קרוא וכתוב

אנחנו מאת יבגני זמיאטין. מרוסית: מירי ליטוויק. הוצאת בבל, ‏1999, 190 עמ', ‏59 ש"ח

פורסם בהארץ ספרים, 18.8.1999

שמו של הגיבור-המספר במדינת האחדות – מדינה עתידנית שמארגנת את כל היבטי החיים באופן מתמטי עשויה כולה זכוכית, ושקיפותה המוחלטת מאפשרת להסדיר מגבוה את היחסים בין אדם לעצמו ובין אדם לחברו – הוא D-503. מדינת האחדות ממשטרת את כל היבטי החיים: קובעת לא רק מתי מגיעים לעבודה אוכלים ומטיילים, אלא גם מה כותבים המשוררים, אחרי איזו שעה אסור להימצא ברחוב, ומתי מותר להגיף תריסים בדירה הפרטית, כדי ליהנות מאינטימיות מינית או מסתם פרטיות, בלי שעיני השכנים יציצו מבעד לקירות הזכוכית.

המתמטיקה – כמייצגת ההיגיון הצרוף – אמורה להחליף את כל היחסים האנושיים. בשורת העולם החדש הזה אמורה לצאת אל היקום כולו באמצעות ה"אינטגרל", ספינת החלל שגיבורנו D-503 מופקד על בנייתה. גיבורנו, אם כן, הוא נציג מובהק של העולם החדש, שמה שלא נכנס בשום משוואה – כמו רגש אנושי, נפש, דמיון וספיחים אחרים של העולם הישן – מאיים להחריב את הסדר שנתן בדברים. הסדר והאושר טמונים בשיעבוד המוחלט; החירות היא אויבת האושר, צער העולם אלפי שנים, מאז גורשו בני-האדם מגן-עדן, עת בחרו בה. המין האנושי התגעגע מאות שנים לאזיקים, עד ש"המיטיב" (האח הגדול בגרסת זמיאטין) החזיר אותם לבני-האדם. זהו האתוס של מדינת האחדות. אנו נמצאים, אם כן, בתחומה הספרותי של הדיסטופיה – אנטי-אוטופיה מסוגם של 'עולם אמיץ חדש'. האוטופיה (יוונית: שום מקום) במקורה היא מערכת שלטונית ומשפטית מושלמת, כפי ששררה באי הדמיוני של תומאס מור בנובלה מ-1516 שנתנה לז'אנר את שמו. הדיסטופיה מתארת מערכת שלטונית מנוונת ומנוולת, יצירת-כפיו של אדם שקם על אחיו, שבמקום לרומם את טבעו של האדם נועדה כל כולה לרמוס אותו.

עיקר תפקידה של הדיסטופיה איננו לצייר בפנינו עולם עתידי, אלא לתאר מגמות חבויות (או חבויות למחצה) בחברה בה אנו חיים כעת; התרחיש המבהיל שהיא מציגה נועד להזהיר בפני מה שעלול לקרות אם לא נרסן את המגמות האלו. 'אנחנו', בדומה ל'עולם אמיץ חדש' מאשר ל-'‏1984', היא נובלה שיש בה גם קווים של מדע בדיוני. על-כן קל יותר להימנע מהנטייה לחפש לאלגוריה-כביכול הזאת מקבילה במציאות. '‏1984' סבל יותר מהנטייה המיותרת בתכלית, למצוא את הנמשל הקונקרטי. מיותרת, כאמור, מאחר שאת הגרעין למה שמתואר בדיסטופיות האלו ניתן למצוא בכל חברה אנושית קיימת. כך, למשל, מסביר לעצמו ולנו D-503 מדוע אין – ומן הראוי שלא יהיו – לנתינים זכויות:

האין זה ברור שעצם המחשבה של'אני' יכולות להיות 'זכויות' כלשהן ביחס למדינה, [היא] שוות ערך לזו הגורסת שגרם אחד יכול לאזן טון? ומכאן החלוקה הטבעית: לטון יש זכויות לגרם יש חובות.

ניתן לכתוב תזה שלמה רק על האופן בו נוהגים ביחסי-מין בדיסטופיות הטוטליטריות. ב-'‏1984' חושש השלטון מהוצאת המרץ שכרוכה בהם, ומן ההרגשה הטובה וחוסר האכפתיות שבאה בעקבותיהם. בנתבה אותו לפחד, שנאה ואמונה עיוורת, רתמה המפלגה את יצר המין לצרכיה, שאם לא כן היה מסכן אותה. המין ב'אנחנו' נהפך לכלי שליטה בפרט, על-ידי משטורו המוחלט. יחסי מין מותרים רק בזמן הפונקציה המינית (הנקבעת על-פי מדידת רמת ההורמונים בדם). או אז מותר לנתין/ה להגיף תריסים ולהתייחד עם בת/בן הזוג) שאת מספרה קיבל בתלוש הוורוד, ההרשאה הרשמית מטעם הרשויות. אהבה היא עוד ספיח מיותר מן הזמנים הישנים והרעים, שמדינת האחדות הביסה במאמץ אחרון. מדהים, כותב D-503 אך פעם, במה שאנשים העזו לכנות מדינה, חיי המין התנהלו ללא שום פיקוח: "מי שרוצה, מתי שירצה וכמה שירצו… לגמרי לא מדעי… כמו חיות". ב'עולם אמיץ חדש', לעומת זאת, קוראים דרור ליצרי המין של האזרחים כדי שהללו יסתממו, ובהשפעת האפתיה של ההתמכרות לתענוג, יוכל השלטון לעשות בהם כרצונו. הטוטליטריות המזוויעה של מדינת האחדות נובעת משליטתה המוחלטת בפרטיות ובעיקר מהעדרה של פרטיות.

הרי לנו הקצנה של העקרון הפוליטי הרדיקלי "האישי הוא הפוליטי". הפוליטי לא רק קובע מהו פרטי, אלא הוא קובע את פרטי פרטיהם של גבולותיו, במקום ובזמן.

תמה מרכזית נוספת בדיסטופיה היא מאבקו של הדיסידנט. ממש כמו בסיפור גן-העדן המקורי, D-503 מורד בגלל אשה. במונחי העולם הישן אפשר לומר שהוא מתאהב ב-I-1330, שמציגה לו עולם שלם שנמצא מחוץ  לחומות הזכוכית של מדינת האחדות, ואנשים שבלבבם פועם חלום אחר. עבורה הוא זונח לא רק את בת-זוגו הקבועה, O הרכה והעגלגלה כאות שמייצגת אותה, אלא גם את ייעודו הפוליטי העיקרי. הדילמות שמתעוררות אצלו כתוצאה מכך אינן קלות כלל ועיקר. האם יציית לכללים, ידווח על המתרחש ויסגיר את I-330 או שמא יצטרף למורדים? D-503 מהסס. ומי שעומד באמצע, כידוע, חוטף משני הצדדים.

מכל העינויים שעובר וינסטון בתהליך חינוכו מחדש ב'‏1984', זכורה במיוחד סצינת העכברושים המצמררת, שמגלמת, כך יודעים מעניו, את הדבר הגרוע ביותר בעולם עבורו, את מה שלא יוכל לשאת. כדי להימלט ממנו הוא בוגד באשה שהוא אוהב ומקריב אותה, ואתה את מה שנותר ממחאתו. החינוך מחדש ב'אנחנו' נקי ואלגנטי יותר: הנתינים נקראים לעבור ניתוח מוח שבו מסולק מהם הדמיון, מקור כל הרע השואף אל האחר. בחברה בה אנו חיים כיום נעשית שטיפת המוח באופן מעודן אף יותר – אינדוקטרינציה בלתי-מורגשת כמעט שגורמת לנו לחשוב שסדר הדברים הנוכחי הוא זה שצריך להתקיים. בשני הספרים, כמו במציאות, מושגת. המטרה – ניצחון עצמי שמנוסח בשפתו הפיוטית של אורוול:

אבל הכל כשורה, הכל כשורה, אין עוד מאבק ."סוף-סוף ניצח את עצמו. אוהב הוא את האח הגדול.

'אנחנו', ספר מצוין שהוצאת 'בבל' מזכה אותנו בו, נכתב לפני קרוב לשמונים שנה (זמיאטוב הוא יליד 1884, ומן ההוצאה נמסר כי טעות הדפוס בתאריך הולדתו תתוקן במהדורה הבאה). הוא פורסם ב-1921, אחת-עשרה שנה לפני 'עולם אמיץ חדש' של אלדוס האקסלי ו‏-28 שנה לפני '1984' של ג'ורג' אורוול. ההקשר ההיסטורי בוודאי מעניין, אבל מהותית אין זה משנה איזו נובלה מהדהדת ברעותה. בכולן מהדהדות בעיקר, נטיותיה המרושעות של חברה אנושית באשר היא, ופחדנותם של האנשים, שמאפשרת אותה.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

יומנה של בריג'ט ג'ונס מאת הלן פילדינג. מאנגלית: דנה אלעזר. הוצאת זמורה-ביתן ‏1999, 269 עמ', ‏69 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, 4.8.1999

גרסתה רבת-המכר של הלן פילדינג לחיי הרווקה ("מה לא בסדר בי?") משעשעת מאד, מרירה לעתים, וגם :מעלה כמה שאלות. בריג'ט ג'ונס מתחילה כל דיווח ביומנה (עוד כותבים יומנים בימינו?) בספירת מלאי לקונית: מה אמר לה המשקל היום, כמה קלוריות ויחידות אלכוהול צרכה, ודפוסי התנהגות כמו מספר חיוגי 1471 (הגרסה הבריטית לחיוג כוכבית ‏42 בנסיון לבדוק מי התקשר אליה כשלא היתה בבית) שביצעה, או מספר הדקות שבילתה במחשבות שליליות.

התנודות המטורפות במשקל שהיא מדווחת עליהן אמנם מפליאות קצת (קילו וחצי ביומיים-שלושה? זה הגיוני?), אבל זה כבר אולי עניין לדיאטנית. גם ספירת הקלוריות נראית כפייתית במקצת, אף על פי שזהו, ככל .הנראה, דפוס התנהגות רווח; ובכלל, בתור מי שאף פעם לא ספרה קלוריות – מי אני שאשפוט להיבטים אחרים בחייה של בריג'ט ג'ונס, רווקה שמתחבטת בשאלות בחורים, קריירה, הורים ופיגורה, קל יותר להתחבר; אבל זוהי, ללא ספק, גרסה קיצונית של הארועים הללו וסדר החשיבות שלהם בחיי הגיבורה, קיצוניות שבהכרח מגניבה את השאלה האם המחברת אינה עושה כאן פרודיה על חשבון הגיבורה שלה. ספרה של פילדינג הפך לרב-מכר היסטרי בבריטניה, כשארה"ב מחרה מחזיקה אחריה. ממש מתבקש שמפיק הוליוודי יתלבש על הספר המצחיק והנשכני הזה, ויוציא ממנו סרט קיץ מבדר לא פחות, עם פתרון קולנועי הולם לקולה ,של בריג'ט, המפרש בשנינות את הארועים. קיצורו של דבר, ספר אידיאלי ממש כספר טיסה (טוב, לאוטובוס, אם אתם לא נוסעים הקיץ לחו"ל).

