Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ביקורות ספרים’

רשימות על מקום מאת אריאל הירשפלד. עלמא-עם עובד, 177 עמ'

פורסם במעריב, 23.6.2000

במבוא הקצר ל'רשימות על מקום', מיטיב אריאל הירשפלד לאפיין את היחידות שמרכיבות את הקובץ שאסף: רשימה שבאה מרושם ומרישום. הרשימות שקיבץ הירשפלד – פרשן ספרות ותרבות וידען גדול – הן אכן משהו בין מסה לשרטוט קצר. חלקן התפרסמו בזמנו במוסף התרבות והספרות של 'הארץ' וחלקן רואה כאן אור לראשונה.

הירשפלד מעתיק את מושא ההתבוננות,הניתוח והפרשנות שלו מן הטקסט הספרותי אל המקום במרחב ובנוף, אך המבוא שלו מציב סף גבוה למקומות שהוא רושם: הכל הוא מקום, אומר הירשפלד. "מקום הוא צורת גילויו הראשונה של היש". אך בתוך הפשטות-לכאורה הזו מסתתר מסתורין גדול, שכן "המקום אינו דבר העומד בפני עצמו אלא הוא זיקה בין דבר לדבר". המשך…

Read Full Post »

יער נורווגי מאת הארוקי מוראקאמי. תרגם מיפנית והוסיף אחרית-דבר: דורון ב. כהן, סדרת מפגש, כתר, 294 עמ' + אחרית-דבר והערות

פורסם במעריב, 16.6.2000

שירם של הביטלס 'יער נורווגי', שעל שמו נקרא ספרו של מוראקאמי, עומד בסימן המתח בין מלותיו המשונות, הקומיות כמעט, לבין לחנו הנוגה והנוגע ללב. המתח הזה בין הצורה לתוכן נעדר מן הספר, וגם אהבותיו של גיבורו שונות מאד מפרשיית האהבים הסתומה והסתמית שמתוארת בשיר. 'יער נורווגי' מתאר את התבגרותו של ווטנבה, סטודנט יפני בסוף שנות השישים, ומוראקאמי טווה את סיפורו בעדינות רבה ובפרוזה מדויקת ושקטה.

סיפורו של ווטנבה נמתח בין מותם של שני חבריו הטובים, זוג אוהבים, בהפרש של כשנתיים ביניהם. אך בעוד התאבדותו של קיזוקי מוצגת כפתאומית וחסרת פשר, הרי מותה של נאוקו, שתולה את עצמה קרוב לסיום הספר, צפוי מראש, למרות שווטנבה, ככל הנראה, אינו מסוגל לראות זאת. מותו של חברם המשותף יצר בין השניים קשר חזק ומיוחד במינו, כזה שרק מותו של אדם אהוב יוצר. בנקודת זמן מסוימת נהפך הקשר ביניהם לקשר אהבה בלתי-רגיל, כמעט לא-ממומש, וחסר סיכוי.

לאחר מותה יבין ווטנבה שמן ההתחלה הם היו קשורים "בגבול שבין החיים למוות". זה המוות, שההכרה בכך שהוא אינו ניגודם של החיים אלא חלק מהם, מקבלת צורה של גוש חלול שהוא חש בקרבו. וצפוי או לא, המוות מביא עמו, תמיד, תחושה חריפה של חוסר-אונים ואשמה.

ווטנבה הוא איש צעיר ורציני מאד. כנות בלתי-רגילה היא התכונה המאפיינת אותו ביותר. תשובותיו הכנות מעומק ליבו לכל שהוא נשאל מהוות את סוד קסמו, בעיקר בעיני נשים. יחסיו המשמעותיים עם הזולת הם כמעט רק איתן. נאוקו, על עצבותה הבלתי נדלית ומשיכתה אל המוות, רייקו, חברתה לחדר של נאוקו בבית המרפא, ומידורי, חברתו לספסל הלימודים, צעירה מלאת חיים, ששום דבר אנושי אינו זר לה מבחינה ליטרלית והיא מוכנה להתנסות בכול.

ווטנבה מבקש לשמור אמונים לנאוקו, ומתייסר מאד מהקשר שלו עם מידורי, שלוקח אותו למחוזות אחרים. בסופו של דבר, הוא מבין, איש אינו יכול לחיות את חייה של נאוקו בשבילה. היא בחרה את בחירתה הטראגית, שבמידה רבה היתה נתונה מראש. ווטנבה בוחר להמשיך לחיות, להתגבר ולהתבגר, אך כפי שהוא אומר בליבו לקיזוקי המת, אין זה אומר שהוא אינו סובל. וכדי שחייו של ווטנבה יימשכו, עליו להיפרד מחבריו שבחרו להיפרד מן החיים, כמו גם להבין שכולם, כולל הוא עצמו, ימותו יום אחד, למרות שזה אינו הוגן.

'יער נורווגי' לופת אותנו בגרוננו כבר מתחילתו, בפרולוג שבו מתאר ווטנבה את התקף החרדה האוחז בו בטיסה אחת, כ-18 שנה לאחר הארועים המתוארים בספר, כשהוא נזכר בנאוקו ובפגישה אחת איתה, שבה היא מנסה להסביר לו שמצבה אינו זמני ושהיא מסובכת הרבה יותר כפי שאדם אחר יוכל לתאר לעצמו. ווטנבה רוצה מאוד להבין, והוא מפגין סבלנות נדירה. אבל כמו כל ניסיון של המצוי בחשיכה לתאר אותה למי שעיניו מסונוורות מן האור, הוא נדון לכישלון.

מבחינה פונקציונלית, ממלאת בקשתה של נאוקו ממנו לא לשכוח אותה, את ההנמקה התוך-טקסטואלית לכתיבת הספר: "ככל שזכרונותי על נאוקו דוהים, כך מעמיקה יכולתי להבין אותה. גם את הסיבה לבקשתה 'אל תשכח אותי' אני מבין עכשיו. היא, כמובן, ידעה זאת כבר אז. היא ידעה שזכרונותי עליה ילכו וידהו עם השנים. לכן היתה מוכרחה לבקש ממני. 'אל תשכח אותי לעולם. זכור שהייתי קיימת'" (עמ' 12). הכתיבה, אם כן, היא דרך לא לשכוח, וגם דרך להתמודד עם המוות. היא גם מעשה קונקרטי שמאפשר למצוא מקום בעולם. והמאבק למצוא מקום כזה, להשתבץ בתמונה שפעמים רבות נראה למספר כי הוא אינו שייך אליה, מלווה אותו עד סיום הספר.

הארוקי מוראקאמי כתב יצירה המצליחה לחרוג מ מגבלות הזמן והמקום, אל המסר האוניברסלי שמדבר אל כולנו, עם שהיא מעבירה לקוראיה את מאפייניו היחודיים של המקום ואת אווירתו המיוחדת. אין זה רק סיפורו של ווטנבה, אלא סיפורו של דור, של חיפוש עצמי ומציאת (או לא) מקום בעולם, וסיפורה של התבגרות באשר היא, שמשמעותה, באחת, היא ההשלמה עם המוות. 'יער נורווגי' הוא אחד הספרים היפים והעצובים ביותר שקראתי לאחרונה. כספר שפותח את הסידרה החדשה של כתר, בעריכת פביאנה חפץ וחיים פסח, אני מקווה כי הוא יהיה סימן לבאות.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

גבולות הרוח רוביק רוזנטל משוחח עם סמי מיכאל. סידרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 254 עמ'

פורסם במעריב, 26.5.2000

סמי מיכאל הוא מהבולטים בסופרים ואנשי הרוח בישראל, וגם מהמורכבים והמסקרנים שבהם. חלק מהסקרנות הזאת נובעת מדמותו רבת-הפנים: קומוניסט שהיהדות היא המרכיב המכונן המרכזי בזהותו והקריטריון העליון עבורו, עולה מעירק, שאיננו מגדיר עצמו כציוני וכופר בהגדרה 'מזרחי', כפי שכפתה אותה ההגמוניה האשכנזית. כל אלו לא היו מספיקים ל'גבולות הרוח' כדי לרתק אלמלא, כמובן, יכולת הביטוי הנפלאה של מיכאל וכשרונו לטוות מלים למארגים צבעוניים ועזי מבע, אותם כלים אשר עושים אותו לסופר.

קובץ השיחות הזה בין סמי מיכאל לרוביק רוזנטל, עיתונאי וסופר בעצמו, מכסה את השסעים החברתיים המרכזיים של ישראל: זהות ותרבות, ערבים ויהודים, דת וחילוניות, ואת רוב הנושאים שאיש רוח מעורב רואה לעצמו לנכון להביע בהם עמדה: הגירה ועלייה, קומוניזם, ספרות, נוף ומדינת ישראל. בולטת השתיקה הכמעט מוחלטת בנושא הנשים בישראל, להוציא כמה אמירות שעדיף היה, אולי, לולא נאמרו (כמו זו שגולדה היתה מאותן נשים שמגיעות לשלטון ובדרך צומח להן שפם, שרוצות להיות יותר גבר מגבר – עמ' 243).

בין השיחות משובצים קטעים מיצירותיו הספרותיות של מיכאל, כאיורים. ככל ספר שיחות, ז'אנר פופולרי באחרונה, אין הדיאלוגים מתיימרים למצות את הנושא שעליהם הם נסובים, אך מצליחים בהחלט לנכש פינות מוזנחות בחיינו, לעורר מחשבה ובעיקר להאיר את דמותו של המשוחח-הגיבור עצמו. המתחים שתוארו לעיל מתנקזים לדמותו של מיכאל, שאינו חושש להיות חריג או להביע דעות יוצאות דופן, ועל פי רוב והוא משכיל ליצור מהם סינתזה חדשנית, חריפת ביטוי ומאתגרת. יש פרדוקסים שהשיחות מנהירות, כמו הסברו של מיכאל, כי מה שדיבר אליו בקומוניזם היה האוניברסליזם, שאיפשר לו להיות אדם זקוף קומה וראוי לכבוד, למרות יהדותו. "הלכתי לקומוניזם משום שהייתי יהודי החרד לבני עמו", הוא מצהיר (עמ' 138).

אלא שלעתים מחריפים המתחים הללו לכלל סתירות של ממש בעמדותיו, שאינני בטוחה אם הוא עצמו שם לב אליהן. כך, למשל, דוחה מיכאל את הכובע של הזהות המזרחית, שטופחה מלמעלה בידי האשכנזים כדי לאפשר להם להגדיר את עצמם כלא-מזרחים, וטוען כי ההבחנה החשובה היא בין עליות שבאו במגע עם המאה העשרים בארץ מוצאן לבין העליות האחרות (כפריות ברובן). ועם זאת הוא מוסיף ומשתמש בתואר 'מזרחי' לאורך כל הספר. עובדה שמעוררת את המחשבה האם אפשר להיחלץ מחלוקות מילוליות-תרבותיות כאלו, או שמא אנו נדונים להיות אסירים בתוך הלשון הקובעת את תודעתנו. ומי אם לא סופר יהיה מודע לכוחן של המלים?

'כתיבה מזרחית' היא עוד מגירה השנואה על מיכאל, שניסו לדחוק אותו לתוכה, אך הוא מוסיף ומדבר על' 'סופרים מעדות המזרח' שהוא מתגאה כי סלל את הדרך עבורם (עמ' ‏60). קשה להבין איך נעלמת מעינו העובדה כי קביעתו ש"האליטה העירונית, שהיא גם מהווה את המנהיגות הרוחנית החילונית של העלייה המרוקאית, היגרה לצרפת, ורוב העולים לישראל בא מאזורים כפריים" (עמ' ‏63), שימשה במשך שנים הצדקה למצבם הסוציו-אקונומי של עולי מרוקו בישראל. האמנם היגרה האליטה המרוקאית לצרפת ולכאן הגיעו הנחשלים, או שהם נוחשלו כאן כחלק מהסגרגציה שהשליטה ההגמוניה הפוליטית, בעוד שמהגרי צרפת קיבלו הזדמנות שווה?

מה שמכונה 'תרבות מזרחית' אינו אלא תרבות עוני, קובע מיכאל, שהדרך להיחלץ ממנה היא על-ידי השכלה והשכלה יש אחת, לא השכלה מזרחית ומערבית. החפיפה בין העוני לבין המוצא אינה נעלמת מעיניו, כמובן, וגם לא הנימות הגזעניות שקיימות בשיח הציבורי בארץ עד היום (כמו פסילת ש"ס לאחר בחירות 99'). דיכוי העבר של המזרחים הוא מסקנה הנובעת ממחקרים, לא גחמה של מתוסכלים, אך מיכאל מיטיב לאבחן כי גם העסקנים הפוליטיים המזרחים מעוניינים בהשתלבות בממסד הישראלי, לא בהתבדלות, ואינו חושש לקבוע כי מיעוטם הופכים את הפערים קרדום לחפור בו (אמירה שרק 'מזרחי' יכול לבטא מבלי שייחשד בגזענות…). אנשי 'הקשת הדמוקרטית', לעומת זאת, שהוא איננו נמנה עליהם אך מעריך את פועלם, מבקשים להביא אל התרבות המזרח-האירופאית, אשר שלטת בישראל, קול נוסף ולהפוך אותה למאוזנת יותר. מיכאל עצמו מאמין בתרבות הישראלית, שמאזנת בין תרבויות שונות, פתוחה להשפעותיהן ולא נעולה בתוך עצמה.

אמת, שהחיים תמיד מורכבים יותר מהמודלים שבעזרתם מנסים לתאר אותם. מיכאל ניחן במצפון ברור ובאומץ לב לנסח אמיתות שיש סיכוי שהעובדה שנאמרו מפיו, על כל הצמתים שהוא מסמל בדמותו, תגרום ליתר הקשבה. כך ביוצאו נגד תרבות הגנרלים שהשתלטה על הפוליטיקה הישראלית, בהשוותו את מנהיגותו של בן-גוריון למנהיגי העולם השלישי, בקובעו שאין ולא היתה מלחמה שאי-אפשר למנוע אותה, ובטענו ש'ערביי ישראל' מתועלים על-ידינו להיות אויב, כשאנו מאלצים אותם לנקוט עמדה בכל מלחמה שפורצת. המשימה הלאומית הראשונה במעלה לדידו היא מיגור העוני, ועליה לקבל עדיפות עליונה ולדחוק כל מאבק אחר. אך בסופו של דבר מיכאל הוא קודם כל סופר, והפרקים המתארים את יחסו לנוף ואת תהליכי כתיבתו – ללא קבוצת התייחסות וללא מודל ספרותי – הם מהיפים בספר.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

אלבר קאמי: חייו. מאת אוליביה טוד. כרמל

פורסם במעריב, 12.5.2000

במיטבה, יכולה ביוגרפיה לזרות אור על פינות אפלות בחיי יוצר או ביצירותיו, לרתק כרומן, או פשוט לממש את הקלישאה שהחיים האמיתיים עולים על כל דמיון. הביוגרפיה שכתב אוליביה טוד על אלבר קאמי לא עושה דבר מכל אלו, מאחר שהיא, בפשטות, גרועה.

ככל שחושבים על גיבור הביוגרפיה, כך קשה להבין את ההחמצה הגדולה של טוד. יותר מכל אחד אחר, היה קאמי דמות מייצגת של המאה ה-20, נשוא מתבקש לביוגרפיה שתעביר את המורכבויות הרבות של חייו האישיים, את מותו הפתאומי ועטוף המסתורין, שכמו יצא מאחת הנובלות שלו, את הישגיו הספרותיים הפנומנליים כמעט (סארטר היה פילוסוף חשוב ממנו, אך קאמי עלה עליו עשרות מונים כסופר), את תרומתו הכתובה לרזיסטאנס במלחמת העולם השנייה, את ויכוחיו המרים עם האינטלקטואלים הצרפתים בזמן מלחמת אלג'יר ואת הכפילות והמתח בליבו של מי שהיה אינדיבידואליסט ואקזיסטנציאליסט, אך גם כתב את אחת הנובלות המחויבות ביותר במאה ה-20 – 'הדבר'. המשך…

Read Full Post »

פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל מאת אילן גור-זאב. אוניברסיטת חיפה-זמורה-ביתן, 311 עמ' + הערות ומפתחות

פורסם במעריב, 7.4.2000

"האדם נולד חופשי, ובכל מקום אסור הוא באזיקים". מלים אלו של ז'אן-ז'אק רוסו, הפותחות את 'האמנה החברתית', מהדהדות ברקע ניתוחו של אילן גור-זאב את מה שהוא מכנה החינוך המנרמל, זה שמטרתו שימור הסדר הקיים ושיעתוקו, שיעילותו גדלה ככל שהוא שקוף יותר, בלתי-נראה לנשואיו.

חינוך מנרמל זה, שגור-זאב מבקש לחשוף את אלימותו, לא רק הופך את האדם מסובייקט לאובייקט (בלשון הפילוסופיה: מחפצן אותו), אלא מונע ממנו, ככל שהוא מוצלח, להבחין בכך שנהפך לחפץ, למצרך. הוא מעלים מעיניו את האפשרות להתגבר על מנגנונים דכאניים אלו עצמם ולכונן את עצמו כסובייקט אותנטי, שנושא באחריות לעצמו ולזולת. הדיכוי של החינוך הוא, אולי, העמוק ביותר, משום שהוא דיכוי פנימי, שהפנים בהצלחה את הנחות היסוד של הסדר הקיים כמו גם את גבולות השיח שלו. המשך…

Read Full Post »

אני ג'ון/ לוסי מאת ג'מימה קינקייד. מאנגלית: משה רון, הספרייה החדשה-הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 198 עמ'

פורסם במעריב, 5.5.2000

התבגרותה של נערה צעירה באחד מאיי הודו המערבית עומד במרכזן של שתי הנובלות שמרכיבות את הספר. כל רכיבי ההתבגרות המוכרים – מחשבות אובססיביות על המוות, קשרים עם נערות ונערים, גילוי המסתורין של הגוף והיחס האמביוולנטי אל השתנותו – נוכחים ב'אני ג'ון'. אך מה שעומד במוקד חייה של הגיבורה הוא הקשר הסימביוטי בינה לבין אמה, שהיא רוחשת לה אהבה והערצה גופנית ממש.

תהליך ההינתקות מן ההורים וגיבוש הזהות הנפרדת, שמלווה כל מתבגר, מתגלם כאן באופן משברי. ככל שהיתה האהבה עזה, כך עזות השינאה והסלידה שבאות במקומה. הדרך היחידה להיחלץ מן הקשר הסימביוטי, הבולעני, בין האם לבת – ששתיהן קרויות אני – היא ניתוקו באכזריות; ניתוק שמתגשם סופית כאשר עוזבת אני ג'ון את האי ומפליגה אל מעבר לים.

אך אני מפנה עורף לא רק לאמה אלא גם לכל תרבותה, שהיא מוצאת כבלתי-נסבלת פיסית ממש:

הרגשתי כמה איני רוצה עוד לעולם לראות ילד מטפס על עץ קוקוס, עד כמה איני רוצה עוד לעולם לראות את השמש זורחת מדי יום ביומו (…) עד כמה אני מייחלת להימצא במקום שבו אין איש יודע עלי דבר ומחבב אותי דווקא בשל כך, עד כמה כל העולם שלתוכו נולדתי היה לי לעול בלתי נסבל והלוואי שיכולתי לכווצו לכדי משהו קטן שאוכל להחזיקו מתחת למים עד שימות (עמ' 93).

כשקמה אני ג'ון מהמחלה הקשה שפוקדת אותה, היא נחושה בדעתה לעזוב לאנגליה, שם תלמד בבית ספר לאחיות.

בנובלה 'לוסי' אנו מוצאים את בת-דמותה של הגיבורה מ'אני ג'ון', שכעת משמשת אומנת לילדיה של משפחת מערבית, הנאבקת על מציאת זהותה בעולם החדש שאליו נקלעה. היא איננה שומרת על קשר עם אמה, אך עם ההקלה שהיא חשה לנוכח העובדה שיצאה מן המקום שאותו כה רצתה לעזוב, היא גם משתוקקת, בפינה מסוימת של ליבה, לשוב ולהיות בו; בעיקר בשל הוודאות המוכרת שהוא מספק, לעומת אי-הוודאות שאופפת אותה במקום החדש ובתרבות החדשה. לוסי מזדהה עם כל מי שחש כמוה או מבטא הבנה למצב התלישות שבו היא נמצאת: "הבנתי את התחושה שהמקום שבו נולדת אינו אלא כלא בלתי נסבל ואת השאיפה למשהו שונה לחלוטין מכל המוכר לך".

אבל לוסי גם מודעת להבדל ביחס החברה לגברים שמורדים בסדר הקיים ואף שהם נידונים לתבוסה מונצחים בספרים כגיבורים, לבין הנשים שמנסות לעשות אותו דבר: "אני לא הייתי איש; הייתי אשה צעירה מפינה נידחת, וכשעזבתי את ביתי עטיתי על כתפי את איצטלת המשרתת" (עמ' 160). כאשה וכבת העולם השלישי גם יחד, היא נידונה להישאר בשוליים, כמשרתת נחותה של מעמד האדונים.

מאריה, מעסיקתה של לוסי, מרעיפה עליה רוב אהבה. אך גם היא רוצה שלוסי תראה את הדברים דרך עיניה האישיות והתרבותיות. ואילו לוסי מחפשת את דרכה שלה, ואת ראייתה המיוחדת. בסופו של דבר מאריה איננה אלא תחליף-אם ולוסי מכירה בכך שגם כאשר היא אוהבת וגם כאשר היא שונאת אותה, שתי התחושות נובעות מכך שהיא מזכירה לה את אמה. על-כן תעקור לוסי גם מבית מעסיקיה אל העצמאות המוחלטת, והבדידות, בדירה משלה. הוודאות היחידה שבה היא אוחזת כעת היא ידיעתה שהיא רוצה להיאבק על דרכה שלה, שאיפה שגם האנשים שאוהבים אותה ביותר מסכלים:

באתי לידי כך שחשתי שאהבתה של אמי אלי לא נועדה אלא להפוך אותי לבבואה שלה; ולא ידעתי למה, אבל חשתי שטוב מותי מחיי ובלבד שלא אהיה רק בבואה של מישהו (עמ' 128).

הקולוניאליזם המערבי, יחסי גברים ונשים וכובש-נכבש על כל מורכבותם, ועל המקום השולי שלעולם תקצה התרבות המערבית לנכבשיה לשעבר, נמצאים ברקע מרומז מאד ב'אני ג'ון', ועוברים למרכז התמונה ב'לוסי'. כאן מנסחת קינקייד, דרך קולה של לוסי, את התובנות החדות שיכול לספק רק מי שמסתכל על המרכז מן השוליים. היא מפליאה לתאר לא רק את המאבק למצוא את הזהות האישית, שעובר כל מתבגר, אלא את מאבקו העקרוני יותר של האינדיבידואל למצוא את קולו מבעד לזיוף הסובב אותו, דרך המסכות שכופה עליו תרבותו שלו או זו שנכפתה עליו באלימות.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

לו אנדראס-סלומה, האשה מן החלומות מאת היינץ פרדריק פטרס. תרגום: כרמית גיא, ספריית פועלים, 295 עמ'

פורסם במעריב, 31.3.2000

שלושה גיבורי תרבות נקשרו בשמה של לו סלומה: ניטשה, רילקה ופרויד. היא היתה
אהבתו הנכזבת של ניטשה, והמשבר שגרמה לו שימש השראה לכתיבת 'כה אמר זרתוסטרא', אהובתו של רילקה, ותלמידתו של פרויד. אך תחומי העיסוק של השלושה – פילוסופיה, שירה ופסיכולוגיה – אינם ממצים את כל תחומי העניין של סלומה, שהביוגרפיה שלה חושפת את דמותה כאשה מסעירה ותאבת חיים, שהילכה קסם על כל הסובבים אותה. המשך…

Read Full Post »

שלוש מהפכות קופרניקניות מאת זאב בכלר. אוניברסיטת חיפה-זמורה ביתן, 418 עמ' + ביבליוגרפיה ומפתח

פורסם במעריב, 17.3.2000

ספרו של פרופסור זאב בכלר הוא דיון ביקורתי בהתפתחות של פילוסופיית המדע מהמאה ה-17 ועד המאה ה-20. במרכז הדיון נמצאת התזה בדבר התרוקנותה של פילוסופיה זו מכל מידע על העולם כישות ממשית הנמצאת שם בחוץ, שבאה בד-בבד עם הדרישה המתודית והאפיסטמית לוודאות.

דרישה זו משמעה המעשי הוא התגברות על כל ספק, בעוד שפילוסופיה אינפורמטיבית – שאומרת לנו דבר-מה על העולם הממשי – כרוכה בהכרח בספק מתמיד. ספק זה מייאש את החפצים בוודאות, אך הוא הכרחי לפילוסופיית המדע האינפורמטיבית, שבה דוגל בכלר. אפשר לתמצת אותה בטענה, כי "לעולם צורה משלו שאינה תלויה בהכרתנו אותו, ולכן, מבין כל התיאוריות התואמות את התופעות יש רק תיאוריה אחת שהיא אמיתית, משום שרק היא מתארת צורה זו" (עמ' 17). דלדולה של הרוח והפילוסופיה, מתרחש עם המעבר מנסיון לגלות תיאוריות אמיתיות ואינפורמטיביות אל תיאוריות ריקות מאינפורמציה – מעבר שנובע כל כולו מפילוסופיה של יאוש: יאוש מחוסר היכולת להשיג אמת ודאית במדע. המשך…

Read Full Post »

שיבת הבן מאת אווה טיקה. תרגם מפינית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי, כרמל, 165 עמ'

פורסם במעריב, 10.3.2000

כשנודע לה שבנה בדרכו הביתה, לחופשה, מציידת האם היטב את מרתף ביתה ומסתגרת בו מפחד בנה. לא בדיוק תגובתה הרגילה של אם שבנה בדרכו אליה; אך לא כל בן שב לאמו מהכלא, שם הוא מרצה את עונשו על רצח, לאחר שהפך את חייהם של הקרובים לו לגיהנום. אווה טיקה מספרת בפשטות, בצניעות, אך ברגישות חודרת לב, את סיפורה של אם שבנה נהפך לנגד עיניה למפלצת, עד שהיא מתקשה להבין כיצד יצא מתוכה.

האם חסרת שם, שכן היא האמהות בתמציתה, הארכיטיפ של כל האמהות כולן, נקרעת בין חובתה האמהית לבין רגשותיה האנושיים, ומאפשרת לטיקה לבחון דרך סיפורה את המיתוס של אהבת-אם. גם אם נבקעו בו בקיעים – שהרי כבר הובאו ראיות לכך שהאהבה האמהית אינה מולדת אלא נרכשת, וככזו לעתים היא לא נרכשת – דומה כי זהו עדיין אחד המיתוסים המושרשים ביותר, בעיקר משום שאין ברצוננו לוותר עליו.

לאם יש זמן רב להעלות זכרונות, ולנסות לברר לעצמה כיצד קרה כדבר הזה, בזמן שהיא כלואה, מרצונה, במרתף ביתה. היא נזכרת, ביבושת המסתירה כאב אין קץ, בניצני הרוע הראשונים, שהתגבשו לכלל רשע צרוף כלפי כל הסובב את הבן. עיני הדובי העקורות; החתלתול שהוטבע; המכות לאביו ולאמו; סחיטת הכספים המתמדת; ולבסוף, הנפת הסכין שהכחידה חייו של אחר. זה הסכין שהיא חוטאת במחשבה שמא טוב יותר היה לו הניפו אותו על בנה, כדי לשים קץ לרוע הזה: "הייתי רוצה בסוף לכל הרוע, לאו דווקא במותו. אם אינה מאחלת מוות לבנה, היא אינה יכולה".

במקום מוות, גוזרת עליו האם גירוש. את הגירוש הקשה מכל: מלבה. "גירשתי את הילד מלבי. את זה שפעם ציפיתי לבואו לעולם באושר. אותו, שהיה בתוכי ועבר בגופי, בדרכו לגורלו. אותו, שנולד דרכי וגדל ונהיה כזה". אלא שבכך, ביוצאה כנגד המיתוס הגדול מכולם, היא הנענשת האמיתית. "במקום הילד שגירשתי מלבי השתכנה הבושה. היא הכבידה על פעימות הלב והכהתה את הדם" (עמ' 104). לאחר מות הבעל, שתש כוחו מול בנו, מבינה האם שהיא החלה לחשוש לשלומה, שקדושת האמהות שוב אינה משמשת לה מגן מפני בנה. רק כאשר תפסיק לפחד מן המוות, ייפסק גם פחדה מבנה. שהרי "את הטוב שנותן המוות, איש לא יוכל לקחת" (עמ' 112).

מה קורה כאשר רצוננו העז, הנואש, שילדינו יהיו דומים לנו, או טובים מאתנו, מתנפץ אל מול המציאות? כיצד אפשר להתמודד עם הבושה והאשמה על שהבאנו ילד כזה לעולם? האם מוצאת עצמה מייחלת שבנה היה ילד מאומץ; בכך תסיר מעצמה את האחריות לרשע שבו. מכיוון שאינו מאומץ, היא מתנערת ממנו, בהבינה שזוהי הדרך היחידה לנתק את הקשר שמאיים לסחוף אף אותה למצולות. "אבל אני אקום. וכשאקום אחדל להיות אמו. כל עוד אני אמו, אני שוקעת אתו. אני מצליחה לצוף רק כאשר שום חלק ממנו אינו נאחז בי. עכשיו אשתחרר מאחיזת אצבעותיו. הן כבר אינן אצבעות של ילד. הוא גוף מגופי, אך לא נשמה מנשמתי" (עמ' 107).

קשה להעלות על הדעת כאב גדול יותר מאובדן בן. ואובדן הבן זמן רב לפני שמת הוא הציר המרכזי ב'שיבת הבן', כותב רמי סערי באחרית-הדבר שצירף לספר. לא סיפורם של הורים וילדים באשר הם, שבשחררם את ילדיהם לדרכם הם מאבדים את אחיזתם בהם, אלא סיפורו של אובדן כה עמוק ונואש, עד שהאם לעולם לא תפסיק לנסות לברר לעצמה שמא לא אהבה אותו די. שהרי מהי האמהות אם לא התגלמות האשמה עצמית תמידית. דומה כי בדרכו המיוחדת והפיוטית, בוחן הספר מה קורה כאשר הנאמנות לכל מה שחשוב לנו מתנגשת עם נאמנותנו לילדינו, דילמה שאנו חווים לא מעט בחיינו, בגירסה המוחלשת של נאמנות לעקרונות מול נאמנות לחברים שסרחו. אבל התבוננות קפדנית באופן שבו מטפל הספר במיתוס האמהות, מעלה את ההרהור, האמנם יש כאן קריאת תיגר על המיתוס, או בעצם רק חיזוקו; שהרי רק כאשר נולדת לה מפלצת מותר לאם להפנות לה את גבה. וגם אז, האמנם היא מפסיקה לאהוב? לא את הילד הקטן שעיניו טהורות, שהיה פעם.

טיקה כותבת פרוזה מדויקת וצלולה, מלוטשת כגביש. סגנונה המאופק רק מדגיש את תהומות הכאב והיאוש השקט, שבהם מוצאת את עצמה הגיבורה שלה. מובן שלא יכולתי להשוות למקור, אך הקריאה ב'שיבת הבן' קולחת וזורמת ללא הפרעות, כך שברור שרמי סערי תרגם בכישרון רב. "באופי, בצורה, בסגנון – בכל דבר – הפשטות היא שיא ההצטיינות", אמר המשורר האמריקני הנרי וודסורת' לונגפלו. 'שיבת הבן' מספקת, לאלו שזקוקים לכך, הוכחה נוספת לאמיתות דבריו.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

הכומר מטור מאת אונורה דה בלזאק. תרגום: ארזה טיר-אפלרויט, אחרית דבר: אלישבע רוזן, כרמל, 95 עמ'

פורסם במעריב, 31.12.1999

זוהי נובלה מקסימה, שמאפשרת לנו להתענג על כשרונו המיוחד של בלזאק לתיאור הריאליסטי, היורד לפרטי פרטים של דמויותיו, נפשן ואורחות חייהן. אך נדרש באמת כישרון גאוני כדי להעביר ב-82 עמודים, מעבר לסיפור כובש לב, גם תובנה על זמנו, אמירה נוקבת על יחסי הדת והשלטון, קינה על חיים נטולי תשוקות, ביקורת בלתי מוסווית על חיי הרווקות, וחשיפת האופן שבו הפוליטיקה מכתיבה גם את חייהם של מי שסבוריס שהם רחוקים ממנה. אין מתאים מ'הכומר מטור', לציון מאתיים שנה להולדת בלזאק, מועד שחל השנה, והעיר טור – עיר הולדתו של בלזאק – מתמרקת לכבוד יום השנה הזה במיוחד. אך ראשון ראשון ואחרון אחרון.

סיפור נפתח כאשר האב בירוטו שב לביתו בליל גשם. הוא מצליח להתעלות מעל לאי-הנוחות שמסב לו הגשם בדרך כלל, רק הודות להתרפקותו על הערב שמאחוריו (שכלל רווח כספי קטן במשחק קלפים), ועל משאת נפשו מזה שתים-עשרה שנה, מישרת ההגמון, המתפנה ממש בימים אלו, ושעתה נדמה לו כי הוא קרוב להשיגה. כי הנה, את משאת נפשו הקודמת, מגורי המותרות הנוחים של קודמו בתפקיד, האב שאפלו, אצל מדמואזל גאמאר, בעלת הבית החסודה הדואגת לכל צרכי דייריה, הגשים לשביעות רצונו המלאה. אולם, השתוקקות זו הביאה את בירוטו לכדי קונפליקט פנימי לא פשוט: שהרי ידע כי תשוקה זו תתגשם רק שעה שידידו הנערץ ייאסף אל אבותיו. אלא ששעתו של זה אכן מגיעה, ועמה הירושה הנאה ומשובבת הנפש בדמות דירת הכמורה המרוהטת למשעי.

אך אבוי: כל פריטי הנוחות שהתלוו לחייו החדשים, אח מבוערת היטב, אנפילאות שממתינות לו חרישית על המרבד, שוב אינם כתמול שלשום. רק הקורא הנוקדני ידמה בנפשו כי אותן קלקלות קטנות שמדובר בהן, זעירות הן מכדי להעציב את נפשו של איש דת. אך המספר הנאמן והכל-יודע דואג להסביר לנו, בעוד מועד, את הטעמים לשינוי בנוהגה של בעלת הבית שלו, ומרמז גם על חלקן האפשרי של דמויות אחרות בתמורה. האב בירוטו, לעומת זאת, שהתבונה אינה נמנית עם תכונותיו, אינו מסוגל כלל לראות את הכוחות שבידיהם הוא נהפך, עד מהרה, לכלי משחק חסר כל שליטה על גורלו. כך מסתבך האיש הטוב בסכסוך פעוט, שהולך ומתעצם לכדי קרב ענקים, כמפולת שלג במדרון; בסופו ימצא עצמו חסר כל, מנושל מן המותרות החומריים, כמו גם מכיבודי המישרה.

אחרית הדבר המאלפת של אלישבע רוזן מציגה בבהירות רבה את הערוצים הרבים שפותח הסיפור, על הקריאות הנוספות והפרשנויות המרובות שהוא מאפשר. אולי ההישג הגדול ביותר של בלזאק כאן הוא הצלחתו לשמור על אופציות פרשניות רבות, מבלי שהדבר יפגום ברצף הסיפור וההנאה ממנו (למעט, אולי, האפילוג). יחסי החזית והרקע בסיפור, ומעבר הדמויות מן המרכז לשוליים ולהיפך, הם ציר מעניין, שכדאי לעקוב אחריו. ציר זה נרמז גם בשם הספר עצמו, שפותח שתי אפשרויות פרשניות באשר לזהותו של אותו כומר מטור, גיבור הסיפור.

אם הגרוטסקיות שבדמותו של בירוטו גלויה לעין, ומהווה את הציר הרגשי של הסיפור (גרוטסקה טראגית, כפי שמיטיבה רוזן לאבחן אותה), הרי גם האב טרובר, הדייר הנוסף של מדמואזל גאמאר, שעובר לחזית בחלקו השני של הסיפור, בזכות המניפולציות הכוחניות שבעזרתן הוא מתמרן את כל הדמויות האחרות, כבר אינו שייך לזמנו. אולי הדבר היחיד המשותף לשניהם הוא אי-ההתעסקות במה שמקצועם מייעד אותם לו. האחד, נבוב וריקני, עוסק יותר מכל בהבלי העולם הזה; השני – בתחבולות, שיעודן היחיד להעלותו בסולם ההיררכיה תוך שהוא דורס את כל מי שעומד בדרכו.

הישמרו לכם מאנשי דת העושים כבשלהם בפוליטיקה, זה לקח אקטואלי אחד מן 'הכומר מטור'; מי שלא יידע לזהות בזמן את קנאותם, סופו שיעלה בלהבותיה. מודרנית לא פחות היא התובנה, כי הניסיון להתרחק מן הפוליטיקה לעולם אינו יכול לעלות יפה, שכן היא חורצת את גורלם גם של אלו שמשלים עצמם להאמין כי היא אינה רלוונטית עבורם, ומוצאים עצמם לפותים בה עד לבלי התר.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »