דוד קרצמר ונעמה כרמי
[גרסה מקוצרת של המאמר התפרסמה בידיעות אחרונות ב-16.6.2002]
פעולת צה"ל בג'נין עוררה הדים רבים בארץ ובעולם. התנגדותה של ממשלת ישראל לחקירה חיצונית על-ידי האו"ם איננה יכולה לפטור אותה מן החובה לחקור את טענותיהם של ארגוני זכויות-אדם ושל עתונאים שביקרו במקום, לגבי הפרות גסות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי שבוצעו לכאורה במהלך פעולת צה"ל במחנה הפליטים. גם הטענות הפראיות של הרשות הפלסטינית ושל גורמים אחרים כי במקום בוצע טבח – טענות שהארגון בעל המוניטין Human Rights Watch, שערך חקירה במקום, ציין במפורש כי לא נמצאו להן ראיות – אינן יכולות לשחרר את הרשויות הישראליות מחובתן לבדוק את הטענות האחרות שהועלו בדבר פגיעה באזרחים חפים מפשע, הרס רכוש שלא היה דרוש לחלוטין לצרכים צבאיים, ומניעת גישה של צוותים רפואיים ושל סיוע הומניטרי. בדיקה זו מתחייבת ללא קשר לתחושה בקרב רוב הציבור הישראלי כי המבצע כשלעצמו היה מוצדק – שאלה שאליה איננו נכנסים – שכן כללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי חלים על כל פעולה לוחמתית, ללא קשר לצדקתה. החובה לבצע חקירה יסודית ואמינה של חשדות בדבר ביצוע הפרות זכויות אדם על-ידי כוחותיה מוטלת, בראש ובראשונה, על המדינה עצמה. דרישה לחקירה בינלאומית לגבי פעולות כוחותיה או רשויותיה של מדינה מוצדקת כאשר המדינה עצמה כושלת במילוי חובתה זו. כל עוד לא תמלא מדינת ישראל את חובתה לא תתייתר ההצדקה העניינית לחקירה חיצונית. בינתיים, יוצרת ממשלת ישראל בהתנהגותה את הרושם כי היא מנסה להתחמק מאכיפת הנורמות ההומניטריות המקובלות על כוחותיה.
ריכוז תשומת-הלב הציבורית ב"שאלת ג'נין" הביא להתעלמות הרשויות מדיווחים על ארועים רבים וקשים אחרים שהתחוללו במהלך פעולות צה"ל בשטחים, שחלקם התמקדו ברמאללה. עד כה לא פורסם כי ניתנה הוראה לחקירה וגם לא נשמעה הכחשה לתיאורים הקשים שהתקבלו מן השטח ממקורות רבים ומגוונים, ואף פורסמו בעתונות, אודות הרס שיטתי של רכוש, כולל נכסי חינוך ותרבות, השחתת ציוד, ריהוט וכלי-רכב, שבירת מחשבים וציוד אלקטרוני והתנהגות שלא ניתן לתארה אלא כהתבהמות וונדאליזם מצד חיילים שפעלו ברמאללה. מי שקרא את הדיווחים על עשיית צרכים על מושבי התאטרון הפלסטיני ברמאללה, השארת בקבוקי שתן ושקיות צואה במשרדים, כולל במכונת צילום, אינו יכול שלא לחוש בושה עמוקה על כי מעשים כאלו נעשים על-ידי חיילי צבא הגנה לישראל, ועל פשיטת הרגל המוסרית שמצטיירת מהם.
היקף הנזק שנגרם, העובדה שדפוס ההתנהגות חזר על עצמו בפשיטות שערכו חיילי צה"ל במשרדי הרשות השונים ובמרכזי תרבות והיעדר תגובה נמרצת מצד הפיקוד העליון ורשויות המשפט של צה"ל, מצביעים על אחת משלוש אפשרויות: כי היתה כאן מדיניות ענישה והשפלה שנקבעה על-ידי גורמים בכירים; כי המפקדים בשטח העלימו עין מן הנעשה; או, כי לא היתה שליטה על הכוחות בזמן פעולתם בשטח, ולא פיקוח לאחר מעשה על ביצוע המשימה. קשה לקבוע איזו מן האפשרויות חמורה יותר. יהא ההסבר אשר יהא, האחריות למה שארע נופלת על העומדים בראש המערכת, ובראש ובראשונה על הרמטכ"ל ועל שר הביטחון.
כלל בסיסי בכל משטר דמוקרטי קובע שהעומד בראש המערכת נושא באחריות למתבצע תחת סמכותו ופיקוחו. כלל זה תקף במיוחד במערכות היררכיות ברורות של פיקוד ואחריות דוגמת מערכות צבאיות, שבידן הסמכות והיכולת לתת פקודות, לוודא שהן מולאו ולנקוט בהליכים כנגד מי שלא ביצע אותן או פעל בניגוד להן. אך בצד הסמכות הרחבה, גם אחריות כבדה שלא ניתן להתנער ממנה. זוהי האחריות כלפי שולחיך, שמסרו לך סמכות זאת, והחובה לתת להם דין וחשבון על מעשיך.
הקוד האתי של צה"ל קובע: "החייל יביא בחשבון, בכל פעולותיו במסגרת השירות בצה"ל, כי הוא נושא באחריות לא רק לתוצאות של מעשיו ומחדליו, אלא גם לדפוסי ההתנהגות שהוא משתתף בגיבושם, בפקודה או בדוגמה אישית, במפורש או במובלע, בהשפעה ישירה או עקיפה, בכוונה או שלא בכוונה". אחריות זאת איננה מוטלת רק על אחרון החיילים אלא קודם כל על הראשון שבהם, ועל הממונה עליו מטעם הממשלה; ונשיאה באחריות זאת חייבת גם להיראות.