'יומנה של בריג'ט ג'ונס' מתאר שנה בחיי הגיבורה שלו. הוא פותח בהחלטות שהיא מקבלת לכבוד השנה החדשה, ומסיים בסיכום והשוואת הביצוע למה שהבטיחה לעצמה לעשות ולהימנע ממנו. בין ההחלטות יש גם כמה הקשורות לשינוי דפוסי אישיות והתנהגות, אך רובן נוגעות לדיאטה, עישון, אלכוהול, כמו גם "לבנות מערכת יחסים יציבה עם בחור בוגר ואחראי" לצד "ללמוד לתכנת את הוידאו".

השנה של בריג'ט מתחילה רע, בבילוי בבית הוריה, זלילת חגים ופצעון על הסנטר. בהמשך השנה תעזוב אמה את אביה ותפצח בקריירה של מגישת טלוויזיה חטובה עם מאהב לטיני, מה שמן הסתם יאמלל את בריג'ט – שחיה מהשוואות – רק יותר; כי הרי מה שמפחיד אותה, בין השאר, הוא ש"כולם יהיו מצליחים ומאושרים יותר ממני".

המצב משתפר קצת כשדניאל, הבוס שלה בהוצאת הספרים בה היא עובדת, מתחיל אתה באמצעות גרסה נוספת ל"יש לך הודעה": דואר אלקטרוני פנימי, בסגנון מתחכם. העליות והמורדות ביחסי דניאל ובריג'ט (והתלבטותה בשאלה איזה מין יחסים יש ביניהם בכלל), יתפסו את רובו של הספר ובעיקר את רוב האנרגיה הנפשית והגופנית של הגיבורה. טלטלות רגשיות קיצוניות מאפיינות בכלל את בריג'ט: היא נעה במהירות האור בין יאוש מוחלט מהסיבות הנכונות ("אני שונאת את חג המולד. הכל מיועד למשפחות, לרומנטיקה, לחום לרגשות ולמתנות"), נחמות מזדמנות ("אוי, אלוהים, אני כל כך בודדה. סוף שבוע שלם לפני ואין לי אף אחד לאהוב או שיהיה לי כיף איתו. טוב, לא אכפת לי. יש לי פודינג זנגוויל מעולה מ'מרקס אנד ספנסר' שרק צריך לחמם במיקרוגל") ועלייה זמנית בדימוי העצמי ("איזה כיף. העברתי את היום במצב שאני יכולה רק לכנותו שיכרון זיון, שעיקרו שוטטות בלתי-פוסקת בדירה בחיוך קורן מרוב אושר, והרמת דברים והחזרתם למקומם"). כמעט כל אנקדוטה בספר, שהבאתי רק שלוש דוגמאות מהן, ממחישה שבריג'ט תלויה לחלוטין במסרים ובגירויים שמגיעים אליה מבחוץ, מאנשים אחרים, ובחייה הפנימיים אין שום מרכיב עצמאי: כל כולה תגובות לגירויים האלו. מצב-הרוח של כולנו נוטה להיות מושפע מקשרים חברתיים ורומנטיים, שמשדרים לנו עד כמה אנו אהובים ומוערכים. אבל אצל בריג'ט ג'ונס ההשפעה הזו היא ממש בלעדית.

גם אם חלק נכבד מהדימוי העצמי שלנו נקבע מהפרשנות שאנו נותנים למדד הרציות שלנו – עד כמה אנו נחשבים למושכים ומעניינים בידי אחרים – הרי אדם בוגר לומד, במרוצת חייו, לסנן שדרים, לנטרל גירויים .ולבנות לעצמו איזה שהוא חוט שדרה שהלוז שלו אינו תלוי במסרים שמגיעים מבחוץ כך, בנקודה כלשהי אנו תופסים כי למרות היומן המפורט, בעצם איננו יודעים הרבה על הכותבת אותו. לא מה למדה, לא מה כישוריה או איך היא באמת נראית; אפילו את גילה אנו יודעים רק בקירוב (כשחושבים על זה סביב שלושים). על חלק מההשאלות האלו אנו נענים בעקיפין ובאופן מאד לא מהימן, מתוך דיווחיה של בריג'ט עד כמה היא שמנה (כשהמקסימום שלה מגיע ל-59 קילו), או מהערות שהיא מקבלת מחברים או מכרים מזדמנים על הופעתה או היבטים באישיותה (וגם אז, עוברות ההערות את המסננת המאד סובייקטיווית שלה עצמה).

החיים החברתיים שלה מורכבים מחוג "הנשואים הזחוחים", כפי שהיא מכנה אותם לפעמים, שם חוקרים אותה חברותיה ש"עשו את זה" ובני-זוגן על חיי האהבה שלה; ומקבוצת החברות התומכות, שממלאות את הפונקציה החשובה ביותר בהתמודדותה של הרווקה המתבגרת עם "הדפיקות הרגשית" של המחצית הגברית של האנושות.

באופן מפתיע מה, חוסר ההיכרות המעמיקה עם בריג'ט לא מונע מאיתנו לחבב אותה ולהתקשר אליה, ואנו מאחלים לה רק טוב. חיבה שבצדה הסתייגות וביקורת, חובה לציין. שהרי גם אם בריג'ט נשבעת, בערך פעם בשבוע, בסיסמה "הידד לרווקות הגאות!", הרי למעשה חייה הם חיים חלקיים, חיי מחצית אחת, ויושלמו רק לכשתשלים את משימתה האולטימטיווית של הרווקה: להינשא.

אין זה מקרה איפוא שהעלילה רומזת ליצירותיה של ג'ין אוסטן, מי שספריה הרבים והמשובחים סובבים סביב התימה של הנישואים המיוחלים לכל עלמה מבית טוב. ספרה "גאווה ודעה קדומה" מוזכר ישירות ב"יומנה של בריג'ט ג'ונס" (אם כי בעיבוד הטלוויזיוני שלו, כיאה לעידן. גם המעבר של בריג'ט מהוצאה-לאור לטלוויזיה נחשב לשדרוג קריירה, על-פי הנורמות של הספר).

וכמובן, לבריג'ט יש את מר דארסי שלה: מארק דארסי, עו"ד מצליח וגרוש, בנם של חברים של הוריה שמתחילת הספר מנסה אמה לשדך לה, ללא הצלחה. אפשר להבין שכמו בעלילה המקורית, גם כאן הסוף מפתיע וטוב, אם כי זהו סוף מאד לא סופי, ברוח התקופה. אבל האלוזיה הזו אומרת לנו כי למרות מאתיים השנים (כמעט) שמפרידות בין אוסטן לפילדינג, שום דבר, בעצם, לא השתנה: חייה של הרווקה עדיין אינם חיים כל עוד לא תמצא לה בעל.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

כתיבה לא תמה – על כתיבתן של יהודית הנדל, עמליה כהנא-כרמון ורות אלמוג מאת פנינה שירב. הוצאת הקיבוץ המאוחד, ‏302 עמ', ‏64.90 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, 28.7.1999

מהי כתיבה נשית? האם היא מוגדרת ככזו על-ידי מין המחבר או שמא היא מגלה מאפיינים ספרותיים יחודיים?לקורא מן השורה פחות אכפת מכל השאלות האלו. כאשר הוא נהנה מספר, מה אכפת לו מי כתב אותו? שאלות כאלה מעניינות, מטבע הדברים, שני סוגים של קהילות מקצועיות. הראשונה היא קהילת המחקר הספרותי, שהבחנות תיאורטיות ותיאוריות הן חלק מהכלים בהן היא מנתחת את מושא המחקר שלה ומנסה לתת לו פרשנות הדוקה ועשירה יותר. השנייה היא קהילת המחקר הפמיניסטי, שניסיון למצוא קול נשי מובחן הוא חלק מסדר-היום המקצועי שלה. רק בשלב שני יכולים תוצרי המחקר הכפול הזה לחלחל אל תודעתו של קהל הקוראים מן השורה, ולהפוך לחלק מקריאה מתוחכמת יותר של טקסטים ספרותיים. ספרה של שירב הוא עיבוד של עבודת הדוקטור שלה, וככזה הוא שיטתי ובהיר באופן דיונו. הספר מתמקד בפואטיקה של שלוש סופרות ישראליות: יהודית הנדל, עמליה כהנא-כרמון ורות אלמוג, מתוך ניסיון למקם אותן בשיח הפמיניסטי לשם כך מקדימה שירב מבוא קצר וחיוני לתיאוריות פמיניסטיות בביקורת הספרות והזרמים השונים שרווחים בה היום.

אחת ההתלבטויות המרכזיות של ביקורת זו היא בין התבדלות ויצירת קטגוריה נשית נפרדת, לבין השתלבות בתרבות הדומיננטית, תוך כדי ניסיון לשנות את הנורמות שלה. זוהי כמובן רק מקבילה ספרותית לקונפליקט הכללי שמלווה את הפמיניזם מאז ראשיתו.

טענה מרכזת במחקר הספרות הפמיניסטי היא שספרות נשים יוצרת סלקציה תימטית שונה, שנובעת ממיקומן החברתי בשוליים. טענה שנייה רואה ב"אחרותה" של ספרות הנשים תולדה של תנאי גישה שונים אל שיח הקבוצה הדומיננטית, כאשר תפקידה של הביקורת הפמיניסטית הוא לחשוף משמעות במקום ה"שתוּק" וה"מכוסה", שמתחת לפני השטח של אופני הייצוג המקובלים.

הבחנה מסייעת נוספת היא בין הביקורת הפמיניסטית האנגלו-אמריקאית לבין זו הצרפתית. הראשונה מתמקדת במציאות ובהתנסות, שהטקסט הספרותי רק משקף. השנייה, שצומחת מן הפוסט-סטרוקטרליזם לזרמיו, טוענת שהלשון אינה אמצעי שקוף ונייטרלי אלא כלי מתווך שמרחיק את הסובייקט מהמגע המיידי עם המציאות, כלומר: "הלשון עצמה היא גוף הנגוע באופני ייצוג תלויי תרבות שאל תוכם נקלע הדובר ובתוכם הוא 'מדובר'בעל כורחו." כאשר הנשיות נתפסת, א-לה קריסטבה, כמטאפורה למעמד של שוליות ושל חתירה תחת המרכז ההגמוני, הופכת הביקורת הפמיניסטית לקול נוסף – גם אם מרכזי – בביקורת הפוסט-מודרנית נוסיף רק כי מותר גם לכפור לחלוטין בקיומו של קול נשי, להחליט שבוחנים את היצירה רק על פי ערכה – האמנותי ולבודד אותה ממידע לא-רלוונטי כמו מי כתב אותה. מובן שההקשר החוץ-ספרותי שלה של כל יצירה זה של החיים עצמם – משופע בהבחנות בין גברים לנשים: פסיכולוגיות, סוציולוגיות ופוליטיות. אבל להבחנות אלו יוכל להתייחס רק מחקר היסטורי על הספרות, לא מחקר פואטי.

