קרוא וכתוב

"לישראלים אין זכות מוסרית להיאבק בכיבוש בטיבט". כך קובע גדעון לוי.
בואו נפרק קצת את התמונה שמציג לוי במאמרו. תמונה בשחור-לבן. בחלק מהטענות שלו לוי צודק מאד. בחלקן האחר הוא מציג כהרגלו (בפובליציסטיקה שלו) מצג חד-ממדי, מוטה וגורף; ובעניינים אחדים לטענותיו אין שום בסיס מוסרי.

נכון הוא שישראלים שוחרי זכויות אדם צריכים לומר את דברם לגבי הכיבוש. הוא כאן. ובעיקר, הוא באחריותנו ונעשה בשמנו. ולבני-אדם ככלל יש אחריות מוגברת למה שנעשה בשמם. נכון שבמידה מסוימת הצטרפות למחאה העולמית סביב אולימפיאדת בייג'ין היא עניין "קל, זה לא מעורר מחלוקת". אבל ה"קלות" הזאת היא עיקרון חשוב בפעילותו של ארגון זכויות אדם בינלאומי לא ממש זניח. הסניפים המקומיים של אמנסטי עוסקים תמיד במה שקורה במדינות אחרות (עם כמה חריגים), כדי להימנע מהמחלוקות הפוליטיות המלוות באופן טבעי עניינים טעונים בחברה שלהם. אז כל סניף נאבק נגד הפגיעות בזכויות אדם במדינות אחרות. נו, אם אמנסטי נוהגת כך אולי זה לא כל-כך מופרך?

אבל שימו לב, שוב, לקביעה הנחרצת בפתח הרשימה. "לישראלים אין זכות מוסרית להיאבק בכיבוש בטיבט". לאף ישראלי. באשר הוא ישראלי. הבנתם? לוי לא עושה הנחה לאף אחד. הוא לא מציע הקלות מוסריות גם לא למי, נניח, שנאבק בישראל נגד כיבוש הפלסטינים. עכשיו, האם לוי יחתום גם על הקביעה שלפלסטינים אין זכות להיאבק בטרור של אל-קעידה או בטרור בעירק, כי בני עמם מפעילים טרור אלים אף הם? 

לוי מוסיף וקובע כי "להיאבק למען טיבט בישראל לא צריך אומץ לב, כי לא משלמים שום מחיר. להיפך, זה הרי חלק מטרנד עולמי אופנתי, כמעט כמו המאבק נגד התחממות כדור הארץ או נגד ציד כלבי ים." אמנם אלה "מאבקים צודקים, שחיוני לנהלם", אבל ישראלים אינם רשאים לקחת בהם חלק אליבא דלוי. מישהו אחר, אפוא, צריך לנהל אותם. האם זה קורה? בקושי רב. ה"טרנד האופנתי" של לוי הוא טיפה בים שהיה צריך להציף אותנו, של מחאה בינלאומית נגד מעשיה של סין. החל מהחסות האדיבה שהיא מעניקה לממשלת סודאן בטבח בדארפור וכלה בהוצאות להורג שחלקן מתבצעות על-מנת להוציא איברים שנמכרים אחר-כך לתיירי השתלות. ואם בכיבוש הסיני בטיבט עסקינן, מעניין למה מהקהילה הבינלאומית כמעט ולא שומעים מלה נגדו לעומת הגינויים הרבים שנשפכים על הכיבוש הישראלי בשטחים? לוי מתעלם מהם באלגנטיות ממש כמו שהם מתעלמים מהפגיעה באזרחים ישראלים. מבחינת הקהילה הבינלאומית הרי מדובר בשני כיבושים שאף אחד מהם אינו "יותר" באחריותה. התשובה די פשוטה: אף אחד לא מעז להילחם נגד סין. יש לה יותר מדי כוח כלכלי. 

אבל בעיקר, בדיוק את אותה טענה אפשר להפנות אל לוי. הוא הרי עוסק באופן אובססיבי ובלעדי אך ורק במעללי הכיבוש הישראלי בשטחים. בנחישות, באומץ לב. אבל מדוע שלא יתייחס גם להפרות גסות של זכויות אדם במקומות אחרים? האם עוול שנגרם לאחרים פשוט איננו מעניין אותו? ומה עם הפרות זכויות אדם שמבצעים נשואי כתיבתו, הפלסטינים עצמם? כלפי יהודים וגם כלפי פלסטינים אחרים? על זה יש ללוי רק שתיקה הולכת ונמשכת של עיתונאי. נדמה לי שהוא לא בדיוק בעמדה להטיף לאחרים שהם מפעילים "מוסר כפול". לוי מודה הפעם (לא להאמין) כי המאבק של הפלסטינים אלים יותר מזה של הטיבטים, אבל ממהר לסייג: "אין כל קשר בין זכויות לבין דרך המאבק". עו"ד יהונתן צבי השיב היום ללוי במכתב ראוי למערכת. על הקביעה האחרונה הזאת הוא אומר שהיא "למצער, שגיאה גסה".

נכון שהעם הפלסטיני זכאי לחירות גם עם הפיגועים. אבל הקביעה של לוי, בשם זכויות האדם, שהדרך איננה חשובה היא אכן למצער שגיאה גסה. ליתר דיוק, היא שומטת את הקרקע מתחת לבסיס של המאבק לזכויות אדם. מאבק שעיקרון יסודי בו הוא שהמטרה איננה מקדשת את האמצעים. עיקרון זה קובע שגם כשהמטרה ראויה לא כל אמצעי יהיה לגיטימי כדי להשיגה. זכויות האדם מטילות מגבלות על האמצעים, על הדרך. העובדה שלוי מעז לדבר בשם זכויות האדם ולקבוע כי הדרך איננה חשובה מעידה על איבוד דרך טוטלי מצדו. הוא יכול לעשות זאת בשם עמדה פוליטית, אם כי גם היא תהיה לא מוסרית ונטולת יושרה. בשם זכויות האדם הוא איננו רשאי לעשות זאת.

שלא כמו לוי, אני שמחה על כל ישראלי הנוקט בעמדה או עושה מעשה נגד הפרת זכויות אדם, באשר היא. כן, שכל אחד יעשה קצת. אני יכולה לקוות שמעורבות כזאת תוביל להכרה גם בפגיעות אחרות, כולל אלה שמבצעת ממשלתם שלהם.  אינני חושבת שמישהו צריך להתנצל על כך שהוא בוחר לעשות משהו במקום מסוים ולא באחר, ובעיקר לא משהו בִּמְקום שום דבר.
מי שסבור שהבחירה היחידה היא בין הכול ללא כלום נשאר בדרך כלל עם הלא כלום. ולא פחות מכך, אני מברכת על כל בדל מודעות שמתפתחת לגבי הצורך להפסיק את דיכוי העם הטיבטי. ככל דיכוי. והאחריות שלנו לכך היא, בפשטות, אחריותנו האנושית. כבני אדם. לא כסינים, ישראלים או פקיסטנים. זהו הרעיון המרכזי של זכויות האדם, גדעון לוי. ואם יש משהו שהיה עלינו ללמוד מן המאה ה-20 – זהו הלקח.

עוד לקרוא:
האם משטר זכויות האדם הבינ"ל רלוונטי?
מתי (לא) מגינים על מיעוט