© פורסם בהארץ ב-1.3.2001
הדיון הציבורי בשאלת האזרחות הישראלית והשלכותיה חשוב מכדי שיעלה לסדר היום הציבורי אגב הערה בתוכנית טלוויזיה. למרות הליקויים בהצעתה של דליה רביקוביץ, האינטואיציה הנכונה שבבסיסה ראויה לדיון מעמיק בהרבה, שכן היא נוגעת בלב הפצע המדמם של מדינת ישראל: האופן שבו חוק השבות מבטא את אופיה האתנוקרטי, כשהמוצא האתני – ולא האזרחות – הוא העיקרון המכונן.
אין שוללים זכות הצבעה מאזרחים, אין שוללים זכויות בשל מוצא אתני, ואין עושים זאת רק משום שלכאורה דפוס ההצבעה של אותה קבוצת אוכלוסייה לא תואם את עמדתו הפוליטית של המציע. אלה הליקויים הבסיסיים שבהצעת רביקוביץ. אך לב הרעיון נוגע לשאלת האזרחות עצמה, לא לזכות ההצבעה. יש לשקול בכובד ראש לשנות את פרוצדורת ההתאזרחות הנהוגה בישראל למהגרים ולהתנותה בתקופת שהייה בארץ, ידיעת מה של שפתה (במקרה של ישראל, אחת משתי השפות הרשמיות), ההיסטוריה ומבנה הממשל שלה. כל אלה הן דרישות קבילות שכל דמוקרטיה ליברלית רשאית להציג.
הסיבה לרעש הציבורי הקם סביב כל רעיון כזה נעוצה בחשש שהוא יערער את מעמד-העל של חוק השבות כחוק מכונן כביכול של מדינת היהודים. חוק זה, שניתן להצדיקו בעת הקמת מדינת-לאום ככלי למימוש ההגדרה העצמית, משמש בישראל לאפליה רבת שנים של האזרחים הערבים בפרט ובעיקר ושל לא-יהודים בכלל. חוק השבות מפלה לא רק בין מהגרים בכוח אלא גם בין אזרחים בפועל, משום שרק אזרחיה היהודים של ישראל נהנים מכך שלבני הלאום שלהם מסלול מקוצר, אוטומטי כמעט, להתאזרחות. אך לחוק השבות השלכות הרבה מעבר לחוקי הגירה, בשל המערכת המורכבת שנבנתה על בסיסו, שנועדה להפלות בין יהודים ללא-יהודים. כך למשל את המונח "יהודי" מחליף צירוף המלים "מי שזכאי לעלות ארצה על פי חוק השבות". כך נהפך חוק השבות למכבסת המלים של האתנוקרטיה הישראלית, כשהלשון הנקייה נועדה לעמעם את האפליה הבוטה המבצבצת מבעד לה.
מעבר לכך יש כאן ניסיון מגונה להסוות אפליה פסולה בעזרת המעטה הלגיטימי כביכול של חוקי הגירה. בדרך זו משרתת מדיניות ההגירה לא רק את הרצון להבטיח את קיומם של רוב יהודי ותרבות יהודית, אלא תומכת במבנה שלם של אפליה פנים-מדינתית, כמו אפליה בהקצבות לרשויות מקומיות, שלילת התיישבות של ערבים על אדמות הסוכנות ותת-ייצוג של ערבים במערכות השלטון ובתפקידים ממלכתיים.
מערכת נוספת שהיא פרזיטית על חוק השבות היא קבוצת הבעיות הקשורה לסוגיית "מיהו יהודי". אף שחוק השבות הוא חוק מתיר מאוד בכל הקשור לעליית יהודים, הרי דווקא בשל טבעו זה הוא גורם להפעלת מערכת פרוטו-גזענית בתוך הקבוצה היהודית פנימה. מרגע שמדינת ישראל מעניקה סל הטבות ליהודים הבאים בשעריה, מעבר לעצם קבלתם לתוכה, היא נהפכת לחשדנית כלפי אנשים שמנקודת ראותה עשויים להעמיד פני יהודים כדי לזכות בהטבות אלה. העובדה שמערכת החוקים של מדינת ישראל כה מיטיבה עם היהודים גורמת לרבים לרצות להיות "יהודים" והופכת את רשויות המדינה לבוררות על בסיס הבחנות של גזע.
למרות חוסר הסבירות הברור שבמתן אזרחות לאדם שזה עתה הגיע לארץ, פורצת סערה ציבורית כאשר מועלית האפשרות לתקן את המצב. אין פלא שהדיון הציבורי בישראל מתחמק מעניין זה, שכן הוא נוגע ישירות בשאלת המתח האפשרי המגולם בביטוי מדינה יהודית ודמוקרטית. אלא שבעוד שהזכות להגדרה עצמית פוליטית ויצירת חיים חברתיים, תרבותיים ולשוניים אוטונומיים היא לגיטימית, קשה לתמוך בחקיקת חוקי הגירה שאינם מתיישבים עם דרישות הצדק רק כדי להמשיך ולהיות רוב. הם אינם מתיישבים עם דרישות אלה משום שהם מפרים את עקרון החירות השווה של אזרחי המדינה, באפשרם הגירה חופשית לבני קבוצת הרוב ובמונעם אותה מבני קבוצת המיעוט. בכך לא ממלאות הרשויות את חובת ההגינות שיש להם כלפי כלל האזרחים.
הגדרה עצמית לאומית מתבטאת בסממנים תרבותיים יותר מאשר משפטיים. רצוי שהדומיננטיות התרבותית לא תמוסד אלא תיווצר במסגרת האילוצים הדמוקרטיים, מעצם העובדה שמדובר ברוב מספרי מכריע ובלי לפגוע בזכויותיהם של קבוצות ומיעוטים אחרים. בכל מקרה, אין צורך בחוקי הגירה נושאי פנים כדי לשמר את התרבות הזאת. אזרחות שלא תוענק אוטומטית לאיש תהיה אפשרית מרגע שבמדינת ישראל תונהג אזרחות שווה לכל.