ככל שהמבוא התיאורטי של שירב אפקטיווי, הרי המעבר ממנו אל הפואטיקה התיאורית בעייתי. בהציגה את קווי המתאר של הספר, היא איננה ממקמת את עצמה באופן ברור ביחס לתיאוריות שסקרה בראשיתו. לצורך כך לא מספיקות הצהרות כלליות דוגמת:

"כמתחייב מהנושא, העיון ביצירות הנידונות כאן מתמקד בהיבטים תימטיים הקשורים בזהות ובחוויה הקיומית הנשית. בהקשר זה גם נבחנות דרכי הכתיבה המרכזיות שהיוצרות מסגלות לעצמן לצורך ייצוגה של הזהות הנשית ולסימון מיקומה במערכת התרבותית".
אפילו לא להתחייבות, להתייחס "לייצוגי נשיות ביצירות עצמן ולאיתור סימנים של מודעות גלויה או סמויה לכתיבה מעמדת שיח נבדלת הניתנת לייחוס למגדר".

שירב מעמעמת את ההכרעה – ההכרחית – שקיבלה, מה לאמץ מכל השפע המחקרי הזה. איזו עמדה תיאורטית מנחה אותה בבחינת יצירותיהן של הסופרות שבהן בחרה לעסוק? או בניסוח שיהיה אהוב על חוקרי ספרות: כיצד מתייחס עיקרון הסלקציה שלה אל התיאוריות שסקרה קודם לכן?

הדיון בשלוש הסופרות וביצירותיהן הוא נרחב ומעמיק. צרם לי ששירב בוחרת לסיים את הטיפול בטקסטים של הנדל דווקא בנקודה בה חלה, לטענתה, התמורה בתפיסתה של הכותבת את הנשיות. שירב כותבת: "הכיוון שהוצע כאן הוא לקרוא את הטקסטים של 'הכוח האחר' דווקא תוך הבלטת אותו תהליך, אכן סמוי וחמקמק, של "היבדלות מה'כוח האחר', היבדלות רגשית ופואטית של הכותבת המוצאת מחדש את כלי הביטוי שלה עצמה וכן:

שינוי זה מעיד על השתחררות מהצורך להסוות את הקול הנשי או להכפיפו לקול גברי או בלתי אישי [ו]השילוב בין קול זה לבין ההעדפה, בספרים המאוחרים, לסיפורים שבמרכזם עומדות דמויות נשים מקנה ערך אוטונומי לחוויה הקיומית כפי שהיא נחווית, כפי שהיא נתפסת וכפי שהיא נמסרת על-ידי נשים.

לא נותר לנו אלא להאמין לה, מאחר והיא איננה בוחנת את היצירות שבאות אחרי "הכוח האחר", כפי שמתבקש מההתפתחות הדיאכרונית שהיא טוענת לה, ולא מבססת את טענתה בראיות טקסטואליות :בסיכום מצביעה שירב על מבנה עומק משותף ליוצרות השונות מבחינת תבנית החניכה הנשית שהן מציגות הגיבורה מוצבת בצומת בין שתי מורשות – של האב ושל האם – ונקראת לבחור ביניהן, בחירה שנושאת משמעות לגבי הגדרת זהותה ומיניותה. בחיפוש אחר זהותה ודרכה, עליה לנטוש את האופציה שמייצג האב ולפענח את הצופן הנשכח שמרכיב את מורשת האם.

אצל כהנא-כרמון ואלמוג מוצאת שירב

התמודדות אינטנסיבית וממושכת יותר עם ייצוגים מקובלים של נשיות ושל הבדלי המינים, על יחסי הכוח ביניהם. בהכללה ניתן להגדיר נשיות זו כמהות 'מדוברת', החווה את עצמה כאובייקט, ולפיכך נשיות סבילה, תלותית, מזוכיסטית, קורבנית, שמרחב קיומה הבלעדי כמעט הוא בערגה הרומנטית לאישור העצמי בראי הזולת, בן המין השני.

ייצוג הנשיות הזה מלווה בהכרה, מצד המחברות, בכוח הפיתוי הגדול של הערגה הזו. שתיהן גם חותרות להבין מדוע נשים מניחות לעצמן להיות מדוברות באמצעות .השיח הגברי, מהם הגורמים להפנמת ייצוגי נשיות אשר מראש מפקיעים מהן עמדת סובייקט למרות שדמויות הנשים אצל הנדל משוחררות מפיתויי הייצוגים הרומנטיים, הן רחוקות מרחק רב מעצמאות ואוטונומיה. זהותן נגזרת במידה רבה ממעמדן ביחס לגבר – כבנות או כרעיות. העמדה שעולה מיצירותיה היא איפוא דטרמיניסטית וקודרת הרבה יותר, מסכמת שירב. שהרי לא עומדת בפניהן כל דרך חלופית, כזאת שמתאפשרת, למשל, על-ידי חשיפת מערכת הדימויים הכוזבים.

הסיכום לוקה מעט בחסר, לטעמי. לאחר ניתוח כה מפורט של כל אחת מן הסופרות בנפרד, מתעוררת ציפייה לאמירה משמעותית, מתוך חיבור והשלמה למבוא התיאורטי שהוקדם לספר. נראה לי שאותו חיבור רופף שעליו עמדתי, בין התיאוריות לבין הנחות היסוד של הניתוח הספרותי והתרבותי של היצירות, הוא גם מקור החולשה של הסיכום. ולמרות חולשותיו של הספר, אין ספק שהוא ימלא חלל בדיון התרבותי שלנו, שקולות נשיים חסרים בו במפגיע. נותר רק לשאול אל מי הוא מדבר.

ספרי פרשנות ספרותית הם קטגוריה בעייתית מבחינת קהל היעד שלהם. לא יהיה זה מוגזם להניח שמעטים האנשים שקוראים בהם להנאתם. בדרך-כלל, הם משמשים מקור לעבודות וספרים נוספים שנכתבים על אותם .סופרים או יצירות. ככזה, ישמש 'כתיבה לא תמה' מקור מצוין למתעניינים ביצירותיהן של הסופרות הנדונות בו בדומה לבורסה שמעסיקה את מדורי הכלכלה, שמייצרת רווח מרווח, אוויר מאוויר, מייצרת "הבורסה הספרותית" טקסטים מטקסטים; תוצריה משמשים לא לקריאה הנפוצה אלא מופנים מראש לקהילה מקצועית .מצומצמת, שפרשנות ספרותית של טקסטים היא עיקר עיסוקה אך דווקא כשמדובר בהבחנות פמיניסטיות, אנו נדחפים בעל כורחנו לחיים עצמם, לרפרנס במציאות. שהרי "קול נשי", אם ישנו, אינו מתבטא רק בספרות אלא גם בחיים ובפרקטיקות השונות שלהם. ושלא כמו באמנות" פרקטיקות אלו הן בחלקן תכליתיות מאד. לשאלה אם ישנה חשיבה נשית, קבלת החלטות נשית, או דרכי ניהול נשיות, יש השלכות חשובות על כולנו, גם על מי שאינו מתעניין בבורסה הספרותית.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

אהבה על קו השבר מאת צור שיזף. הוצאת חרגול ‏1998. 175 עמ', ‏49 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, 14.7.1999

עולמם הנחרב של לוחמים ששרדו מלחמה הוא חומר גלם סוציולוגי מעניין, שאף שימש השראה ללא מעט יצירות ספרות. בארה"ב, אלה שלא הצליחו לחזור לחייהם הרגילים לאחר מוראות וייטנאם הם קבוצה גדולה בעלת תת-תרבות מובחנת. חבירה חיים בשולי החברה, משלמים עד היום את מחיר המלחמה שאליה נשלחו בשמה, וככל הנראה ישאו את צלקותיה עד יום מותם.

בארץ ראה אור לא מזמן מחקר, שממצאיו מורים דווקא, כי מלחמת יום-כיפור, שנחשבת לשבר הגדול בתודעה הלאומית הקולקטיווית הישראלית, לא הותירה רישום מיוחד מבחינה פסיכולוגית על נפשם של אלו שנחלצו ממנה בשלום.

גיבוריו של צור שיזף ב"אהבה על קו השבר" הם לוחמים שנשארים בסיני אחרי שמסתיימת מלחמת יום כיפור ואינם מסוגלים לשוב לחייהם הקודמים. חייהם החדשים, נטולי מסגרת כביכול, מורכבים מטיולים, ים, חשיש ומין (או "בנות", בלשון הלוחמים הנועזים). אבנר, קצין צעיר, פוגש שם שניים שישפיעו עליו: סטיב, גיאולוג אמריקאי בוגר מהפכת ברקלי מסוף שנות השישים, ונעמי, חברתו לשעבר של סטיב, שנהפכת לחברתו. ידו של סטיב בכל; בין היתר, הוא מעורב בפרויקטים מדעיים ופליליים גם יחד, שמתבצעים בחסות הממשלה הישראלית לדבריו, הוא עורך בסיני מחקר מדעי: הוא בודק תיאוריות על גידול אופיום בשטחי ספר של מדבריות גבוהים כעידוד לכלכלה הבדואית, מחקר הממומן בידי המדינה. למעשה, כל פליטי המלחמה שמתקבצים סביבו הם חלק מרשת רשמית למחצה להברחת סמים. בנוסף, מסייע סטיב לשר הביטחון דאז, משה דיין, בגניבת עתיקות (לשם כך הפקיע דיין טייס צעיר ממשימות המלחמה).

עיקר פעילותם המשותפת של נעמי ואבנר היא טיולים ברחבי סיני. כטייל מקצועי מיטיב שיזף לתאר את הנופים עוצרי הנשימה, וחלק זה של הספר הוא המשובח שבו. זוועות המלחמה משובצות בעלילה כמובן, שהרי הן המוטיווציה העיקרית של גיבוריה לבחירת אורח-חייהם. אלא שהאופן בו הן משובצות איננו מנומק היטב והמעברים ביניהן לבין העלילה העכשווית מלאכותיים במידה רבה.

ההתלבטויות המוסריות שמלוות את העלילה אינן מפותחות דיין. לא ביחס לרשת הסמים, כשאבנר מגלה שגם הוא שותף לה, ולא ביחס למעשיו של שר הביטחון. הצדקותיו של סטיב, המורה הרוחני, למעשיו הן רדודות פשטניות ושבלוניות כיאה, אולי, לרוח שנות השישים שהוא מייצג, כביכול:

גם לך זה לא צריך להזיז. המשטרים האלימים ביותר בעולם הוקמו על-ידי אנשים שהיה להם אכפת. אלה שחרטו על הלוחות שאסור לנאוף וצריך לכבד את ההורים ושלא תישא את שם אלוהיך לשווא.

מעורבותו של שר הביטחון במעשים בלתי-חוקיים מוצגת א-לה "האדם העליון" של ניטשה – "החוקים נועדו למי שלא יכול להסתדר בלעדיהם. איפה שיש בני-אדם לא צריך חוקים. בגובה של דיין ועוד כמה אנשים, החוקים לא מגיעים". מוחמץ לחלוטין הקישור ההכרחי לאחריותו של דיין למלחמה ולקורבנותיה הרבים, אחריות שמעולם לא נטל על עצמו אך ההורים השכולים דאגו להזכיר לו אותה מדי שנה בהפגינם מול ביתו.

חבל ששיזף לא הצליח לחלץ את גיבוריו מהפילוסופיה בגרוש ששולטת בהם, ולחלץ מהם תובנות מעמיקות ומעניינות יותר אודות מלחמה ופשעי השלטון. אם בחירתו במלחמת יום כיפור דווקא, שהוא לא שייך לדור שחווה אותה על בשרו, נובעת אכן מההכרה בשבר העמוק שהיא חוללה בחברה הישראלית, הספר אינו מבטא זאת בעוצמה מספקת.

מה שנשאר הוא ספר קריא וקולח למדי, עם תיאורי טבע מוצלחים במיוחד ופרשיית אהבים קצת נאיווית. ספר שאיננו מצליח לחרוג מעבר לגבולות המקום והזמן שלו ולומר משהו חשוב על מוראות המלחמה, האופן בו היא מעוותת את נפשו של האדם, ומה שהיא מעוללת לכל מי שנוגע בה.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

אהבה זה לא סכין מאת זאב ברגמן ושרה. ספרי פרוזה, הוצאת ידיעות אחרונות/ספרי חמד, ‏1998, 406 עמ', ‏68 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, 9.6.1999

הז'אנר שניתן לכנותו סיפורת תראפיה, גם כשהוא במיטבו, הוא מסוכן. סכנתו היא באשליה שהוא נוטע בקרב הקוראים המטופלים, או כאלה שיגיעו בעתיד לטיפול, שכך אכן מתנהלת תראפיה: שיש מטפל אוהב, מחבק מעורב בחיי המטופל ופותח לפניו את ביתו. בקיצור: שטובתו של האחרון עומדת בראש מעייניו והוא מוכן להקדיש לו הרבה מעבר לשעה בת החמישים דקות, גם אם זה אומר לחרוג לשם כך מכל כלל מקצועי.

אלא שטיפול לא מתנהל כך. המטופל השגרתי יפגוש הרבה יותר מטפלים שידברו ביובש על חוזה טיפולי (שבדרך כלל הוא לטובת צד אחד, תנחשו איזה), שיקטעו גם את הטרגיות שבדמעות בדיוק כשמסתיימות 50 הדקות, ושגם אם יאפשרו לו להתקשר אליהם לביתם בשעת מצוקה, הנה אחרי פעמיים או שלוש של התנסות יבין שיד מושטת הוא לא יקבל בשיחות הללו. שלא לדבר על כך שכל מגע פיסי מצד המטפל, יהיה התמים ביותר ובעל הכוונות הטיפוליות הנאצלות ביותר, ולפעמים הדרך היחידה שתצלח, יתורגם מייד לעבירה אתית על החמור שבאיסורים, בגלל הניצול הפוטנציאלי של יחסי התלות הבעייתיים ממילא שיש ביחסים התרפויטיים.

אבל הבעיות של 'אהבה זה לא סכין' מתחילות הרבה קודם, ודווקא בתחום הספרותי. לספר יומרות להיות ספרות יפה ( fiction בלעז), שמתבטאות גם באכסניה בה ראה אור – סדרת 'פרוזה' – וגם מפורשות על כריכתו, המצהירה ש"קודם כל זוהי יצירה ספרותית".

אבל הוא ממש לא. חולשתו העיקרית בלתי-נסלחת לסיפור: הוא משעמם. ההברקה העיקרית שלו, כביכול, היא שהספר נכתב בידי שני הצדדים – המטפל והמטופלת. הראשון מספר את סיפור הטיפול והאינטראקציה האישית שנוצרת בינו לבינה. באלה משובצים קטעים משל המטופלת, בהם היא מביאה את נקודת ראותה על .הדברים, וכן קטעי זיכרונות מן העבר הטראומתי.

"כישרון כתיבה מדהים" מיוחס לשרה, שוב על גבי אותה כריכה. אולי כישרון, אך הוא רחוק מלהיות מדהים. "אהבה אינו סכין" איננו מהחלוצים הספרותיים הפורשים בפנינו, הנורמליים כביכול, את סיפורה של הפרעה נפשית המסופרת מפי הסובייקט שלה. קדמו לו יצירות שעשו זאת בכישרון רב יותר, בכתיבה שהצליחה לתאר את מחשכי האופל של הנפש האנושית ולהפיק ממנה תובנות עמוקות בהרבה, ובד בבד לעורר את הנאצל שברגשות האנושיים: החמלה. די אם נזכיר את "חשיכה נראית" של סטיירון, ספרון צנום, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, שמתאר את הדיכאון שעבר מחברו, ומצליח להעביר בצורה מרגשת, אם כי לא רגשנית את מה שנראה כבלתי ניתן לביטוי.

כל אלו אינם קיימים בספר שלפנינו. שרה לא מצליחה להפיק מאתנו אפילו אמפתיה, שלא לדבר על חמלה מפני שהספר לא מאפשר לקוראיו להיקשר אליה. תנאי ראשון להיקשרות כזו היא הבנה, ואילו קוראיו של "אהבה זה לא סכין" לא יצליחו, עד לסיומו, להבין מה בדיוק קרה שם, בילדותה, ומה בעצם הסיפור שלה, מעבר לתיוג המקצועי כבעלת "הפרעת אישיות דיסוציאטיווית", או מה שמכונה אישיות רבת-פנים.

הספר לא מייצר נראטיב שאפשר לחלץ ממנו קוהרנטיות כלשהי, מה שיכול היה להיות משימה ספרותית נפלאה ומאתגרת. כתוצאה מכך, גם כשקוראים את כל מעשי האכזריות להם היתה חשופה, כמעט בלתי אפשרי להזדהות אתה .שאלה גדולה שעולה מקריאת הספר היא מדוע בעצם נכתב. יתכן שהיה לכך ערך תרפויטי נפלא עבור שרה יתכן שהפסיכולוג זאב ברגמן חשב להפיק ממנו רווחים מקצועיים או לבחון את יכולתו במסלול אחר מזה שבחר לו כמקצוע. לאור ההצלחה הטיפולית שהוא נחל עם שרה, נראה שכפסיכולוג הוא יותר מוצלח. במידת מה נרמזת במהלך הספר החשיבות שהוא ייחס לכתיבתו העתידית עוד במהלך הטיפול, חשיבות ששרה ידעה לנצל במניפולטיוויות טיפוסית למטופלים, כשהשמידה את תיקה האישי שהכיל את הבסיס הראייתי העיקרי לספר שייכתב. מכיוון שהספר לא מצליח לעורר עניין או הזדהות, הוא נכשל בהשגת מטרה אפשרית של הבנת התהליך הטיפולי או אמפתיה לסובלים מהפרעה נפשית.

אבל כישלון גדול מצטייר דווקא מהאופן בו מתיימר הספר להצהיר על עצמו כחדשני ושובר נורמות טיפוליות וז'אנריות. לא רק שהטיפול נעשה בדרכים לא מקובלות, כמו שפתחנו ואמרנו, גם הספר אודותיו נכתב במשותף. אלא שרק לאחד ממחבריו יש שם משפחה. השנייה תישאר לעולם "שרה". אולי סובייקט, אך רחוקה מלהיות סובייקט מלא בעל נוכחות בעולם. סתם "שרה", כמו שמציגים המון פעמים נשים וילדים בתכניות אירוח טלוויזיוניות, כאילו אין להן שם משפחה.

תאמרו מייד שזה נועד ודאי להגן עליה; רצונה לא להיחשף בשמה המלא, לאור החושפנות המביכה כמעט שבספר, מובן מאליו. אבל מה בדבר שם בדוי? מדוע לבחור דווקא באופציה שמשעתקת ומעצימה את הדפוס הפטרוני שקיים ממילא ביחסים בין מטפל למטופל, קל וחומר בין מטפל למטופלת? כמי שעיקר עיסוקו בהעלאת חומר שכוח ומודחק אל התודעה, חבל שדווקא פסיכולוג כמו ברגמן, ששואף להציג כאן תדמית חדשנית ומתקדמת, נופל בפח כה קונוונציונלי. שהרי זוטות כגון אלו לעולם אינן זוטות, כפי שהוא עצמו אמור לדעת טוב מכולם.

המשיכה למעוות, לחולני ולמטורף היתה מאז ומתמיד משיכה אנושית, שבצדה חרדה גדולה. משהו דומה לזה ניתן לראות, למשל, בפניהם של עוברי אורח שנקלעים לסיטואציה של החייאה הנעשית באדם סתם כך ברחוב. החיים האפרוריים והמונוטוניים מתמלאים לפתע דרמה. לא סתם דרמה, אלא כזאת הקשורה בגבול הממשי שבין חיים למוות. יחסי המשיכה-דחייה שחשים רוב האנשים כלפי ה"שיגעון" נובעים, כך אומרים לנו המומחים מכך שבכל אחד מאתנו יש פוטנציאל "להשתגע", אם נדבר רגע בלשון מאד לא מקצועית, ונחוץ רק הטריגר הנכון. אנו מתבוננים איפוא במשוגעים מתוך בהלה גדולה, וגם מתוך רצון לראות "איך זה". אם לשפוט על-פי "אהבה זה לא סכין", זה בעיקר משעמם.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

קץ החינוך מאת ניל פוסטמן. מאנגלית: אמיר צוקרמן, ספריית פועלים, סדרת "מחשבות על חינוך", ‏1998, 173 עמ', 71 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, 26.5.1999

אם לא תהיה לחינוך מטרה, יבוא קצו. משחק המלים החינני בין end כקץ לבין end כמטרה אובד כמובן בעברית. אך הטענה נשארת אותה טענה: על בית-הספר למצוא את טעם קיומו אם רצונו לשרוד. אין זו שאלה של שיטות הוראה או של טכנולוגיה שרותמים ליעדים חינוכיים. השאלה היא מהו היעד הזה עצמו. הדבר שלו נזקק החינוך יותר מכל הוא נראטיב, נראטיב-על למעשה, שיוצק משמעויות בעולם, מספק לאנשים זהות אישית, תחושת חיי קהילה, בסיס להתנהגות מוסרית והסבר למה שאינו ניתן לידיעה.
נראטיב זה, או משהו מקורב אליו, כונה בפי קמפבל ומאי "מיתוס", בפי פרויד "אשליה" ובפי מרקס "אידיאולוגיה". כוחו של החינוך, ושל התרבות כולה, נעוץ ביכולתו להציע לנו נראטיבים רבי עוצמה. יעילות כלכלית, צרכנות, קִדמה טכנולוגית ורב-תרבותיות הם נראטיבים שהכזיבו. היעילות הכלכלית, אם אפשר לכנותה נראטיב, היא נראטיב משולל כל השראה. הוא מתגלמת בדמותה של אמנה שמציעים לתלמידים, המבטיחה להם כי התנהגות בית-ספרית נאותה תתגמל אותם במשרה משתלמת.

