ולא להתגלות כאן כעת. המספר כותב, יותר מכל, משום שלימדו אותו שאפשר לכתוב על מה שאי-אפשר לדבר עליו: "כאשר אתה מתקשה לומר משהו, כאשר המלים נלכדות בחזה שלך, שפתיך רוטטות, כמו בחורף, אתה תמיד יכול לכתוב את זה" (עמ' 37). בסופו של דבר, אמנם, הוא יווכח לדעת, שיש דברים שחייבים להיאמר; לא כדי לאפשר את התקשורת עם הזולת, אלא כדי להקל על המשא הכבד מנשוא על חזך שלך, וכדי להיות מסוגל להש תחרר ולהמשיך.

כיסוי המיטה הכחול משמש כאן, פשוטו כמשמעו, כמצע המשפחתי. אב שיכור שהיכה את אשתו ואנס את ילדיו, אם שנפטרה ואחות שעזבה את הבית, "כדי שאני אוכל להמשיך", כדבריו. האחות, נערה אמיצה וקשת-עורף, הצילה את אחיה במובנים רבים. כעת נמשכת השרשרת שלא תנותק דרך בתה התינוקת, שלמענה הוא נזכר וכותב. כיסוי המיטה הכחול מסמל את כל אלה, אך גם את המפלט מהם, עולם קסום ודמיוני שבראו שני הילדים. אחר-הצהריים היה הכיסוי הדהוי לשמיים זרועי עננים; בערב – שמיים שחורים שופעים נצנוצי כוכבים, שקרנו מאורה של מנורת המיטה.

כיסוי המיטה הוא מה שת.ס. אליוט כינה 'קורלטיב אובייקטיבי': אובייקט המתפקד כנוסחה כדי לעורר רגש מסוים. במקרה הזה מדובר בתערובת רגשות בלתי-מוכלת כמעט, שמעוררת הקירבה המשפחתית, ומהווה גם מקום מפלט ממנה. במקום אחד מקבלת תערובת הרגשות הזו, והאופן שבו היא משתלטת על החיים הבוגרים, תיאור קונקרטי, בפנייה מדומה של הגיבור אל האב:

"אני רוצה לומר לו שמה שקרה קרה והיה אנוכי מצדי להמשיך ולהשתמש בו כתירוץ לכשלונות שאני אחראי להם, או כנושא לפרוזה שלי. אני רוצה שיעזור לי להבין למה נכשל כאב ואיך יכלו שינאה וכאב רבים כל-כך לחיות בכפיפה אחת ובנועם עם כל-כך הרבה אהבה ושמחה" (עמ' 59).

האופן שבו מלופפים הכאב והשינאה באהבה ובנועם, הוא אחד ממיני המסתורין העיקריים שמלווים את המשפחה ומניעים אותה. "משפחה, אני שונא אותך!", אמר פעם אנדרה ז'יד, מניח את אצבעו במדויק על חוסר-היכולת להפריד בין קירבה לכעס.

'כיסוי המיטה הכחול' הוא ספרו הראשון של ראג' קמאל ג'ה, שמגלה כישרון גדול. הפרקים-הסיפורים שזורים כולם כחרוזים על חוט אחד, כשהמספר עובר מגוף ראשון לגוף שלישי וחזרה, במבט משולב עם תודעת דמויותיו, גיבורי סיפור-חייו ויצירי רוחו גם יחד. לעיתים הוא עושה זאת ביובש ולעיתים בפיוטיות, הריאליה מתחלפת בחלום וביעותים. הוא מזקק למלים בדידות נואשת והזנחה, שמולידות אלימות אך גם קשר ותקווה. בפרק האחרון, הקרוי 'שמונה מלים', מבוטאות רק שבע. המלה החסרה, אפשר רק לנחש, היא אהבה, שרוחה שורה על הספר כולו. זו שעם כל חריגותה, עדיין מותירה מקום לחסד.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

שותים ומדברים מאת בוהומיל הראבאל. תרגמה מצ'כית והוסיפה אחרית דבר: רות בונדי, גוונים, 127 עמ'

פורסם במעריב, 5.1.2001

הספרות הצ'כית עשתה לה שם בשנים האחרונות בקרב הקהל הישראלי. היא קנתה לה מעריצים רבים, לא מעט הודות לתרגומיה של רות בונדי, שלזכותה אפשר לזקוף את היכרותו של הקורא הישראלי עם הספרות הצ'כית בכלל ועם הראבאל בפרט. סגנונו החריף והקומי של הראבאל מוכר לנו, בין השאר, מתרגומיה ל'שירתתי את מלך אנגליה', 'בדידות רועשת מדי', 'תספורת' ועוד. ב'שותים ומדברים' (שסיפוריו נבחרו מתוך שני קבצים במקור), משתפת בונדי את הקוראים בקשיים שניצבו בפניה בתרגום שפתו הייחודית של הראבאל, המתאפיינת בדיבוריותה. זוהי שפת דיבור עממית ועשירה בביטויים יחודיים, כותבת בונדי באחרית הדבר, והקשיים שבהרקתה לעברית – שפה דלת-משלבים – ברורים.

יושבי בתי-הבירה של פראג, גיבורי 'מדברים ושותים', הם דברנים בלתי-נלאים. עד כדי כך הדיבור מרכזי בפיהם, שנוצר הרושם, שהשפה בחרה בהם ולא להיפך, כפי שמצטטת בונדי את הראבאל באמירה שהיידגר מהדהד בה שלא במקרה: השפה היא שמדברת באמצעות האדם. אלא שבעוד שאצל היידגר נועד הדיבור לדבר את הישות, אצל הראבאל הוא מדבר את החיים היומיומיים ואת המאורעות הטריוויאליים ביותר.

ב'שותים ומדברים' אנשים מדברים על מה שהם ומה שהם רוצים להיות, בסיטואציות יומיומיות, שהראבאל משרטט בקווים חריפים, בעין מחוייכת וביקורתית. בסיפור 'עיני מלאך' מתאר הראבאל את הסיטואציה המוכרת של מי שמוצא עצמו קונה פוליסת ביטוח, שאינו בטוח כלל שיש לו בה צורך. בהומור דק הוא מביט על חימתו המתעוררת של האופה המבוטח, חכם ומאיים לפני מעשה, אשר מצטמק לגודלו הטבעי שעה שהוא נפגש שוב עם חברת הביטוח, ומשתכנע מהתחבולות המוכרות של סוכניה, שהוא אכן זקוק לביטוח שעבורו שילם.

גם ארוע קשה כמו התאבדות, בסיפור 'מזנון סוויט', מובא כלאחר-יד, כאילו היה זה ארוע יומיומי, שנערה צעירה תולה עצמה במזנון. הקישור וההצלבה בין שני סיפורי-המשנה מתרחשים רק במוחו של הקורא: אנחנו הם אלה שמניחים כי ארוסתו של הצעיר, שמגיע למזנון לחפש אחריה, היא ככל הנראה הנערה שנמצאה תלויה בו ממש באותן שעות. ב'רמאים' אנו מעומתים עם החולשה האנושית המוכרת שבשלה מותחים ביקורת על תכונה מסוימת המתגלה בזולת, בעוד אנו מתעלמים ממנה עצמה שעה שהיא מופיעה אצלנו. הראבאל מצליח לעשות את זה בסיפור שכולו דיאלוגים בין הדמויות, שחושפים את יומרתן כמו גם את פרצופן הא מיתי, ללא הערכה מתערבת מטעם המספר. זהו קובץ סיפורים פשוט וצנוע, שאינו משאיר את רישומו לאחר הקריאה בו. מי שקורא אותו אחרי, למשל, 'בדידות רועשת מדי' של אותו מחבר, עלול אפילו להתאכזב. הראבאל כתב הפעם ספר חביב, חייכני, לפעמים דוקר. לא יותר.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

זמנים, גיליון מס' 72. עורכת: נעמה שפי, עורך אורח: איל נווה, אוניברסיטת תל-אביב/זמורה-ביתן

פורסם במעריב, 1.12.2000

הוראת היסטוריה והקשר בינה לבין היסטוריוגרפיה ועיצוב התרבות, עומדים במרכז גיליון זה של 'זמנים', שהעורך האורח שלו, איל נווה, מתאר במאמר הפותח, יחד עם אסתר יוגב, את המחלוקת סביב ספרו 'המאה ה-20 על סף המחר'. אפילו פולמוס כה יסודי לגבי דימויה העצמי של הציונות, כמו גם התדמית שאותה היא מבקשת להנחיל לדור הבא, התחיל, איך לא, בארה"ב, במאמר ב'ניו-יורק טיימס'. משם עבר להתנהל בשצף קצף מעל דפי העיתונות העברית. במאמרם מבקשים נווה ויוגב להאיר כמה היבטים מרכזיים בוויכוח ובאמצעותם לבחון שאלות הנוגעות להתפתחות הזהות הקולקטיבית הישראלית. הם מניחים, כי הפולמוס לגבי תפקידה של הוראת היסטוריה רק משקף את השסעים בחברה הישראלית עצמה. המשך…

Read Full Post »

 שורו הביטו וראו – איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית מאת אליק מישורי. אופקים עם-עובד, 2000, 384 עמ' כולל הערות ומפתח

פורסם במעריב, 17.11.2000

אליק מישורי מוסיף אבן ברוכה וחיונית למחקר הביקורתי של הנראטיב הציוני, כאשר הוא בוחן בספרו את האופן שבו רתם זה את התרבות החזותית לצרכיו. עד כה נחקרה בעיקר התרבות הטקסטואלית, ונבדקו המסרים הכתובים והמדוברים של מנסחי וסוכני האידיאולוגיה הציונית. בתחום האמנות נבחן הנראטיב ביצירות הספרות והקולנוע. תחום שהוזנח הוא אכן התרבות החזותית, שבה מתרכז מישורי בסמלים ובאיקונות, ובדימויים חזותיים אחרים, שבעזרתם הועבר והועצם המסר הציוני.

לדברי מישורי, העיסוק המועט בפן החזותי של הרעיונות הציוניים נובע מתפישה היררכית של הפעילות היצירתית האנושית, המעניקה עדיפות למילולי לעומת החזותי. ואולם, יצירת תרבות יהודית חדשה, כחלק מהתגבשות הזהות היהודית החדשה, היתה אחת משאיפותיה המרכזיות של הציונות. בובר, למשל, החזיק בדעה כי אמנות היא כלי ליצירת אדם יהודי שלם ובשל, וכי המימד האסתטי הוא המימד החסר בקיומו של היהודי. מובן, אם כן, כי האמנות היתה לדידו אחד הגורמים שיביאו להגשמה העצמית של העם היהודי, בהשלימה את הפן האינטלקטואלי האופייני של היהדות בזה האסתטי-החווייתי. בבואו לנתח את חלקה של האמנות החז ותית בעיצובם הגרפי של רעיונות ציוניים, משלים מישורי את התיאור והניתוח הביקורתי של הנראטיב הציוני, כפי שהוא משתקף ומתעצב בתחומי דעת שונים. המשך…

Read Full Post »

החיפוש האינסופי – שיחות עם מדענים מאת צבי ינאי. ספריית אופקים/עם-עובד, 145 עמ'

פורסם במעריב, 6.10.2000

צבי ינאי הוא לבטח אחד האנשים רחבי האופקים והדעת, שמסתובבים בינינו. כששמו של מי שהיה, בין השאר, עורך כתב-העת המיתולוגי 'מחשבות' ומנכ"ל משרד המדע, מתנוסס על כריכת ספר חדש, מובטח לנו מותג מסקרן, שוודאי גם ימכור לא רע.

'החיפוש האינסופי' לא לוקח סיכונים: הוא נעשה במתכונת שכבר קצרה הצלחה בכל הקשור למפגש עם הפילוסופיה. בריאן מאגי רשום על הפטנט הזה, של מפגשים טלוויזיוניים, שהוהדרו לספר שיחות, הן ב'אנשי הגות' והן ב'הפילוסופים הגדולים', שתורגמו שניהם לעברית. מאגי שוחח עם פילוסופים בני-ימינו על פילוסופים אחרים, ואיפשר בכך לקוראים להתוודע אל חלק מן התימות היסודיות שבהן עסקה הפילוסופיה מאז ומעולם. אחד הדברים, שבולטים מיד לעין ב'חיפוש האינסופי' הוא היותו ספר צנום מאד, ובמובן מסוים, שעליו אעמוד בהמשך, הכמות משפיעה כאן על האיכות. המשך…

Read Full Post »

תעודת תרבות חזון 2000, נייר עמדה על מדיניות התרבות של מדינת ישראל במאה ה-21. משרד המדע, התרבות והספורט, ועדת חזון התרבות הישראלית, 16.1.2000, 197 עמ'

פורסם במעריב, 22.9.2000

כשמדובר בדו"ח שמזמין משרד ממשלתי, השלב המכריע אינו פרסום המלצותיו, אלא מינוי חברי הוועדה. כמעט בנוסח: אמור לי מי חברי הוועדה שבחרת, ואומר לך איזה דו"ח הם ינפקו. מתן וילנאי בחר בקפידה ועדה מאוזנת, על כל הייצוגים הדרושים: המגזר הערבי, הרוסי והדתי, האקדמיה והפרקטיקה, ותחומי אמנות שונים. מינויה של הפרופ' זהר שביט לראש הוועדה הבטיח כי השפה העברית תקבל מעמד בכורה (שמשמעותו המעשית אינה מפורטת). בנוסף, מונה הדו"ח 43 אישים, מכובדים כולם, ששימשו כחברי מליאה ו-48 אישים, מכובדים לא פחות, שהשתתפו בכתיבה ובעיבוד הנספחים.

הדו"ח מורכב מנייר עמדה צנום, הכולל המלצות, וחלק עב-כרס של נספחים, שכולל חלק מניירות העמדה שקיבלה הוועדה בנוגע לתחומים העיקריים שעסקה בהם, וכדבריה "חלקם מובאים כאן, בלי שתאמץ הוועדה בהכרח את נוסח הדברים כלשונו. הדברים מובאים על אחריות כותביהם ובשמם". המשך…

Read Full Post »

מפגשים טיפוליים עם חיות מחמד מאת אודין קיוזאק. מאנגלית: אלה רבינוביץ', מבוא למהדורה העברית: פרופ' יוסף טרקל, אוניברסיטת תל-אביב, 258 עמ'

פורסם במעריב, 8.9.2000

משהו רגוע, מלטף ונעים, זורם אלינו מדפי הספר הזה. ניסיון לתת דין-וחשבון על מקורה וטיבה של התחושה הזאת מביא למסקנה כי היא משקפת, במידת מה, את החוויה הצְפוּנה בקשר עם חיות מחמד. אהבה ללא תנאי וקבלה ללא שיפוט, שמעתירות עלינו חיות המחמד שלנו, הן שתיים מן התכונות שמונה אודין קיוזאק בקשר איתן, שהופך אותו לאטרקטיבי בכלל, וליעיל ככלי טיפולי בפרט. ארבעה מרכיבים עיקריים של הברית בין בני-אדם לבעלי-חיים הם ביטחון, אינטימיות, קִרבה וקביעות. הטיפול בעזרתם הוא דיסציפלינה חדשה יחסית, ו'מפגשים טיפוליים עם חיות מחמד' תורם לה בהיותו ספר קריא מאד, אך בו-בזמן מבוסס מדעית. המשך…

Read Full Post »

ספר האי-נחת מאת פרננדו פסואה. תרגום ומבוא: יורם מלצר. בבל, 503 עמ'

פורסם במעריב, 11.8.2000

"תמיד אהיה מי שמחכה שיפתחו לו דלת למרגלות קיר שאין בו דלת", שורה מופלאה זו הביאה להתוודעותי עם פרננדו פסואה המשורר, או שמא נכון יותר לומר עם אלווארו דה קאמפוס, שהוא הדמות שכתבה את השיר 'חנות הטבק', שממנו השורה לקוחה. שכן יצירתו של פסואה היא יצירה הטרונימית: לא כתובה תחת שם ספרותי (פסבדונים) אלא בידי דמות מומצאת (הטרונים – שמו של אחר), שיש לה לא רק שם אלא ביוגרפיה, השקפת-עולם וסגנון ספרותי. פסואה המציא הטרונימים רבים, שהשלושה העיקריים שבהם הם אלברטו קאיירו, ריקרדו רייש ואלווארו דה קאמפוס. נלווים אליהם רבים אחרים, ביניהם ברנרדו סוארס, עוזר למנהל חשבונות במרכז המסחרי של ליסבון, שלו מיוחס 'ספר האי-נחת', לפחות בחלקו. הספרות, אם כן, משתלטת על חייו של המחבר, שמוביל מהלך ספרותי עד לקיצוניות, שגורמת לו לחרוג מאישיותו הממשית:

אני עצמי אינני יודע אם האני הזה, שאני מציג בפניכם כלפי חוץ בדפים המתפתלים האלו, באמת קיים או שמא הוא בסך-הכל מושג אסתטי וכוזב שיצרתי ביחס לעצמי – לעתים אינני מזהה את עצמי, כה חיצוני מעצמי נעמדתי, עד כדי כך הפעלתי את תודעת עצמי באופן אמנותי לחלוטין (עמ' 206). המשך…

Read Full Post »

נאומים בשוודיה מאת אלבר קאמי. מצרפתית: עדינה קפלן, פתח דבר: דוד אוחנה, אחרית דבר: ק.ג. ביורסטרום, כרמל, 90 עמ'; הומניסט בשמש – קאמי וההשראה הים-תיכונית. מאת דוד אוחנה, כרמל, 157 עמ'

פורסם במעריב, 21.7.2000

מדף קאמי בעברית זוכה באחרונה לפריחה מרשימה. 'נאומים בשוודיה', שמצטרף אליו, כולל את נאומו של קאמי עם קבלת פרס נובל לספרות ב-1957, ונאום שנשא כמה ימים אחר-כך באוניברסיטת אופסלה, על 'האמן ותקופתו'. בין שני נאומים אלו, כפי שמסופר לנו הן בפתח הדבר והן באחריתו, הוא נפגש עם קבוצת סטודנטים, ותשובתו להתקפתו של אחד מהם, סטודנט אלג'יראי, נהפכה לקלאסיקה: "בין הצדק לאמי, אני מעדיף את אמי". דוד אוחנה מביא בפתח-הדבר שלו את התשובה המלאה, שהמשפט המצוטט כה רבות נותק מהקשרה:

בשעה זו מטילים פצצות בחשמליות באלג'יר. אמי יכולה להימצא באחת מן החשמליות האלה. אם אלה פני הצדק, מעדיף אני את אמי. המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »