Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אתיקה עיתונאית’

מישהי ציפתה לחשבון-נפש מהתקשורת לאחר ההתנהלות השערורייתית שלה בפרשת רמון? מי שעדיין תמימה דיה לצפות התאכזבה כמובן. מי שמתמחה במתיחת ביקורת על כל התבל ואישה – ממלא פיו מים כשמדובר בחשבון נפש שעליו לעשות בעצמו. האש ממשיכה ללחך את בית-המשפט, או לכל היותר מוסטת מיד לכיוונים אחרים, כמו ניתוח שגיאותיו של רמון וקו-ההגנה שלו; כאילו התקשורת לא היתה שותפה נלהבת לקו הזה והתמסרה לו ללא שמץ של ביקורתיות. במשך שבועות היינו כולנו חשופים לספינים של רמון באמצעות עושי דברו בתקשורת, כולל הכפשת המתלוננת, באמצעים שמבהירים כי התקווה שהמוסר הכפול חלף מן העולם וכי שום אשה איננה צריכה להיות מושא לשימוש בגופה בלא הסכמתה – היא תקוות שווא.

אודה ואתוודה שמן הסתם גם אני הלכתי שולל ברמה מסוימת אחרי הספינרמון, שכן מתחילת הפרשה סברתי שהוא יזוכה, לכל הפחות על-ידי רוב ההרכב, גם אם בלוויית אמירות קשות מצד בית המשפט, שיקשו עליו לחזור למשרד המשפטים. קודם זיכתה התקשורת את רמון בבית-הדין שלה, ואחר-כך "נדהמה" מפסק-הדין האמיתי. הפרשה הזאת צריכה ללמד את כולנו לקח שהראיות שיש לפני בית-המשפט שונות מהספינים של התקשורת, וגם הקריטריונים שעל-פיהם הוא שופט הם שונים, ברוך-השם.

אפשר לבקר כל פסיקה של בית-המשפט. צריך לעשות זאת כשיש מקום לכך. אבל התקשורת מתמחה בהכאה על חטא על חזה הזולת בלבד – חטאתם עוויתם פשעתם – גם כשחלק מהפסיקה הזאת היא כתב-אישום חריף נגד התקשורת עצמה. כן כן, יש לנו העין השביעית. והעין השביעית אמרנו כבר? והיכן הביקורת העצמית בעיתונים עצמם, ששימשו במשך שבועות בימה לגרסאותיו של רמון, ולא בחלו גם בעבירות על החוק כמו פרסום עדויות ממשפט המתנהל בדלתיים סגורות? חלק מהעיתונאים אוהבים להתגאות בכך שאצלנו אין עיתונות צהובה נוסח בריטניה. נכון. אבל אצלנו חוסר הסטנדרטים חדר בדלת הראשית לעיתונות האיכות, עלק. בבריטניה לעולם לא הייתי מעלה על דעתי להניח את ידי על הסאן. בישראל עד לפני חודש נכנס לביתי מדי יום העיתון שפירסם את העדויות הנ"ל ללא כל בושה או התנצלות.
כתבתי כבר מספר פעמים על-כך כי מקבילותיו של העיתון הזה (מקבילותיו לפחות על-פי יומרתו), מפעילות סטנדרטים נוקשים של ביקורת עובדות מערכתית, מפרסמות יום-יום מדור תיקונים שמבקר גם שיקולי פרסום ולא רק טעויות בעובדות, ומעסיקות עורך ציבורי או נציב קבילות המפרסם את ממצאיו באופן קבוע בטור במדור הפובליציסטיקה של העיתון, המוקדש – כן כן! – לביקורת עצמית על מה שפורסם בעיתון המשלם לו את משכורתו.

אם לתקשורת לא אכפת מרמתה המקצועית ומעמידה בסטנדרטים מקצועיים "סתם" כדי להיות תקשורת טובה ואיכותית יותר, היא תביא על עצמה הגבלות חיצוניות. כאשר פרקטיקה או עיסוק מסוים לא נוטלים על עצמם הגבלות מרצון כדי להתאים עצמם לערכי המסגרת הדמוקרטית שבהם הם פועלים – יבוא המחוקק ויעשה זאת על-ידי רגולציה חיצונית. נגד רגולציה כזאת נעמדת התקשורת על רגליה האחוריות, ובצדק במידה רבה, אבל היא תהיה הכרחית אם התקשורת לא תחיל על עצמה באופן נוקשה רגולציה עצמית, שתכבד ערכים כמו פרטיות, כבוד האדם, עצמאות ההליך השיפוטי וכן הלאה. עבירת הסוב-יודיצה צומצמה מאד לפני שנים אחדות, והיום היא קיימת בספר החוקים לא ככל התייחסות לדבר הנמצא בהליכים משפטיים, אלא רק כהתייחסות מתוך כוונה להשפיע עליהם. חלק ממה שפורסם בתקשורת בשבועות האחרונים היה כזה ללא ספק. אם התקשורת לא תעבור תהליך נרחב ומעמיק של חשבון נפש, תלמד להכות גם על חזה היא ולהפנות מקצת מהביקורת שלה גם פנימה – היא תיאלץ לעשות זאת באמצעים כופים. עדיף לה ולכולנו לא להגיע לשם. אמנם מוטב היה שלא השוט הזה יגרום לתקשורת לנסות ולשקם את מעט היושרה שאי-פעם היתה לה, אם היתה לה, אלא עצם הרצון להשתפר – אבל טוב זה מלא-כלום.

Read Full Post »

את הכותרת לעיל לא אני ניסחתי. עשה זאת עוזי בנזימן, עיתונאי שאני מעריכה, בטור העורך שלו בעין השביעית. טור שהתייחס להתפשטות הנוהג הנפסד של הסתמכות על מקורות עלומי-שם וקורא ל"חשיבה מחודשת על הנזקים שגורמת עיתונות הספין האנונימית". וכך כותב בנזימן:

"ההסתתרות מאחורי אנשי־צללים, המביאים לכאורה את דבריהן של דמויות חיות וקיימות שיש לציבור עניין וזכות לשמוע מה בפיהן, היא פירצה לבריחה מאחריות. בצורה זו מופרחות גרסאות שאין להן כתובת ושלא ניתן, לכן, לבוא חשבון עם מי שמסר אותן. האנונימיות יוצרת שכפ"ץ להפקרות עיתונאית מהסוג הנחות ביותר."

לבנזימן היושר הנחוץ להודות שגם העין השביעית לוקה בכך, ועוד באותו גיליון עצמו. זה כמובן מחליש את המסר, שהרי העין השביעית מבקשת להיות מצפן אתי לעיתונות. ועדיין, כדאי לעורכיו של בנזימן בהארץ לקרוא קרוא היטב את דבריו בטור זה, לנוכח הכתבה המגמתית והחד-צדדית שפירסמו השבוע במוסף שלהם, שבו הגיע הקמפיין השלילי שלהם נגד פרופ' רות גביזון לשיאים של צהיבות ועליבות. רמיזות אישיות מכוערות, השמצות ארסיות – את כולן מביא העיתון בלי שנדע מי עומד מאחוריהן ומהם האינטרסים שלו, ומבלי שניתן יהיה להתגונן בפני מפיציהן עלומי השם והפנים. מי שמשיבים לשאלה "האם פרופ' רות גביזון מתאימה לבית המשפט העליון או לא?" – כלשונה היומרנית של ההפניה לכתבה מתוכן העניינים – הם מי שאין להם אפילו האומץ לעמוד מאחורי טענותיהם. לא מחמיא, ולאו דווקא לנשוא הכתבה.
מה אכפת לעיתון? בשבוע הבא כבר יהיה קמפיין חדש בנושא אחר.

את המכתב ששלחתי למוסף אביא כאן אם ולאחר שיפורסם.

הקמפיין המלוכלך

עוד לא שקע האבק מהלכלוך של כתבת המוסף, שלוּותה בשובל מכוער במיוחד של תגובות נמוכות וצהובות באינטרנט, המצביעות על "שיקול דעתה" של המערכת המפרסמת אותן (כך מצהירה מערכת הארץ על מנגנון התגובות שלה) – גם ה"כבוד" שבפרסומן כולו שלה – והיום יש לנו כבר כותרת חדשה. בעמוד הראשון של הארץ(!), כיאה לסדר העדיפויות שלו בימים אלו. הפעם כולם מדברים בשמם, יש לציין. אין לי מושג לגבי אמיתותן של הרמיזות המושמעות, אך יש לי עמדה מאד ברורה לגבי צנעת הפרט של אנשים הבוחרים שלא לפרסם את נטיותיהם המיניות. בכלל, נטיות מיניות אינן פרוגרמה בעיני; הן נהפכות (בצדק) לסוגייה רק בחברה המדכאת אותן. אבל הצד השני של המטבע הוא שאי-אפשר בשם מאבק בדיכוי הזה להכריח אנשים אחרים לצאת מהארון. בעיני גם מותר להומוסקסואל לא לתמוך בנישואים חד-מיניים, או להחזיק בעמדה המשפטית כי בכך שמדינה איננה מתירה אותם היא איננה מפירה את חובתה המשפטית על-פי אמנות בינלאומיות הקובעות את הזכות להינשא כפי שזו מנוסחת בהן ("הזכות לשאת בן זוג ולכונן משפחה תהיה מוכרת לגבר ואשה שבגיל הנישואין"). אם כי דעתי האישית היא שראוי לה למדינה להתיר זאת. מוסד הנישואים אמנם איננו בדיוק המוסד המתקדם בעולם, אך כל עוד המדינה מסדירה אותו, זכאים להיכנס אליו גם אנשים הרואים עצמם מתקדמים.

אבל הוויכוח העקרוני והחשוב הזה, אסור שיסתיר מעינינו את הקמפיין המלוכלך שמנהל הארץ נגד פרופ' רות גביזון, שירד לשפל חסר תקדים. בשם ה"הגנה" על "הציבור הנאור" מפני מינויה נפרצו כל הכללים, הופרו כל העקרונות והכל מותר. ועכשיו בואו נשאל כיצד זה לא פירסם הארץ שמועות אישיות מכוערות – שיש בשפע – על שופטים אחרים בבית המשפט העליון, ערב מינוים? מדוע נשלפת הארטילריה החלודה הזאת רק כשמדובר בפרופ' גביזון, למי האינטרס בכך ומי איננו בוחל בשום אמצעי בדרכו להשגת המטרה? לסחרחרה הזאת נסחפים אנשים המצהירים פה ושם על תמיכתם בזכויות אזרחיות. אבל כשמדובר במטרה שהם סימנו הכל מותר: להוציא לשון הרע, להלך רכיל, לשפוך את דמו של אדם ולרמוס את כבודו. או לשתוק לנוכח התופעות האלו בעודם מדברים גבוהה גבוהה על זכויות הפרט, כשבשנים עברו נהנו מתרומתה הלא-מעורערת של פרופ' גביזון לביצורן.
בין אם פרופ' גביזון תיבחר לבית המשפט העליון בין אם לאו (ובשאלה הזאת יכריע כנראה אהרן ברק, לא כתבלבים למיניהם, עורכיהם ומקורותיהם האנונימיים), מסע ההשמצות שמנוהל נגדה מעורר קבס ומעיד בעיקר על המנהלים אותו; שאין להם אלוהים, לא סייג ולא רסן.

Read Full Post »

אחת התופעות המגוחכות, עד כדי פאתטיות, בתקשורת, היא התופעה של עיתונאֵי חצר. אותם עיתונאים שכל כתבה שנייה שלהם (או כל תכנית רדיו/טלוויזיה) מצטטים, מראיינים או מפארים את האדם שאִתו פיתחו יחסי סימביוזה (בלי שמות). זה משרת את האג'נדה של אותה פרסונה, וככל הנראה גם מקל על העבודה העיתונאית, שהחומר מוגש לה לעוס ומוכן, אבל הסימביוזה הזאת לא טובה לחופש המידע ולא לחופש העיתונות. כשהתופעה הזאת חוזרת על עצמה ונהפכת לדפוס קבוע, היא אף לא עושה טוב בעיני לנְשׂוּאֵי הכתיבה; גם הם וגם זרזירי העט שלהם יוצאים נלעגים משהו. ואם חשבתם שבשׁוֹעֵי הארץ מדובר, קשרי הון-שלטון-ותקשורת – לא רק: גם לפעילים חברתיים יש עיתונאֵי חצר משלהם, המרעיפים עליהם סופרלטיבים מביכים. אמנם הפעילים הללו, כידוע, לעולם לא דוחפים את עצמם בעזרת העיתונאים, רק את תפיסת העולם… אבל בעוד שלגיטימי שאנשים ירצו לקדם את עצמם ואת פועלם, כשעיתונאים נהפכים לעט להשכיר הם מועלים בתפקידם.

פלא בעיני שהעורכים לא שמים מחסום לתופעה הזאת, שלא מוציאה שם טוב לעיתונאים שלהם ולעבודתם. בהתחלה זה נראה מגוחך. בסוף זה נעשה מביש.

Read Full Post »

בן כספית. הוסקו מסקנות? לא נדע

משה גורלי מסכם היום בהארץ את דרכו השיפוטית של תיאודור אור, הפורש מבית-המשפט העליון.
גורלי מאזכר כמה סקנדלים שנקשרו לשמו של אור, שופט שקט וענייני. זכורות ביותר הן אולי הכותרות שקיבל ב"מעריב", ב-1999, בדבר סחיטה-כביכול בידי עבריינים, שוחד מיני ומה לא. בלון שהתפוצץ לכותבו בפנים עד מהרה.
ועכשיו שאלה: איך זה שהעיתונות, שדואגת כל-כך להתנהלותן התקינה של מערכות חיינו, השלטונית, השיפוטית, הצבאית, הרפואית ואיזו לא, שמנהלת מעקב אחרי חקירות ומסקנותיהן ודואגת להוקיע ברבים את אזלת ידן של המערכות, לא סיפרה לנו מה עשתה כנגד הפיאסקו הזה, שפירסם בזמנו בן כספית? היה בירור? הוסקו מסקנות? יושמו? הס מלהזכיר. מן הסתם העיתונות רואה מתפקידה לתבוע רק ממערכות אחרות שקיפות ונשיאה באחריות.

קריירה שנייה כפרסומאי?

עניין של תזמון

ובעניין אחר לגמרי, כמו שאוהבים לומר העיתונאים: מודעת הענק בדף הפותח של המאמרים בהארץ היום (אתם רואים, בשביל זה עוד צריך מהדורת נייר), מפרסמת את ספרו החדש של יוסי ביילין על יוזמת ז'נבה. תזמון מדהים, יום לפני הפריימריס ב"יחד".

אם יוּתר לי להציע, במקרה שביילין לא ייבחר מחר, הוא צריך לפתוח משרד פרסום. צפויה לו קריירה מזהירה.

Read Full Post »

כמו כל מי שאני מכירה שדברים מפיה הובאו בעיתון והיה לה קשה להכיר אותם, גם אני התחלתי להתייחס בזהירות המרבית למה שאני קוראת בו. עוד לא הגעתי לקיצוניות הגורסת שהדבר היחיד המדויק בעיתון הוא התאריך, ובכל-זאת אני תוהה מדוע אחרי שישבתי עם עיתונאי שעתיים קשה לו להביא ציטוט אחד מדויק מפי; מה כל-כך קשה להבין את מה שנוסח בקפידה באזני הכתבת; איך זה שכשמתפרסמת כתבה על עניין אחר שאני בקיאה בפרטיו המרחק בין העובדות למדוּוח גדול כל-כך, או שאפילו שמות לא נכתבים נכון. חלק מהבעיה היא מה שידוע כ"הוצאה מהקשר": בדיחה חבוטה של פוליטיקאים שנבהלים ממה שיצא מפיהם אבל מבוססת על תופעה אמיתית הנובעת מנטילת חלקי משפטים שנאמרו בהקשרים שונים בשיחה ושתילתם יחד לכדי טיעון או פסקה סדורה, שהקשר בינה לבין הנאמר במקור תלוש.

בכלל לא ידעתי שאני כזה

המלכוד הוא שהתקשורת הממוסדת עדיין מהווה את מקור המידע העיקרי שלנו ואין לנו מקורות אמינים אחרים להסתמך עליהם. גם אם אנחנו גולשים לאתרים אזוטריים ואוהבים לדבר על ביזור המידע והשליטה בו בעידן האינטרנט, נעדיף להסתמך על מקורות שנוח לנו להאמין שהם בודקים ומצליבים את המידע שהם מקבלים, ואולי קצת פחות מוּעדים למניפולציות של מספקי המידע או לפחות לוקחים אותן בחשבון.

למרות שעיתונאות היא מהמקצועות הפחות מוערכים בישראל, על-פי הסקרים הנערכים בה, ועל השאלה "האם אתם נותנים אמון בתקשורת" נוטים רבים להשיב בשלילה, התמונה שונה כאשר מתבוננים על ההתנהגות בפועל ולא על התשובה הפורמלית שניתנת כשנשאלים על-כך. בפרקטיקה רובנו מסתמכים על מה שכתוב בעיתון ("היה כתוב בעיתון") ובדרך-כלל קוראים אותו באופן נאיבי, כלומר נוטים להאמין שמה שכתוב בו אכן משקף את המציאות.

בעולם המודרני אי-אפשר להגיע לכל המידע שקיים סביבנו. לכן הצורך במסננים, מתווכים וקובעי טעם, שיבְררו עבורנו את המידע ה"מעניין" או ה"חשוב", ויסדרו לנו אותו בהיררכיה של חשיבות: מה בעמוד הראשון ומה בלפני-אחרון, מה בכותרת ראשית ומה בכותרת שולית, מה מקבל תמונה ומה כלל לא מדוּוח. צריך רק לזכור שזה איננו "העולם" אלא ייצוג מתוּוך שלו, עם הרבה אינטרסים בדרך.

חשוב בגלל הארכיון

גם הטענה של "למחרת עוטפים אתו דגים" – שעל-פיה זה לא כל-כך חשוב אם פגעו בשמך הטוב או סתם עשו אותך לצחוק ב"ציטוטים" שאין כל קשר ביניהם לבין מה שאמרת, שכן ממילא אורך-החיים של הסערה התורנית בארץ היא יומיים – איננה מדויקת. הרי בפעם הבאה שעיתונאי (אחר) יכתוב עליך, הדבר הראשון שהוא יעשה יהיה לבדוק את הארכיון בעיתון ולמחזר את השגיאות.

אז מה עושים? אין פתרון קסמים. אני יודעת שמה שהייתי רוצה לראות זאת לא רק עיתונות יותר דייקנית ואמינה אלא גם כזאת שמחילה על עצמה את הסטנדרטים שהיא דורשת מאחרים, שמתנהלת ביתר שקיפות באשר לאינטרסים שלה עצמה וממצה את הדין עם עיתונאים סורחים כמו שהיא תובעת לעשות עם הפוליטיקאים או הפקידים הבכירים. בקיצור, שמפסיקה להתייחס אל עצמה כאל פרה קדושה בעוד היא שוחטת בחדווה את כל הפרות האחרות…

בינתיים הקפה של הבוקר (המאוחר, רצוי…) עם העיתון הוא הזמן האהוב עלי ביותר ביום. אבל כמו שאת הראשון אני שותה בלי סוכר, את השני אני קוראת עם יותר מקורט של ספקנות.

העין השביעית
מועצת העיתונות
תקנון האתיקה של העיתונות

Read Full Post »

ג'ייסון בלייר. רק קצה קרחון.

הניו-יורק טיימס ממשיך בהפקת הלקחים מפרשת בלייר.

בין השאר, הוא יוצר שלושה תפקידים חדשים: "עורך ציבורי", עורך לסטנדרטים של העבודה העיתונאית ועורך שיפקח על הקריירה המקצועית בעיתון. עורך הסטנדרטים יפקח על יצירת מערכת של סטנדרטים עיתונאיים וניטורם, וידריך בנושאי אתיקה ויושרה. הידד.
הדו"ח המלא של ועדת הבדיקה שמונתה לאחר המקרה הוא בן 95 עמודים. מעניינת במיוחד הקביעה כי בלייר קוּדם למרות עברו המקצועי והאישי הבעייתי, בין השאר בשל מוצאו ("רצון להגביר מגוון"), תקשורת לקויה וחשש שמא מניעת קידומו תתפרש כאפליה.

התקינוּת הפוליטית שמהלכת עלינו אימים היכתה בניו-יורק טיימס והיכתה חזק. אבל לא רק בו. אני מכירה עוד כמה ארגונים שההתיישרות עם הפוליטיקלי קורקט מחליפה בהם את היושרה (האינטגריטי), שקובעת, בין השאר, שעקרונות לא מחילים באופן חד-צדדי, על-פי זהותם של הצדדים הנוגעים בדבר.
כשהנכס היחיד הוא אמינות, כדאי לא לשחק בה.

הידיעה בהארץ (נקווה שהיא מדויקת…)

רשימות קודמות בנושא:
איך נוהג הניו-יורק טיימס בעיתונאי שסרח
הערה על פלגיאריזם

Read Full Post »

« Newer Posts