לעולם אל תיתן לי ללכת מאת קאזואו אישיגורו. מאנגלית: אלינוער ברגר. הספריה החדשה, 2019, 295 עמ'.
האם "לעולם אל תיתן לי ללכת" הוא דיסטופיה? תוך כדי קריאה בו הרהרתי אם נכון יהיה לכנות כך את ספרו של אישיגורו. התשובה חיובית, אך זוהי בעיני דיסטופיה מרומזת ומתוחכמת. לא רק משום שהיא "נחבאת" בתוך רומן קולח שעומד בפני עצמו, הכתוב בעט בוטחת של אמן. גם משום שהיא איננה מתרחשת באיזה עתיד (רחוק יותר או פחות) ולאחר איזו קטסטרופה, טבעית או מעשי ידי אדם. לא מדובר בתת-הסוגה של הישרדות בעולם אחרי שהציוויליזציה הושמדה (כמו 'הדרך' של קורמק מקארתי או 'המגפה הסמוקה' של ג'ק לונדון) ולא בציוויליזציה המתפתחת לכלל מפלצת, או שמשליטים עליה עקרונות רודניים. (כמו, נאמר, '1984' של ג'ורג' אורוול, 'עולם חדש אמיץ' של אלדוס הקסלי, 'פרנהייט 451' של ריי בראדבורי, ו'מעשה השפחה' של מרגרט אטווד). הדיסטופיה של אישיגורו מתרחשת באנגליה בסוף המאה ה-20, והיא "מושתלת" בתוך העולם המוכר שלנו, כשכל שאר הפרמטרים ידועים ומוכרים לקוראים. בניכוי עיוות אחד, המביא לקיצוניות מצמררת את רעיון התכנון החברתי וממחיש מה עלול לקרות כאשר אנו זונחים את עקרונות היסוד המחייבים אותנו להוקיר את הכבוד האנושי של כל אדם ולהתייחס אל כל אדם כאל תכלית בפני עצמה ולעולם לא כאמצעי גרידא.
קרוא וכתוב 