פורסם בהארץ, 30.4.1995
מעצרו של עורך "מעריב", עופר נמרודי, בחשד להאזנות סתר בלתי חוקיות, מעורר סערה בעולם העיתונות הישראלי. האזנת סתר היא עבירה חמורה, שרק לא מכבר הוחמרה הענישה עליה (בחוק פגום כשלעצמו הדורש תיקון). האזנת סתר בלתי-חוקית מהווה פגיעה קשה בפרטיות, ואסורה על פי חוק הגנת הפרטיות.
את כובד פגיעתה של פגיעה בפרטיות ניתן למעשה לחוש רק לאחר מעשה. קשה לתאר את עוצמת הזעזוע וההשפלה שחש אדם שעה שמוצגות בפניו הקלטות של שיחות שקיים בהנחה ברורה כי רק שניים שותפים להן; תחושה הדומה אולי לאונס, או לגילוי כי פרצו לבית, חיטטו בחפציך האישיים וביזו אותם לעין כל.
הפרטיות במובן זה מהווה קניין רוחני, נכס שנרמס עם החדירה אליו. כל מהותה של אינטימיות היא בכך שאנו מרשים מרצון לאדם אחר לחדור לתחומים האישיים ביותר שלנו, כסמל וכחלק מיחסינו המיוחדים אתו. כשהוא פורץ לתחומים אלו ללא רשותנו, הוא רומס חלק מהותי ביותר של האישיות שלנו.
הזכות לפרטיות היא זכות מודרנית, שהתפתחה מאוחר יחסית, והיא אף תלוית-תרבות: הפרשנות לפרטיות ומה שנחשב כהפרתה, משתנה מתרבות לתרבות. ככל שהחברה אינדיווידואליסטית יותר, כך היא מכירה יותר בפרטיות כתנאי לאוטונומיה של היחיד. מובן כי פרטיות, כמו זכויות אחרות, אינה מוחלטת אלא מאוזנת מול זכויות אחרות: חפוש הביטוי, חופש המחקר, זכות הציבור לדעת, וכן הלאה. אך מעמדה כיום מוכר כמקרה פרטי של הזכות לכבוד.
מכאן מובן כי האזנת סתר שלא כחוק היא פסולה בכל מקרה. אולם, יש בעלי מקצוע שנהנים מחיסיון רב יותר מאנשים פרטיים: אמון שנותן אדם ברופא, בפסיכולוג או בעורך-דין חיוני לעצם קיומה של הפרקטיקה המקצועית שלהם. ערעור האמון הזה משמיט את עצם הקרקע מתחת לרגליה. מסיבה דומה, חומרתה של האזנת סתר לעיתונאים היא בפגיעה לא רק בפרטיותם, אלא גם בזרימה חופשית של מידע, שמהווה תנאי לקיומה של חברה דמוקרטית.
בכל בחירה חופשית הכרח שיהיה בידינו מידע מלא כדי שנוכל לשקול את כל החלופות. כשנחשפים מקורותיהם של העיתונים מופרע תפקידם כ"כלבי שמירה" של השלטון וניזוק מרכיב מרכזי של הדמוקרטיה. וכבר אמר ז'אק פרוור: כשהאמת אינה חופשית, החופש אינו אמיתי.
פרטיות אינה נבנית רק בחקיקה. התשתית לה חייבת להיווצר דרך חינוך שמביא להכרה בחשיבותה לפרט ולחברה. במובן זה מציבה פרשת האזנות הסתר את החברה הישראלית במבחן קריטי. עמידה בו בכבוד תגביר את חוסנה.