האמת המוסרית של הצרכנות מתמצה, לפי פוסטמן, בסיסמה: "מי שמת עם הכי הרבה צעצועים – מנצח". בעוד היעילות הכלכלית מניחה שהננו מה שאנו עושים לפרנסתנו, מניחה הצרכנות שהננו מה שאנו צוברים. קל לצרכנות לשמש נראטיב יסודי, מאחר והיא מוקנית עוד טרום בית-הספר, מייד עם החשיפה רבת העוצמה של הילדים לאמצעי הפרסום.

יש שתי סיבות לכך שאין לזלזל בנראטיב הזה, שהמסר העיקרי שלו הוא שהחיים מקבלים ערך באמצעות קניית מוצרים. ראשית, הוא מועבר על-ידי חיבור לנראטיב נוסף, הטכנולוגי. שנית, הוא ניתן במתכונת של משלים דתיים. לאל הצרכנות, טוען פוסטמן, יש תיאולוגיה קוהרנטית שאי אפשר להקל בה ראש: החטא, או שורש הרע הוא תמימות טכנולוגית, שמהווה את המקור העיקרי לאומללות, לעליבות ולתלאות החיים. הדרך לגאולה דורשת להאמין לעצה הניתנת בפרסומת ולפעול לפיה.

באשר לנראטיב השלישי, מציע פוסטמן לערטל את הטכנולוגיה החדישה ממקסמי השווא שלה, ולהתבונן בה נכוחה. למרות שהטכנולוגיה יכולה להיות תחליף למקור מידע, היא ודאי איננה יכולה לחנך. יותר משיש בכוחה לשנות הרגלים נפשיים של דור העתיד, אומר פוסטמן, יש בכוחה (כפי שיודעים כל גולשי האינטרנט) לשנות את הרגלי השינה שלו. עולם שטכנולוגיית המחשבים תשמש בו מקור להנעה, לסמכות ולמזון רוחני יהיה, ככל הנראה, דל מאוד.

את הרב-תרבותיות, מן הסתם, יהיה קשה ביותר לבקר לנוכח האחיזה שהיא זוכה לה והתדמית המתקדמת שהודבקה לה. אך פוסטמן טוען שהיא לא רק מסלפת את רעיון החינוך הציבורי או מממעיטה בערכו, היא מוליכה אותו לסופו. כדי להבין את ביקורתו של פוסטמן יש להבין כי מקור הטעות בהתייחסות אל הרב-תרבותיות או השבטיות (או הספאראטיזם), הוא בזיהוי שעושים בינה לבין פלורליזם תרבותי. אבל בעוד זה האחרון הוא ערך רצוי, כשם שקבלה של הבדלים תרבותיים היא רצויה, מה שעושה ה"רב-תרבותיות" היא עיסוק בלעדי ואובססיבי בשונות הזו, כמו גם רדוקציה ערכית מבהילה למושגי הטוב והרע, הנקשרים למוצאם של בני-האדם. הצגה תיאולוגית של הסיפור שהם מספרים בגרסתו הקיצונית, תראה כי החטא הקדמון, מקור הרוע, הוא האירופיזם הלבן; אך שלא כמו בסיפור הנוצרי, כאן אין שום גאולה. גם מי שמאמץ גרסה מתונה יותר דורש את סילוקם של כל הנראטיבים של הגברים הלבנים המתים, כפי שמכנים אותם לפעמים, שאינם אלא אמצעי תעמולה להסוואתו של הרוע הזה או להצגתו כמוסרי. כדי להשלים את התמונה, יש להוכיח כי החלקים האנושיים יותר של הנראטיבים נעוצים בתרבויות לא-לבנות.

במקום כל זאת מציע פוסטמן לספר כל סיפור, של כל קבוצה,

בדרך מעוררת השראה, בלא העלמה של פגמים אולם תוך שימת דגש על המאבקים השונים לקניית האנושיות, או, אם לשאול שוב מלינקולן, על המאבקים לגילוי הפינות הטובות יותר בטבע האדם.

דרישותיהם של הרב-תרבותיים, כפי שהן מתבטאות בתכניות הלימודים, הוא מתריע, יביאו להפרטה לא רק של החינוך אלא של התודעה. החינוך הבית-ספרי יעסוק בהכרח בשונה ובמפריד, במקום בדומה ובמשותף, ובאורח בלתי-נמנע יעורר שנאה.
יש לשער כי יבקרו את פוסטמן על יומרתו ליצור משהו "משותף". אלא שאין מדובר בקונצפציה הכושלת של כור היתוך או בהאחדת השונה. הנקודה החשובה שפוסטמן מצביע עליה בביקורתו על הרב-תרבותיות היא שתחת המסווה של אנושיות מתקדמת יותר מבעבעת קרתנות סקטוריאליות גזענית וחדורת שנאה. הנראטיב שהוא מבקש, לעומת זאת, מדבר על המשמעות של היות בן-אנוש, היות אזרח, היות אדם חושב, שהוא תשתית משותפת לזהויות פרטיקולריות שונות.

פוסטמן לא רק מתאר ומבקר נראטיווים כושלים. הוא גם מציע חמישה אחרים: נראטיווים שצריכים לספק הנחיה מוסרית ותחושת המשכיות, להסביר את העבר, להבהיר את ההווה ולנטוע תקווה לעתיד. התלות ההדדית בין בני האדם והצורך שלהם בסולידריות אנושית עומד בבסיס הנראטיב שהמטאפורה המרכזית שלו מציירת את כוכב הלכת שלנו כחללית ואותנו כחברי הצוות שלה, שצריכים לנטור משהו יקר ערך בתנאים קשים. היכולת האנושית לטעות עומד תבמוקד הנראטיב השני. מעצם טבענו אנו מועדים לטעויות, ואנו טועים כל הזמן. הצד האופטימי של העניין הוא יכולת התיקון. תנאי להתקדמות הזאת, באמצעות התיקונים, הוא קבלת העובדה שאנו מועדים לטעות, כלומר, היפטרות ממה שהיוונים כינו "היבריס", הנוצרים "גאווה" והמדענים "דוגמטיות". הפרקטיקה המדעית היא התוצר המיידי באמצעותו משפר נראטיב זה את המצב האנושי, בתנאי שנפסיק להסתכל עליו כמקור לאמת מוחלטת. אדרבה, המסקנה של נקודת המבט שמציע פוסטמן היא שמדע אינו הדיסציפלינות המוכרות לנו, אלא ציווי מוסרי המלמד אותנו פרספקטיווה, איזון וענווה.
נראטיב נוסף שמציע פוסטמן מכונה על-ידו "הניסוי האמריקאי הגדול", אך אני סבורה שניתן לכנותו באותה מידה של דיוק "הנראטיב הדמוקרטי". אפשר להציגו כהתדיינות מתמדת בשאלות הבסיסיות, הקשות והמסוכנות לעתים, שעומדות בבסיס קיומה של אומה דמוקרטית: האם מן האפשר שתהיה ממשלה של העם בשם העם ולמען העם? כיצד נגן על יחידים מפני כוחו של הרוב ומדוע בכלל עלינו לעשות זאת? והשאלה הבסיסית שנשאלת אודות הדיון עצמו: האם אומה יכולה להיווצר, להתבסס ולהתקיים תוך שמירה על עיקרון של התדיינות מתמדת? קרוב לוודאי שזוהי הדרך היחידה, מאחר שהפסקת ההתדיינות תוצאתה היא, על-פי רוב, שפיכות דמים.

שאלות כמו מהי חירות, מהן מגבלותיה, מהו האדם ומהן חובות האזרח, יחד עם היותן שאלות נצחיות שנשאלות מאות ואלפי שנים, גם קיבלו אי אלו תשובות במהלך ההיסטוריה, תשובות שיכולות לשמש מקורות בנראטיב הזה. פוסטמן מציע, למשל, את קונפוציוס, עשרת הדיברות, הדיאלוגים של אפלטון, משלי ישו, הלכות הקוראן, נאומי מילטון, מחזות שקספיר, המסות של וולטייר, הנבואות של הגל, המניפסטים של מרקס, הדרשות של מרטין לותר קינג ועוד. אין ספק כי דיון בפני עצמו יתקיים בשאלה מה יכלול הקורפוס הזה, וכי גבולותיו יהיו גמישים ויאפשרו שינוי.

יצירת תרבות משותפת, תשתית לשיח ולדיון, היא מטרה מרכזית של חינוך בית-ספרי ראוי. לוז משותף של ידע שיש הרואים בו תנאי הכרחי לתרבות כזו, הוא בעייתי לתיאור. אבל היבט מרכזי שלו הוא השונות והגיוון של מקורותיו, שונות שלא מתפקדת כתכנית לימודים נקמנית כמו במקרה של הרב-תרבותיות, אלא שוני וגיוון שהם תנאי הכרחי לצמיחה.

אני מודה כי הנראטיב האחרון שמציע פוסטמן קרוב במיוחד ללבי, מאחר שהוא עוסק במלים ובמשמעותן. במרכז הנראטיב שהוא מכנה "אורגי המלים/יוצרי העולם" עומד הרעיון שפוסטמן מקונן בצדק על שמערכת החינוך איננה עוסקת בו מפורשות – שהשפה, היכולת לדבר, היא מה שעושה אותנו לאנושיים. אנחנו משתמשים בשפה לא רק כדי להבין את העולם אלא קודם כל כדי ליצור אותו. השפה היא זו שמאפשרת לנו לתת שמות לדברים, ולהתכוון לרגשות שמתבטאים באותם דברים שאנו מכנים בשם. היא קובעת אילו דברים ייקראו בשם ולמה עלינו לתת את דעתנו. היא קובעת אפילו אילו דברים הם דברים. ומעל הכל, השפה מארגנת את התחושה המוסרית שלנו.

כל זה מן הראוי שיעמוד במוקד החינוך דווקא בעידן התקינות הפוליטית, המתאמץ לכפות עלינו דיבור כזה ולא אחר, מאחר שאחת השאלות שצריכה להישאל היא עד כמה אנו אכן נעשים שונים כאשר אנו משנים את שמותיהם של הדברים. השפה היא מרכזית לחינוך, אומר פוסטמן, מאחר שבאמצעותה אנו משנים את העולם ואז משתנים בעצמנו. על-ידי מלים אנו הופכים לנבונים וסתומים, למוסריים ובלתי-מוסריים, לסובלניים וצרי-אופקים. בקצרה, לבני אנוש. פוסטמן לא רק נאה דורש. ספרו מתווה דרך, מלא מעוף, בהיר למרות מורכבותו, מרגש ורב עוצמה. הוא אינו מעלים בעיות או מתחמק מהן, אך הוא נאמן לדרכו. בקצרה, הוא נוהג כמחנך אמיתי. אמיר צוקרמן עושה מלאכתו נאמנה בהביאו תרגום מצוין לספר מרומם רוח.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

הדמוקרטיה הישראלית מאת בנימין נויברגר. האוניברסיטה הפתוחה, יחידה ‏2 בקורס ממשל ופוליטיקה, ‏173 עמ', ‏46 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, אפריל 1999

"הדמוקרטיה הישראלית" היא יחידה מס' ‏2 בקורס "ממשל ופוליטיקה" של האוניברסיטה הפתוחה, אך גם ספר העומד בפני עצמו. את ספרי האוניברסיטה הפתוחה קוראים לא רק הסטודנטים שרשומים לקורסים שלה אלא גם סטודנטים באוניברסיטאות אחרות וגם סתם קוראים שמעוניינים להרחיב את השכלתם. אם "הדמוקרטיה הישראלית" משקף את שאר הספרים שמוציאה האוניברסיטה הפתוחה, לא בטוח שזה כדאי כל כך.

לספר "הדמוקרטיה הישראלית" שלושה חלקים. חלקו הראשון מנסה להשיב לשאלה אם ישראל היא דמוקרטיה ליברלית. כלומר, זהו ניסיון לבחינה מהותית של המשטר במדינת ישראל, על-פי מאפיינים וקריטריונים מקובלים. חלקו השני מציג את המסורות והשורשים הלא דמוקרטיים שמשפיעים על שלושת המחנות העיקריים במפה הפוליטית בארץ: השמאל, הימין והמחנה הדתי (אין ספק שתהיה מחלוקת על עצם החלוקה הזאת, אך לא אדון בכך כאן). חלקו השלישי מביא סקירה היסטורית על התפתחותה של הדמוקרטיה בישראל.

יתרונו המרכזי של הספר הוא הניסיון להקנות ידע בשיטה פעילה, באמצעות הצגת שאלות לקוראים, המחייבת אותם לעבד מידע ולחשוב בעצמם. השאלות מצוינות. הטקסטים שעל בסיסם צריך לענות עליהן – הרבה פחות. ברוב המקרים הם בוודאי אינם מספיקים כדי לתת תשובות ראויות לשאלות שנשאלות.

חסרונו העיקרי והגדול ביותר של הספר הוא הניסיון, שלא יכול לצלוח, לדחוס כל כך הרבה תוכן לפורמט כה מצומצם. הספר עצמו מחזיק ‏86 עמודים בלבד, ו-80 עמודים נוספים מיוחדים לנספחים. אפשר היה ללא כל בעיה להכפיל את נפח הספר, ולאפשר הצגה ודיון – אם לא מעמיקים יותר אז לפחות נרחבים יותר. אפשר היה לחילופין, או בנוסף, להפחית את מספר הנספחים, שהרי לא חסרים ספרי מקורות ללימוד משטר שזוהי מטרתם הבלעדית. לעומת זאת, מפתח היה מסייע מאד.

הפרק הראשון, אולי החשוב מכל, מתפרש על-פני ‏21 עמודים. בלתי-אפשרי לאפיין את המשטר הדמוקרטי אפיון מהותי ביריעה צרה שכזאת. כדי ליצור אפיון כזה יש קודם כל להציג את אמות-המידה למשטר דמוקרטי, כדי שיהיה למה להשוות את המצב המצוי ותינתן אפשרות לבדוק אם הוא עומד בקריטריונים הללו.

"הדמוקרטיה הישראלית" לא נוהג כך, אלא מביא את הדברים מעורבים זה בזה. התוצאה היא דחיסת החומרבאופן שלא מאפשר לעכלו, הצגה חפוזה ולא-שיטתית של הדברים, והתעלמות מסדר-חשיבות סביר. סדר כזה דורש להביא ראשית את הערכים השליטים בדמוקרטיה ליברלית, אחר-כך את החוקים (שהלא הם נגזרים מערכים), ורק אחר-כך את פסיקות בג"ץ, שבאות לפרש את החוקים. הספר בחר משום מה בדרך ההפוכה ומתמקד בפסיקות בג"ץ. פסיקותיו ממלאות שניים וחצי עמודים מסיכום הספר ואת רובם המוחלט של הנספחים. נכון שבג"ץ מילא ומוסיף למלא תפקיד חשוב מאין כמותו בדמוקרטיה הישראלית השבירה, אם כי הוא מקפיד שלא להתעמת עם שיקולי ביטחון, ומגביל את תחום התערבותו לתוך הקו הירוק. נכון שפסיקות בג"ץ שמצוטטות בספר או מובאות כנספחים הן פסיקות יסוד במשטר הישראלי, שכל סטודנט למשפטים מכיר בעל-פה.

אך משונה שהנספחים הללו לא מביאים את חוקי היסוד עצמם, שגם אם ההגנה שהם מספקים על זכויות האדם היא חלקית ורעועה, עדיין הם חשובים לא פחות, ולו רק בשל האפשרות שהם מספקים לבג"ץ לפסוק על-פיהם. שלא לדבר על התשתית הפילוסופית שכל אלה גם יחד נשענים עליה, והיא נעדרת לחלוטין. היכן הלוויתן של הובס? היכן מיל ועיקרון ההיזק שלו? הספר גם מפריז בכמות המובאות שהוא מביא, בעיקר כאשר הן מחליפות הצגה רצינית, מעמיקה ושיטתית של הבעיות שמנסים לאייר בעזרתן. מובאות יכולות להיות הדובדבן על הקצפת, לא תחליף למנה העיקרית.

במצב שתואר לעיל חסרה שבעתיים הפניה, בסוף הפרק, למקורות שבהם ניתן להרחיב. אך חיסרון יותר קריטי הוא במה שהספר משמיט, או בוחר להביא בהקשר הפחות מתאים. שלוש פעמים קראתי את הסעיף שדן ב"מעמד המיעוט הערבי" (המונחים שבוחר נויברגר הם בעייתיים, בלשון המעטה), על-מנת להיות בטוחה שהעובדה ש"מיעוט" זה חי תחת ממשל צבאי מאז הקמת המדינה ועד שלהי ‏1966 איננה נזכרת בו.

נכון, עובדה זו מצוינת בפרק שסוקר סקירה היסטורית את התפתחות הדמוקרטיה במדינת ישראל. אך האם תיתכן הצגה מהותית של מצבם של הערבים אזרחי ישראל שלא תזכיר זאת? פחות משנה אחת בתולדותיה התקיימה ישראל מבלי להשליט ממשל צבאי על חלק מאזרחיה או תושבי שטחים שכבשה במלחמה. שנה לאחר סיום השלטון הצבאי בתוכה פנימה החל השלטון הצבאי על השטחים הכבושים, שנמשך עד היום. זוהי לבטח נקודה חשובה דיה כדי לציינה בספר המוקדש למשטר מדינת ישראל, אך חסרה. כיצד יכול משטר להיקרא "דמוקרטי" אם הוא שולט על מאסה עצומה של אנשים שמנושלים מזכויות אדם ואזרח בסיסיות, שלא נשאלו אם הם רוצים בשלטון זה, ושאינם מקבלים ייצוג? "דמוקרטיה" מוגבלת אכן ראויה לתואר דמוקרטיה רק כשהוא נתון במרכאות; כי היא מסוג הדברים שאינם ניתנים לחלוקה.

נויברגר איננו מתעלם מהקשיים האלו. הוא מציין את חוסר השוויון של אזרחי ישראל הערבים (אם כי לא באופן ,מודגש מספיק, לטעמי), את הבעייתיות שמציב חוסר ההפרדה בין דת למדינה לפרופיל הדמוקרטי של ישראל ועוד. אבל כל אלו, כאמות-המידה שהם חורגים מהן, נבלעים בתוך השטף הכללי של מה שאינו יכול להיראות אלא כתקציר, ולא מהטובים. אולי אפשר לעבור בעזרתו את המבחן, אבל לא מעבר לזה.

לא כל יום יוצא ספר מבוא למשטר הישראלי. מספר שיוצא ב-1988הייתי מצפה שידגיש הרבה יותר את זכויות האדם כבסיס וכתנאי לקיומה של דמוקרטיה מהותית, שנועדה להגן עליהן. שיתמודד עם כמה מורכבויות שאמנם לא למדו עליהן בשנות השישים, אבל הן רלוונטיות מאד לישראל של היום – כמו השאלה האין ישראל מתאימה יותר למאפייניה של אתנוקרטיה, בהיותה מבוססת פחות על פרמטרים של אזרחות ויותר על פרמטרים של מוצא. אז יש דמוקרטיה ישראלית? – כן, אם "ישראלי" מוגדר כגבר יהודי אשכנזי.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

לנצח בינתיים מאת אראלה טהרלב בן-שחר. הוצאת גוונים, 1998, 143 עמ'

פורסם בהארץ ספרים, 27.1.1999

הכריכה מבטיחה "ספר קולח, רגיש ומותח, על הקונפליקטים שבין אהבה, נישואים וקריירה". זה נכון. טהרלב בן-שחר מצליחה להעמיד סיפור ששפתו זורמת, הדיאלוגים שלו קריאים, ישראלי מאד אך עלילתו מדברת אל בני-אדם באשר הם, והוא מרתק למדי. זה לא עניין של מה בכך למי שככל הנראה זהו ספרה הראשון. עד כאן החדשות הטובות. החדשות הפחות טובות הן שככל הנראה זה לא מספיק.

תמרה לוין, מרצה זוטרה להיסטוריה של עם ישראל בתל-אביב, נשואה ליואב שמסיים את ההתמחות בפסיכולוגיה. הספר נפתח בטיסתה של תמרה לארה"ב, לכנס אקדמי שיחרוץ במידה רבה את גורלה המקצועי. על הפרק ההחלטה אם היא תקבל את המשרה הנכספת באוניברסיטה, והכנס מזמן לה אפשרות לקבל המלצה ממרצים נחשבים בחו"ל, כמו גם להתמודד עם המתחרה שלה על המשרה: אורנן יועד, שמשתתף בכנס אף הוא.

אלא שנקודת המפנה לא מתמצה בקידום המקצועי. הספר חושף בפנינו את מסלול חייה של תמרה ואת תסכולה העיקרי, שנובע מן העובדה שתמיד זרמה עם האירועים, ולמעשה מעולם לא עשתה בחירה של ממש. בין אם מדובר בהחלטה מה ללמוד ובין אם למי להינשא, תמרה חשה שתמיד נצמדה למה שפשוט היה שם עבורה, בלי ששאלה את עצמה מה באמת היא רוצה. את התלבטויותיה הבלתי-פוסקות היא מנסה לשכך בהבטחה לעצמה שזה רק ל"בינתיים". וכרגיל, קל לבדוק כמה אנחנו באמת רוצים או אוהבים את מה שאנחנו עושים על-ידי זה שאנחנו מנסים משהו אחר. לכן אין זה מפתיע שתמרה, שיואב תמיד היה שם בשבילה, מתפתה לבדוק איך תרגיש אם תלך פעם אחת אחרי מה שנראה לה כרצון של ממש. אלא שכשמדובר בניסיונות שבני-אדם מעורבים בהם, לא רק שקשה לחזות את התוצאות, אלא יש להם גם נטייה לצאת משליטתנו. ואז, כמו ששוב, לצערנו, אנו יודעים היטב – לפעמים אנו מאבדים את שני העולמות.

הספר בנוי היטב. ניסיונה של המחברת בתסריטאות ניכר הן בבניית העלילה על-פי כל הכללים, של עלילה עיקרית המשתלבת בעלילת או עלילות משנה, והן ביצירת דיאלוגים לא מאולצים, שהיא התרומה העיקרית שמעלה לספרות העברית מי שמביא עמו ניסיון בתסריטאות או מחזאות. לו הייתי מבקרת טלוויזיה, ו"לנצח בינתיים" היה סדרה מקורית, הייתי ודאי אומרת שטוב שיש לנו סדרה כזו, שהיא לא-יומרנית, מגובשת למדי, וכמעט טובה בסוגה. אז את כל אלו אומר גם על ספרה של טהרלב בן-שחר, שתורמת לקורפוס העברי ספר לא יותר מבינוני, שנחמד להעביר אתו אחה"צ חורפי של שבת או טיסה קצרה.

אז אם כל כך טוב, מה כל כך רע? ציפיות המבקר, מן הסתם. ניתן לנסח זאת באופן הבא: הספר היה ודאי מקבל ציון גבוה יותר לו היה מיועד לבני הנעורים. אולי כי יש בו משהו פשטני, אולי כי הדמויות קצת שטוחות, אולי כי המסר הרומנטי שלו מתאים לגיל. דמותו של יואב, למשל, מצוירת באופן בעייתי עד כדי חוסר-אמינות; גבר שופע ומרעיף אהבה ללא גבול, שמקבל את בת-זוגו בדיוק כמו שהיא על כל גחמותיה, כמעט בכל תנאי, כשבפיו המנטרה הקבועה: "אני אוהב אותך", או בשינוי נוסח: "מת עלייך". התלבטויותיה של תמרה, לעומת זאת, בהחלט לא בלתי-מעניינות, וניתן היה, בקצת מאמץ, לפתח את הנושא. מאמץ כזה יכול היה להוציא מתחת ידיה של טהרלב בן-שחר ספר ממש טוב. אחרי הכל, לא הנושא הוא שקובע את האיכות. וטוב שכך, כי אחרת "מאדאם בובארי" יכול היה בקלות להפוך לרומן של משרתות.

אם כן, הברירה בעינה עומדת: אפשר לשמוח שהספרות העברית מנפיקה ספרים כאלו, שהופעתם מנרמלת במשהו את התרבות העברית. יש לנו כבר גנבים עבריים, חלקם אפילו בפוליטיקה, ויש זונות עבריות, ויש גם ספרים שלא צריך לצפות מהם ליותר מאשר שיעבירו את זמננו בקלילות, כך שכשנסיים נתפלא שכבר החשיך בחוץ. ואפשר גם לצפות ליותר, פשוט מתוך האופי הבלתי-נסבל הזה של מבקרי ספרות, שתמיד רוצים משום מה ספרות טובה של ממש. אולי אפילו נחזה בהתגשמות הציפייה הזאת בספריה הבאים של טהרלב בן-שחר. פוטנציאל יש לה.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

סקסופון מאת ניצה ק"ן. הוצאת בבל, 1998, 270 עמ', 54.90 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, 29.7.1998

הגומה שבין האף לשפתיים, הידעתם, היא גומת הח"ן. המלאכים טובעים אותה כדי להשכיח מאתנו את חוכמת הנסתר שהיתה ידועה לנו טרם נולדנו. גומה זו חסרה אצל רחלה. היא נולדת בלעדיה ומגיחה לאוויר העולם ללא צעקה, סימן מובהק לכך שהזיכרון לא השתכח ממנה. כתוצאה מכך נושאת עמה רחלה את זיכרונה של מי שהיתה פעם – אווה פרנק, בתו של משיח השקר יעקב פרנק בן המאה ה-18, שהוכתרה אף היא למשיחה אחרי מותו, ובין השאר ניהלה פרשיית אהבים עם קזנובה.

רחלה היא צעירה מיוחדת בעלת יופי מהמם, שהמום הגופני המשונה שלה רק מוסיף לדמותה מסתורין. אווה, האשה הנוספת שבתוכה, מלווה אותה כצל כל ימי ילדותה ונעוריה, ולא תרפה ממנה עד שתגשים רחלה את הסיפור החבוי בה במהדורתו המודרנית, ותתקן את הטעון תיקון.

בחיפושיה אחר "ספר החלומות והחזיונות", שכתבה אווה פרנק במאה ה-18, היא מגיעה לעיר קטנה ארה"ב, מקום משכנה של כת מסתורית. עבותות הקסם שמושכות אותה אל ביתם הם צלילי הסקסופון, שמאז ילדותה מכשפים אותה. רחלה נסחפת בסחרחרת של תשוקה אל יונאס, הרופא הסקסופוניסט שחור-העור שמשכיח ממנה כליל את יפתח, בן-זוגה שבונה את ביתם במצפה בגליל.

כל חברי הקבוצה מאוחדים בפולחן המוסיקה שהם מקיימים, כמו גם במין סוער וחסר הבחנה במקצת. הספרים העתיקים שהיא מוצאת אצלם, שחלקם כתובים עברית, הם הראיה עבורה שלא סתם התגלגלה לביתם. לדידה, הם דרך המלך למציאת הספר העתיק שהיא מחפשת.

שני זמנים ושלוש מספרות בספר. רחלה פרנק מספרת את סיפור ימינו; אווה פרנק מספרת את עלילות רחלה מנקודת ראותה, כבת דמותה הפנימית, תוך שהיא מנסה לכוון, ממרחק מאות שנים, את דרכה בסבך המאורעות כך שלא תסטה מן התלם המוכתב מראש. הזיכרונות מן המאה ה-18 הם העלילה הנוספת, המקבילה. הסיפור של ימינו מסופר בכישרון, ולעתים הוא מרתק, אם כי רחוק מ"סיפור אהבה בלשי" כפי שמכתיר אותו גב הספר. לעומת זאת, זיכרונות המאה ה-18 פשוט שיעממו אותי.

על מעט הוצאות ספרים בארץ ניתן להמליץ באופן גורף ככאלה שכל ספר שהן מוציאות חתום בערובה של איכות. על בבל אוכל להעיד כי באופן אישי ביקשתי בספרייה שלי לשים לי בצד, בקביעות, כל ספר שיוצא בה. בבל כבשה את מקומה בזכות טעם משובח ומגוון מעניין של תרגומים. חלקם, כמו "הדברים" לז'ורז' פרק ו"סיפור העין" לז'ורז' בטאי, אף הקנו לה נופך אוונגרדי משהו בנוף המו"לות הישראלי. תרגומו לעברית של ה"מיתולוגיות" של בארת (שראוי לציון לשבח גם בזכות עטיפתו, על האסתטיקה המינימליסטית שלה), הוא חגיגה של ממש. אין פלא שיציאתו של ספר מקור ראשון בהוצאה הצעירה עורר עניין נוסף. האם "סקסופון" עומד בסטנדרטים? התשובה, למרבה הצער, נוטה להיות שלילית.

החומרים של "סקסופון" בעייתיים. יש בהם עירוב קטלני של רומן זול – גיבורים יפי-תואר הנופלים זה בזרועות זה בתשוקה בלתי נכבשת – ושל אמונות בגלגול נשמות, דיבוק וגירוש שדים. לא תמיד מצליחה ק"ן לארוג את החומרים הסיפוריים במורכבות מספקת. הסיפור מן המאה ה-18 מודפס בדפוס אדום, כאילו לא סומכת עלינו המחברת שנדע להבחין בתקופה השונה ולהבדיל בין הזמנים הסיפוריים. אבל הקוראים של סוף המאה העשרים כבר הורגלו במשימות קשות יותר.

האופן הלא-מתוחכם בו נשזרות העלילות הוא רק דוגמה לחוסר ההחלטיות של המחברת. דומה כי היא לא גמרה בדעתה באיזו דרך היא רוצה להתייחס – ורוצה שאנחנו נתייחס – לרעיון המרכזי בספר. ק"ן לא הולכת לגמרי לכיוון הפנטסטי: אין זה ספר שאיננו מספק לנו מפתח מציאות מהימן, ובכך דוחף אותנו אל עבר הפרשנות הפנטסטית כפרשנות שיכולה להשליט בו סדר ולכידות. מצד שני, קשה לקוראים הרציונליים לקבל ברצינות תופעה של גלגול נשמות, והשתכנותו של דיבוק בגופה ובנשמתה של הגיבורה. הפתרון השלישי, הפסיכולוגיסטי, ינחה אותנו לקרוא את הדיבוק הזה כאובססיה פנימית שלא נותנת לה מנוח. אבל הספר לא מספק לנו רמזים עלילתיים מספיקים כדי לדבוק בפתרון זה באופן משכנע. אנו נותרים, אם כן, עם בליל של השלושה, וזה תמיד הגרוע ביותר.

גם היחסים בין שתי העלילות, המודרנית וההיסטורית, פשטניים מדי. המפתח של אחד לאחד שהם מספקים מפוצח בקלות רבה מדי, ומספק סיבה נוספת לשעמום שמשרה העלילה ההיסטורית. אנו כבר יודעים כי כל פריט בחייה של רחלה איננו פריט סתמי אלא נושא מקבילה היסטורית, וכי היא אינה פוגשת סתם במי שהיא פוגשת, אף על פי שהיא כבר חוותה בחייה כמה אזעקות שווא, שבהן אווה איבדה עליה שליטה ולא הצליחה לנווט אותה למהלך הסיפורי ה"נכון". אפילו הסוד של הקהילה המשונה אליה נקלעת רחלה מתגלה מהר מדי בידי הקוראים הערניים.

"וכיוון שהנשמה היא בת-אלמוות ונולדה פעמים רבות וראתה את אשר כאן ואת אשר בשאול ואת כל הדברים, הרי אין שום דבר שלא למדה לדעתו. לפיכך אין פלא בזה שיש ביכולתה להיזכר, גם בדבר סגולה טובה וגם בשאר דברים שידעה אותם גם קודם לכן. כי לאחר שהטבע כולו ממוצא אחד הוא, והנשמה למדה לדעת את הכל, הרי אין כל מניעה בדבר שמי שיזכירו לו דבר אחד בלבד – הוא שנקרא "לימוד" בפי בני האדם – יעלה בעצמו את כל השאר, אם אדם אמיץ-רוח הוא ולא יאמר נואש בדרך חיפושיו; שהרי החיפוש והלימוד – כולו זכירה". את זה לא תמצאו, כמובן, בספרה של ק"ן אלא בדיאלוגים של אפלטון. ליתר דיוק, בדיאלוג "מנון".

החינוך הפילוסופי שלי אשם, ודאי, באסוציאציה הפרועה הזאת, ובכך שעם קריאת הספר גמרתי אומר לבדוק שוב את הדיאלוג העתיק. "מנון" מוכר בזכות החלק בו "מיילד" סוקרטס מנערו הבור של מנון את משפט פיתגורס, שידיעתו חבויה בו כמו כל ידיעה, ואין היא זקוקה, לשיטת סוקרטס, אלא להיזכרות ולמורה טוב שינחה אותה. אבל מוקדם יותר בדיאלוג מוכיח סוקרטס למנון כי לא יתכן שאנשים רוצים ברע בשבילם; הם רק טועים לחשוב בו כי הוא טוב. יתכן כי טעות כזו קרתה הפעם ל"בבל".

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

ספרי לי סיפור אהבה סגול מאת ניר ברעם. סדרת עמודים לספרות עברית, הוצאת זמורה-ביתן, 307 עמ', 80 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, 15.7.1998

מסע יחצ"נות מתוקשר כמו זה שנערך סביב ספרו של ניר ברעם כבר מזמן לא נראה כאן. כתבת שער במוסף שבת אחד, תכנית אירוח בערוץ הראשון, ומסיבה רבת ידוענים שערכה לו ההוצאה, בה חגג כל העולם ואשתו עם הסופר הצעיר ואביו.

במובן מסוים היה זה לרעתו של הספר, אף על פי שהוא נחת נחיתה רכה ברשימת רבי המכר. זאת בהנחה שלברעם שאיפות להיות יותר מסופר של ספר אחד, ושהכתיבה איננה רק גחמה חולפת אצלו, מה שיכול להתאים לדמויות שהוא מספר עליהן.

לברעם היה היושר המינימלי להודות, לפחות בראיון שבו צפיתי אני, שיחסי הציבור האינטנסיביים להם זכה קשורים בחלקם לשם משפחתו ובקשרי הדם שלו לאחד, עוזי ברעם. אבל הספר, בסופו של דבר, יישפט על-פי מה שיש בו או אין בו, לא על-פי שם המשפחה של כותבו.

נתחיל בסיפור עצמו. שנתיים בחייו של יוני רווה, צעיר תל-אביבי ריקני למדי, שסיפור אהבתו למאיה, או נכון יותר נטישתה אותו, סובב לו את הראש. רווה נוסע אחריה ללונדון, לשם נסעה ללמוד משחק, נפגש איתה וגם שוכב איתה שוב פעם אחת, מבין שצריך לחתוך, מתפכח ושב הביתה.

בין לבין אנו מתוודעים ליחסיו המסובכים מעט עם משפחתו וחבריו. אביו המנוח, עסקן קומוניסטי שנפטר שנים מעטות קודם לכן מסרטן; אמו שנותרה מאז בלי נקודת אחיזה, שהקדישה את חייה לקריירה כפוית הטובה של בעלה; היחסים הקרירים עם האח הבכור שחי בארה"ב, והאח הצעיר והמתוסבך שמנסה להתאבד ומשוחרר מהצבא. דיוויד, החבר הטוב, שהוא כמעט היחיד מבין גיבורי הספר שאכפת לו לא רק מעצמו אלא גם מסביבתו המיידית ומדמותה של המדינה בתקופה הסוערת של טרום רצח רבין ואחריו; וכמובן פישר, דון-ז'ואן שלא התבגר, דמות נלעגת שממלאת את דפי הפרולוג ואחר-כך נעלמת כמעט כליל (למרבה המזל).

קשה לספור כמה פעמים חוזר יוני בדפים המועטים של הפרולוג על העובדה שפישר שכב כמעט עם כל אשה שפגש. בגיל 22 זה כנראה עוד מרשים. פישר הוא מי שדוחף את יוני לכתיבה, כך שניתן לנמק בדוחק את הופעתו בכך שהוא מסביר את כתיבת הספר, וכמובן, גם מעניק לו בעקיפין את שמו. התיאוריה של פישר (אם ניתן לכנותה כך) מחלקת את האנשים לשניים: שקופים וסגולים.

אני שייכת לחלק של העולם שלא מחלק את העולם לשניים, אבל למרות ההסתייגות הייתי ממליצה לברעם להתוודע אל קירקגור, כדי לראות לאיזה עומק ניתן להגיע בתיאור של סגנונות חיים. יתכן שלו הייתי צעירה ב15- שנה, היה ספרו של ברעם מדבר אלי יותר. הריקנות שנשקפת מחיי הצעירים הללו מדהימה ממש; אך אם להיות כנה, גם לפני 15 שנה העדפתי ספרים מסוג אחר. מצד שני, ריקנות היא תופעה שניתן לתאר באופן ספרותי מורכב.

מה שחסר לברעם הוא פרספקטיווה, נקודת מבט מרוחקת ממה שהוא כותב עליו. נקודת תצפית שכזו מאפשרת מגוון טכניקות ספרותיות שיכולות, על-פי רצון המחבר, להביא להזדהות עם הגיבור, לביקורת מובלעת או מפורשת עליו, ובעיקר ליכולת לחשוב על הספר עוד כמה דקות אחרי שמסיימים את קריאתו.

גם חיי היום-יום הטריוויאליים ביותר יכולים, בעזרת הליטוש המתאים, להפוך לאבן חן ספרותית. סיפור האהבה הסגול של ברעם, לעומת זאת, הולך לאיבוד כמעט כמו גיבוריו, שלא יודעים מה הם רוצים מעצמם ומהחיים.

לרגע אל תחשבו שפרוטוקול ועדת החקירה, שפותח את חלקו השני של הספר, נסב על האירוע השולי של רצח ראש ממשלה בישראל, שאירע באותם הימים ממש. לא ולא, הוא עוסק בשאלה הרת הגורל האם צריך היה יוני לנסוע ללונדון אחרי מאיה אם לאו.

הנה החמצה של יצירת אירוניה שהיתה מתרחשת לו היה המחבר מבליע ביקורת כלשהי בתיאור או בתחביר הספרותי. רצח רבין והבחירות שלאחריו הם הערות שוליים בספר, אירועים שמתגמדים לעומת חיי הנפש הסוערים לכאורה של גיבוריו. היפוך היררכי כזה הוא חומר גלם מצוין, שניתן היה לנצלו היטב לצרכים ספרותיים, לו היה המחבר מציג אותו באורח ביקורתי כלשהו, שהיה מעיד על סדר העדיפויות המעוות קמעה (אם לנסח זאת בעדינות) של הדור שהוא מייצג.

את חלקו הראשון צלחתי בעיקר בשל העובדה שהוטל עלי לכתוב עליו, הרי חיפושיו הנואשים של יוני אחרי מאיה בלונדון, שהם מרביתו של החלק השני, הצליחו אפילו לרתק אותי מרבית הזמן. הפרק "פרוטוקול ועדת החקירה – אפריל 1996", שכבר הזכרתי, הוא הפרק הטוב בספר. אולי כי ברעם מיטיב לספר בגוף שלישי מאשר בגוף ראשון. הדמויות השונות שמספרות על יוני, כל אחת מנקודת מבטה, מצליחות להפוך אותו לדמות עגולה יותר, מתלבטת יותר. דווקא נקודת התצפית החיצונית מאפשרת חדירה לעומקים שקודם לא נחשפנו אליהם. פרק נוסף שסוטה מהטכניקה הקבועה של סיפור בגוף ראשון, אל חצי-דיאלוג, לא מצליח לעשות זאת אלא רק מעייף מאד.

ברעם כתב ספר קריא מאד, אם כי ארוך יתר על המידה. לו היה העורך מכוון אותו יותר ולא מהסס לחתוך היכן שצריך (וצריך הרבה), היה הספר משתפר פלאים. אבל עורך כזה חסר כאן. ברעם כתב ספר עמוס מאד, בחלקו עמוס בקלישאות, ששפתו איננה אחידה ונעה בין סלנג תל-אביבי, שפה גבוהה וסתם שגיאות בעברית. החלק הראשון מכביד על הקורא בגודש שהוא מפיל עליו, יחד עם מין תנופה תזזיתית המקפצת מנושא לנושא תוך ניסיון לגמוע את כולם. בגלל הניסיון הזה רובם מוחמצים.

ילדות בצל אב שהוא לא סתם אדם פוליטי אלא מי ששילם מחיר יקר על דבקותו בדרכו, שחברים עזבו אותו ואחרים בגדו בו, בוודאי ידע קשיי פרנסה למכביר (רק מתוך ההיכרות עם החברה הישראלית ויחסה לקומוניסטים) הוא הלא נושא מרתק, שאחרים תיארו באופן מופלא. אבל ברעם לא מפתח את הנושא לכלל תימה קוהרנטית, אפילו לא מוטיב מרכזי. כך גם מות האב, שמותיר אחריו שלושה בנים צעירים כל-כך. לקראת הסוף נתפס יוני בתימה שהתשוקה למוות עוברת אצלם במשפחה. עם כל הסימפטיה שאני רוחשת למשפחות מתוסבכות ולצעירים שידעו מוות, הרי ניסיון התאבדות של אח צעיר הוא נושא כבד מדי מלחלוף על פניו באותה תשומת-לב שמורעפת על הרומן החדש של מאיה.

בשנים האחרונות נערמת על המדף ערימה גדלה והולכת של ספרים עבריים שמתאימים לנופש, לחדר ההמתנה של הרופא או לנסיעה ברכבת. אין בהם יומרה להיות ספרות יפה של ממש, לבטח לא ספרות מופת (להוציא עירית לינור העמוס עוזית, לדבריה). במיטבם הם מעבירים את הזמן למי שמתייחס לזמן כאל דבר שצריך להעביר אותו. ברעם עדיין צעיר מאוד, ויש לו כל הזמן להשתפר; א"ב יהושע הוא לא יהיה, אבל עם ליטוש מתאים יש לו סיכוי להשתייך לקבוצה של אהוד אשרי וירון פריד. אם הוא מתכוון להמשיך לכתוב, הרי לו שתי עצות. הראשונה היא לקרוא הרבה, תנאי מוקדם לכל כתיבה שהיא. השנייה – לחתוך, לחתוך ושוב לחתוך.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »