האפ.בי.איי שיחרר לפרסום, לא מזמן, את תיקו האישי של פרנק סינטרה המנוח. הפרסום בא בעקבות בקשתה של רשת איי. פי, שהסתמכה על חוק חופש המידע האמריקני, אשר מחייב את הרשויות האמריקניות לספק מידע על-פי בקשה. גם אחרי שהגרסה המקומית לחוק תיכנס לתוקף אצלנו, בראשון לינואר 1999, עדיין לא נחזה בתיקי השב"כ מפורסמים באתר האינטרנט (שאין לו). אבל עצם קבלת חוק חופש המידע, שישראל היא מהמדינות האחרונות שמאמצות אותו, מעיד על כך כי משהו זז גם אצלנו.
מידע מלא נדרש כדי שנוכל לעצב את דעתנו לגבי המתרחש סביבנו, והוא תנאי לכל פעולה ובחירה שאנו עושים. כשאין לנו מידע, נוח לעשות בנו מניפולציות. זו הסיבה ששום ממסד איננו מנדב לנו מידע מרצונו, ומשתדל להסתיר, באופן מיוחד, את המידע שלא נוח לו שנדע. הזכות לדעת, במובן זה, היא צדו השני של חופש הביטוי. היא מגינה על האינטרס של השומעים, הצופים או הקוראים, לקבל מידע חופשי. זו הסיבה שבגללה נחשב חופש המידע לאחת מחירויות היסוד, שהן תנאי למשטר דמוקרטי.
בעולם למדו את זה כבר מזמן, והפכו את הזכות לדעת לזכות חוקתית על-ידי שיריונה בחוק מיוחד. החלוצה היתה דווקא שוודיה, שחוקקה חוק כזה לפני יותר ממאתיים שנה. בארצות הברית נכנס חוק חופש המידע לתוקף ב-1976. בישראל קמה, לפני מספר שנים, הקואליציה לחופש המידע, שלאחר עבודה מאומצת הגישה נוסח של הצעת חוק שהיוותה את הבסיס לחוק שהתקבל לפני מספר חודשים, אותו יזם והעביר ח"כ דדי צוקר.
החוק קובע, בסעיפו הראשון, כי לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראותיו, כאשר "מידע" כולל חומר כתוב, מוקלט, מוסרט, מצולם או ממוחשב. נוסף לכך, מחייב החוק כל רשות ציבורית לפרסם אחת לשנה דוח שיכלול מידע על פעילותה ותחומי אחריותה, ולמנות ממונה על העמדת מידע לרשות הציבור, שיטפל בבקשות לקבלת מידע וביישום הוראות החוק. עד כאן החדשות הטובות. ועכשיו לרעות. כמו כל חוק, גם לחוק זה יש סייגים, והרושם הראשוני שמקבלים מקריאתו היא כי הסייגים מכסים כמעט כל אפשרות. הם מתירים לרשות לדחות בקשה אם הטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה (צוקר: "צריך להתגונן נגד טרחנים"), או אם המידע המדובר נוצר או הגיע לידה למעלה משבע שנים לפני הגשת הבקשה, ואיתורו כרוך ב"קושי של ממש". נקווה שזה לא הקושי הרגיל של הפקידה לגשת ולהוציא את התיק, שאנחנו מכירים מכל ביקור במשרד ממשלתי.
אך שני הסייגים המהותיים לחוק נוגעים האחד לביטחון המדינה והאחר לפרטיות. עם הפרטיות לא צריכה להיות לנו בעיה; הרי לא נצפה שמידע שתספק שרות ציבורית יכלול פרטים הפוגעים בפרטיותו של אדם. באשר לביטחון, אוסר החוק על מסירת מידע שבגילויו יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור או בביטחונו או בשלומו של אדם", וכן מידע "בנושאים ששר הביטחון, מטעמים של שמירה על ביטחון המדינה, קבע אותם בצו, באישור הוועדה המשותפת" (ועדה משותפת של ועדת החוקה, חוק ומשפט וועדת החוץ והביטחון של הכנסת – נ.כ.).
הבעיה עם ביטחון המדינה איננה בעיה עקרונית, שהרי מובן כי אין לנו אינטרס שביטחונה – כלומר, ביטחוננו – ייפגע. הבעיה היא ביישום המונח "ביטחון המדינה", שההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל לימדה שהוא מקבל פרשנות מרחיבה וקיצונית, המכסה, בעצם, את כל מה שהשלטון לא רוצה שנדע. ח"כ צוקר איננו מודאג. לדעתו סייג הביטחון מנוסח באופן סביר, וכעת השאלה היא איזו פרשנות תינתן לו, מצרה או מרחיבה. כלומר, הכדור מגולגל, שוב, לפתחו של בית המשפט.
אגב, בית המשפט ומשרד מבקר המדינה הם שני מוסדות שהיו מודאגים מאד מהחובה שתוטל עליהם למסור מידע. מבתי המשפט, למשל, נוכל לדרוש לדעת איזו ענישה ניתנה ב 10 השנים האחרונות על אינוס קטין, או לבקש את רקורד הפסיקה של שופט מסוים. גם דוח מבקר המדינה לא חושף אלא טפח קטן מכל העבודה שמאחוריו. שאלה מעניינת שנוכל לשאול אותו תהיה האם נגנזו תלונות בתיק מסוים, ומה הן. עם זאת, מודה צוקר שהחוק לא עושה מהפכה בתחום הביטחוני. לעומת זאת, לטענתו הוא מפליג בתחום האזרחי. מי, אם כן, יהנה מהחוק החדש?
לקוח עיקרי תהיה התקשורת. עד היום, פקיד ממשלתי לא רק שלא היה חייב לחשוף מידע, אלא אסור היה לו למסור מידע שלא באישור דובר המשרד. עבירה על איסור זה גררה עמה ענישה של עד שלוש שנים. ב 1961, נשלח פקיד במשרד המשפטים לחודשיים מאסר בפועל מכיוון שמסר ל"העולם הזה" (היו ימים) מידע על שחיתות מפכ"ל המשטרה. ואילו אחרי קבלת החוק, יהיה פקיד שיסרב למסור מידע מחויב להוכיח בבית-משפט כי מדובר במידע ביטחוני רגיש, או מידע אחר שהחוק מתיר שלא למסור. הניסיון בארצות הברית העלה כי הלקוח העיקרי השני של חוק כזה הם תאגידים כלכליים, שאוספים מידע, מצליבים אותו ומשתמשים בו לקידום האינטרסים העסקיים שלהם. יותר מהפן הביטחוני, מודאג ח"כ צוקר מההיבט הזה של החוק, ומהדיקטטורה הכלכלית של בעלי ההון שעלולה להסתייע בו.
כך שלמרות שהחוק נראה לנו לטובת האזרח הקטן, הצמא למידע, הרי התמונה יותר מורכבת. קשה להעלות על הדעת אזרח מן השורה שיוצא להתדיינויות ארוכות בבית המשפט נגד רשויות שמסרבות למסור לו מידע. המותרות האלו שמורות בדרך-כלל לבעלי הממון, שלא משלמים לעורכי-הדין את שכר טרחתם מכיסם. במידה רבה נישאר תלויים ברצונן הטוב של הרשויות לנהוג על-פי רוח החוק (צוקר מספר שבצבא כבר מכינים את ספר פקודות מטכ"ל, שעד כה לא היה זמין אפילו לחייל הפשוט, שלא לדבר על הציבור), ובתקשורת, שכעת תצטרך יותר מתמיד לייצג את האזרח הקטן. הרשת תעזור לנו להפיץ את המידע, אבל קודם אנחנו צריכים לקבל אותו.
וואלה! היום, 4.1.1999
