אי-ציות ודמוקרטיה. עורך: יהושע וינשטיין, מבוא: יורם חזוני, הוצאת שלם, 232 עמ', 59 שקלים
פורסם בהארץ ספרים, 24.3.1999
לקובץ המסות שלפנינו, מתברר כבר ממבט ראשון, אמירה גלויה ואמירה מובלעת. על-פניו, מובא לקוראים הישראלים מקבץ חיבורים בנושא של אי-ציות אזרחי, המלווה את המחשבה הפוליטית מראשיתה. על כריכת הספר תמונתו המפורסמת של מרטין לותר קינג לצד מכתבתו, שמעליה תלויה תמונת המהאטמה גנדי. וכבר יש לברך על המינוח העברי "אי-ציות" (אזרחי, נוסיף) למושג Civil disobedience. למרות שאישית אני מעדיפה את המונח "סירוב אזרחי", הרי "אי-ציות" עדיף על התרגום הרשלני ל"מרי אזרחי", שרווח בעבר.
אלא שלצד ת'ורו, גאנדי, מרטין לותר קינג וג'ון רולס, שללא ספק ראויים לתואר "מיטב ההוגים" בתחום (וגם על זה עוד נעיר), נושא הקובץ בגאווה גם את שמו של אליקים העצני, שמאמרו הוא היחיד שחובר במיוחד לקובץ. רגע רגע, אומרים הקוראים הביקורתיים. מה לתבן את הבר? ובכן, לא נחוץ תחקיר יסודי כדי להבין שהשמות הקודמים באים לשמש כעלה תאנה אינטלקטואלי למבקשים להכשיר את סרבנות הימין. שהרי מו"ל הספר אינו אלא מרכז שלם, שהוקם במימונו האדיב של איל הקוסמטיקה רונלד לאודר ונועד לבסס את הטענה שגם לימין אנשי-רוח, ולספק לבנימין נתניהו קאדר מוכן לעת מצוא.
ולמען הסר ספק, המבוא, שמתארך לכדי חלק שלם בספר, עוסק בשורשיו היהודיים של הסירוב, וטוען כי המחשבה היהודית, בעיקר בהתגלמותה במוסר הנביאים, היא היא שנתנה לעולם את החובה לסרב לחוקים לא-צודקים (כאשר אלו הם חוקי המדינה, כמובן, לא חוקי האל).
אין זה בלתי-מעניין לקרוא מסה שעוסקת בעמדות היהדות (יהדות, יש לזכור, לעולם אינה עמדה אחת אלא ריבוי שלהן) כלפי הסירוב האזרחי. תחושת האי-נוחות נובעת מכמה מקורות. ראשית, הצורך חסר-המנוח להוכיח שגם בנושא הזה ניסו לגזול מן היהדות את הבכורה והעניקו אותה ליוונים הקדמונים. אנטישמיות, אתם יודעים.
שנית, הדחף "לייהד" כל השקפה אינטלקטואלית ולנכס אותה לעצמנו, כאילו תוקפה האוניוורסלי אינו מספיק. שלישית, הניסיון לטעת את סרבנות הימין המודרנית בציוויי היהדות; ומשעה שזוהי אינה עמדה פוליטית אלא דתית, היא מקבלת נופך וחיוב אחרים.
שאם רצו להביא לפנינו גם את המחשבה החדשה על סירוב אזרחי (שלה מוקדש פרק שלם), כיצד נפקד מן הספר מקומו של יוסף רז, הפילוסוף החשוב של המשפט היושב באוקספורד, שבמאמר מבריק שתורגם בקובץ אחר ("גבול הציות", בעריכת ישי ודינה מנוחין, הוצאת "יש גבול"/סימן קריאה, 1985), מבסס את הזכות לעשות מה שמן הראוי להימנע מעשייתו? ושל תלמידו חיים גנז, אולי הכותב הישראלי הבולט ביותר בתחום, שנוסף לכמה וכמה מאמרים בכתבי-עת משפטיים הוציא ספר שמוקדש כולו לנושא?
ספרו של גנז, "ציות וסירוב – אנרכיזם פילוסופי וסרבנות פוליטית" יצא במקור באכסניה המכובדת של אוניברסיטת קיימברידג', וראה אור בעברית לפני שלוש שנים בהוצאת הקיבוץ המאוחד. התיזה של פרופ' גנז, המלמד משפטים באוניברסיטת תל-אביב, ודאי אינה נושאת חן בעיני מי שהשקפת עולמו מיוצגת בספר על-ידי עו"ד העצני. שכן גנז מנמק בשיטתיות מדוע סרבנות המתנחלים אינה יכולה להיחשב בגדר סירוב אזרחי, על-פי שום קריטריון.
למגמתיות הפוליטית מתלווה רשלנות מקצועית. מאמרו של ג'ון רולס, שמשום מה נעלמו ממנו ההערות ונותרו רק מראי-המקום, הוא משנת 1966. זאת למרות שבספרו A Theory of Justice – הספר החשוב ביותר בפילוסופיה פוליטית בת-זמננו – שראה אור בשנת 1972, מוקדש פרק שלם לסירוב האזרחי. רולס עצמו מציין בהקדמתו לספר, כי למרות שהפרק מתבסס על אותו מאמר, הוא מוסיף עליו תוספות חשובות. קשה להבין מדוע יעדיף עורך את המוקדם על-פני המאוחר.
רולס מגדיר את הסירוב האזרחי (אשר מובחן מסירוב מצפוני) כפעולה פומבית בלתי-אלימה, מצפונית אך פוליטית, העומדת בניגוד לחוק, שנעשית על-פי רוב במטרה להביא לשינוי בחוק או במדיניות הממשלה. פעולת הסירוב מבטאת אי-ציות לחוק בתוך גבולות של נאמנות לחוק, המתבטאת באופי הפומבי והבלתי-אלים של הפעולה ובנכונות לקבל את תוצאותיה החוקיות. ומהם התנאים הנדרשים לסירוב אזרחי מוצדק? אי-הצדק שנגדו מוחים צריך להוות הפרה ברורה של חירויות האזרחות השווה, או של שוויון ההזדמנויות האזרחי, הפרה שנמשכה לאורך זמן, אל מול אופוזיציה פוליטית. משמע, אין זו הפעולה הראשונה בה אוחזים, והיא ננקטת שעה שהמדינה סטתה סטייה ניכרת ממדיניותה ההוגנת, בניסיון להחזירה לשביל הצדק. 
שלמה אבינרי קובל כי הגדרתו של רולס היא עמומה, פתוחה ורופפת מכדי לשמש הגדרה אופרטיווית. אך שום פילוסופיה פוליטית או משפטית איננה יורדת לרמת הפירוט במקום ובזמן. את זה מותירים, על-פי רוב, לפרשנות של בתי-המשפט, אם נזקקים להם. אי-אפשר לתת הגדרה תיאורטית שתפרט ברחל בתך הקטנה אילו פעולות הן מוצדקות ואילו לא. ההגדרה חייבת להיות גמישה דיה לחול גם על נסיבות עתידיות שקשה לחזות כעת, וקשיחה מספיק על-מנת לא לכלול בתוכה כל פעולה אפשרית. תמימות היא מצדו של אבינרי לסבור כי ההגדרה שהציע בית המשפט הצבאי במה שידוע כ"משפט כפר קאסם" – של דגל שחור של אי-חוקיות המתנוסס מעל הפקודה הבלתי חוקית בעליל – היא הגדרה ברורה ושמישה יותר. הַעֲמידו 5 ישראלים מול תרחיש אפשרי כזה, ותיווכחו לדעת כי לא תיווצר ביניהם הסכמה בשאלה אם מתנוסס מעליו דגל שחור שכזה, אם לאו. גם אם יש גרעין קשה של מעשים עליהם תהיה הסכמה, שוליה של הגדרת "הדגל השחור" הם רחבים ואמורפיים לא פחות, ואף יותר, מהגדרתו של רולס.
מכל המאמרים בספר, מכתבו של מרטין לותר קינג מבית-הכלא בבירמינגהם הוא החודר ביותר. קינג מצליח להוסיף לניתוח היובשני-מעט של התנאים והנימוקים לסירוב את המוטיווציה העיקרית שלו: הסבל האנושי שמתלווה לעוול, משום שהוא מתאר אותו – באופן פיוטי ונוקב כאחד – מנקודת מבטו של הקורבן. כיצד, באמת, מסבירים לילדה בת שש מדוע היא אינה יכולה ללכת לגן השעשועים הציבורי? "…אתה רואה דמעות נקוות בעיניה הקטנות כשהיא שומעת שלילדים צבעונים אסורה הכניסה ל'עיר הבידור', ואתה רואה איך ענני הנחיתות המדכאים מתחילים להיקשר באופק הקטן של השגתה השכלית, ואיך אישיותה הקטנה מתחילה להתעקם עם שהיא מפתחת בבלי-הדעת מרירות כלפי הלבנים." (התרגום המצוין למאמר נעשה בידי אהרן אמיר).
קינג אינו יורד להבחנות משפטיות דקדקניות או לניסוח תנאים מפורטים להצדקת הסירוב. תשובתו לשאלה הממלכדת, שממתינה בפינה של שיח הסירוב – כיצד הוא מתיישב עם שלטון החוק ועם החובה לציית לחוק – היא פשוטה: יש חוקים צודקים ויש חוקים בלתי-צודקים. והאחרונים, הוא מסכים עם אוגוסטינוס, אינם חוקים כלל. גם ההבחנה ביניהם אינה קשה: "כל חוק המרומם את אישיותו של האדם הוא צודק. כל חוק המשפיל את אישיותו של האדם הוא בלתי-צודק". כקודמיו וכאלה שיבואו אחריו, מדגיש קינג את נכונות הסרבן לשלם על סירובו, ואת רצונו לעורר את מצפון הציבור, בפעולה שלמעשה מבטאת את מרב הכבוד לחוק.
ההבחנה הנדרשת, בין סירוב אזרחי לסירוב מצפוני, או סתם אי-ציות לחוק, מיטשטשת בעיקר אצל אליקים העצני, במאמר מבולבל שהספר כולו נועד כאמור לתת לו ולגישה שהוא מייצג (אם אפשר לקרוא לה "גישה") הכשר. גם לו היה זה מאמר בעיתון שמביע עמדה אישית (לא רק "תהליך השלום" מושם אצלו בגרשיים, גם "ליברל"), ניתן היה לצפות ממנו ליתר שיטתיות. קשה שבעתיים להבין עורך שמהין להעמיד גיבוב כזה של דוגמאות היסטוריות, מובאות ומשפטי קישור ביניהן בשורה אחת עם ת'ורו, גאנדי וטולסטוי, על כל ההבדלים ביניהם.
יש, אפוא, לחדד את ההבחנה בין סירוב אזרחי, שההגדרה לו ניתנה באחת מהפסקאות הקודמות, לבין סירוב מצפוני, שמופעל לגבי פעולה שלטונית שמצפונו של היחיד אינו יכול להסכין עמה. האחרון אינו נעשה דווקא מתוך פנייה פומבית אל חוש הצדק של הציבור, ואינו מבוסס בהכרח על עקרונות פוליטיים. לא נדרשת ממש קריאה חתרנית כדי לחשוף שהסובייקטים אשר בשמם מדבר מרטין לותר קינג אינם מי שמייצג העצני; לא המתנחלים אלא מי שהם מדכאים ברגל רמה, ויוצרים לשם כך, בין היתר, שתי מערכות חוק.
שום קובץ, ששם בשכנות ללותר קינג את העצני, לא ישנה את המציאות הזו, שבה התקוממותו של מי שנכבש באלימות, שחי תחת כיבוש צבאי ולא תחת דמוקרטיה, היא מוצדקת; ואילו צדקנותם של המתנחלים – המנסים להשוות את ההתנגדות לגירוש בכוח של הפלסטינים מאדמתם להתנגדות לפינוי התנחלויות לא-חוקיות כחלק מהסכם שלום – לעולם לא תהא בת-צידוק. קביעה זו נסמכת על טבעה של הדמוקרטיה ועל הערכים עליהם היא באה להגן. מנקודת מבטם של ערכים אלו – ערכם השווה של בני אדם והיותם ראויים לכבוד שווה – "ברור כי הערכים בשמם מבוצעות הפרות החוק של הימין הם נעדרי תוקף לחלוטין… (מימוש ערכים אלו) פירושו פגיעה בוטה בזכות האנושית לשלטון עצמי ולכבוד, אותה זכות שעל-יסודה ניתן לייחס לדמוקרטיה ערך כשלעצמה", כפי שכותב גנז בהקדמה למהדורה העברית של ספרו.
לסיום נוסיף כי דיון רציני במושג הסירוב חייב לברר בירור מקדים את השאלה שקודמת לשאלה "האם ובאילו תנאים מותר לי לא לציית לחוק", והיא: "מדוע עלי לציית לחוק"? שכן זהו טיבה של הפילוסופיה, שהיא שמה סימני שאלה במקום בו אנו רגילים לסימני קריאה. בירור מקדים כזה חסר בקובץ, למרות שפילוסופים לא מעטים עסקו בו.
