שיבת הבן מאת אווה טיקה. תרגם מפינית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי, כרמל, 165 עמ'
פורסם במעריב, 10.3.2000
כשנודע לה שבנה בדרכו הביתה, לחופשה, מציידת האם היטב את מרתף ביתה ומסתגרת בו מפחד בנה. לא בדיוק תגובתה הרגילה של אם שבנה בדרכו אליה; אך לא כל בן שב לאמו מהכלא, שם הוא מרצה את עונשו על רצח, לאחר שהפך את חייהם של הקרובים לו לגיהנום. אווה טיקה מספרת בפשטות, בצניעות, אך ברגישות חודרת לב, את סיפורה של אם שבנה נהפך לנגד עיניה למפלצת, עד שהיא מתקשה להבין כיצד יצא מתוכה.
האם חסרת שם, שכן היא האמהות בתמציתה, הארכיטיפ של כל האמהות כולן, נקרעת בין חובתה האמהית לבין רגשותיה האנושיים, ומאפשרת לטיקה לבחון דרך סיפורה את המיתוס של אהבת-אם. גם אם נבקעו בו בקיעים – שהרי כבר הובאו ראיות לכך שהאהבה האמהית אינה מולדת אלא נרכשת, וככזו לעתים היא לא נרכשת – דומה כי זהו עדיין אחד המיתוסים המושרשים ביותר, בעיקר משום שאין ברצוננו לוותר עליו.
לאם יש זמן רב להעלות זכרונות, ולנסות לברר לעצמה כיצד קרה כדבר הזה, בזמן שהיא כלואה, מרצונה, במרתף ביתה. היא נזכרת, ביבושת המסתירה כאב אין קץ, בניצני הרוע הראשונים, שהתגבשו לכלל רשע צרוף כלפי כל הסובב את הבן. עיני הדובי העקורות; החתלתול שהוטבע; המכות לאביו ולאמו; סחיטת הכספים המתמדת; ולבסוף, הנפת הסכין שהכחידה חייו של אחר. זה הסכין שהיא חוטאת במחשבה שמא טוב יותר היה לו הניפו אותו על בנה, כדי לשים קץ לרוע הזה: "הייתי רוצה בסוף לכל הרוע, לאו דווקא במותו. אם אינה מאחלת מוות לבנה, היא אינה יכולה".
במקום מוות, גוזרת עליו האם גירוש. את הגירוש הקשה מכל: מלבה. "גירשתי את הילד מלבי. את זה שפעם ציפיתי לבואו לעולם באושר. אותו, שהיה בתוכי ועבר בגופי, בדרכו לגורלו. אותו, שנולד דרכי וגדל ונהיה כזה". אלא שבכך, ביוצאה כנגד המיתוס הגדול מכולם, היא הנענשת האמיתית. "במקום הילד שגירשתי מלבי השתכנה הבושה. היא הכבידה על פעימות הלב והכהתה את הדם" (עמ' 104). לאחר מות הבעל, שתש כוחו מול בנו, מבינה האם שהיא החלה לחשוש לשלומה, שקדושת האמהות שוב אינה משמשת לה מגן מפני בנה. רק כאשר תפסיק לפחד מן המוות, ייפסק גם פחדה מבנה. שהרי "את הטוב שנותן המוות, איש לא יוכל לקחת" (עמ' 112).
מה קורה כאשר רצוננו העז, הנואש, שילדינו יהיו דומים לנו, או טובים מאתנו, מתנפץ אל מול המציאות? כיצד אפשר להתמודד עם הבושה והאשמה על שהבאנו ילד כזה לעולם? האם מוצאת עצמה מייחלת שבנה היה ילד מאומץ; בכך תסיר מעצמה את האחריות לרשע שבו. מכיוון שאינו מאומץ, היא מתנערת ממנו, בהבינה שזוהי הדרך היחידה לנתק את הקשר שמאיים לסחוף אף אותה למצולות. "אבל אני אקום. וכשאקום אחדל להיות אמו. כל עוד אני אמו, אני שוקעת אתו. אני מצליחה לצוף רק כאשר שום חלק ממנו אינו נאחז בי. עכשיו אשתחרר מאחיזת אצבעותיו. הן כבר אינן אצבעות של ילד. הוא גוף מגופי, אך לא נשמה מנשמתי" (עמ' 107).
קשה להעלות על הדעת כאב גדול יותר מאובדן בן. ואובדן הבן זמן רב לפני שמת הוא הציר המרכזי ב'שיבת הבן', כותב רמי סערי באחרית-הדבר שצירף לספר. לא סיפורם של הורים וילדים באשר הם, שבשחררם את ילדיהם לדרכם הם מאבדים את אחיזתם בהם, אלא סיפורו של אובדן כה עמוק ונואש, עד שהאם לעולם לא תפסיק לנסות לברר לעצמה שמא לא אהבה אותו די. שהרי מהי האמהות אם לא התגלמות האשמה עצמית תמידית. דומה כי בדרכו המיוחדת והפיוטית, בוחן הספר מה קורה כאשר הנאמנות לכל מה שחשוב לנו מתנגשת עם נאמנותנו לילדינו, דילמה שאנו חווים לא מעט בחיינו, בגירסה המוחלשת של נאמנות לעקרונות מול נאמנות לחברים שסרחו. אבל התבוננות קפדנית באופן שבו מטפל הספר במיתוס האמהות, מעלה את ההרהור, האמנם יש כאן קריאת תיגר על המיתוס, או בעצם רק חיזוקו; שהרי רק כאשר נולדת לה מפלצת מותר לאם להפנות לה את גבה. וגם אז, האמנם היא מפסיקה לאהוב? לא את הילד הקטן שעיניו טהורות, שהיה פעם.
טיקה כותבת פרוזה מדויקת וצלולה, מלוטשת כגביש. סגנונה המאופק רק מדגיש את תהומות הכאב והיאוש השקט, שבהם מוצאת את עצמה הגיבורה שלה. מובן שלא יכולתי להשוות למקור, אך הקריאה ב'שיבת הבן' קולחת וזורמת ללא הפרעות, כך שברור שרמי סערי תרגם בכישרון רב. "באופי, בצורה, בסגנון – בכל דבר – הפשטות היא שיא ההצטיינות", אמר המשורר האמריקני הנרי וודסורת' לונגפלו. 'שיבת הבן' מספקת, לאלו שזקוקים לכך, הוכחה נוספת לאמיתות דבריו.
קרוא וכתוב 