קרוא וכתוב

העיר הפנימית מאת מיכל פלג. הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, ‏285 עמ'

פורסם במעריב, 20.11.1998

המציאות ההזויה המסויטת, שמציגה מיכל פלג בספרה היא המציאות שלנו. ההכרה בכך לוקחת זמן משום שפלג, בחכמה רבה, מעבירה את המציאות הזו בכמה וכמה פילטרים שמסננים אותה לפני שהיא חודרת לתודעתנו. הספר נפתח במסע של אשה צעירה לארץ לא מוכרת, לאחר הרס נורא שהותירו בה המלחמות. תיאור מושלם של סיוט, ספק חלום ספק מציאות.

החלק הראשון, המכונה בשם האירוני "סנטה ברברה", ממקם את הפתיחה וכל אחד מגיבורי הסיפור מקבל את רשות הדיבור: האשה היא תמרה, שהחיפוש אחר אביה – המהנדס המכונה "אין", שנספה כביכול בתאונת דרכים ולמעשה הועלם באגף המסתורי של בתי-הסוהר, לאחר שהתגלה כמרגל – מהווה את סיפור השלד של הספר; העיתונאי דוידי, שעסוק באופן אובססיבי בהתרת פרטי ההעלמה הזו, ולמעשה במרדף אבוד אחרי ,תמרה עצמה, שבה הוא מאוהב מילדות; הקונסול והעיתונאי הזר שהוא מערב בסיפור; שבא המסתורית שמנהלת פאב בשטח ההפקר; אנוורי, ששורד את ההתקוממויות האלימות, מיחידי הסגולה שמצליחים ללכת בין הטיפות – כולם יחד יוצרים פסיפס מצמרר. כמו בעיצומו של סיוט, שאנו מצפים שיהיה רק חלום רע ממנו נוכל להתעורר, אנו מגלים שמדובר במציאות עצמה. בעיר שלנו.

אין בספר ציון שמות של מקומות. זוהי דרך נוספת הננקטת על-ידי פלג כדי להרחיק את העולם הבדוי שלה מקואורדינטות ברורות במקום ובזמן. הגיאוגרפיה שלה קרובה ורחוקה כאחת, משום שלכאורה היא מתארת משהו קרוב ומוכר – שמות הגיבורים ברובם הם שמות עבריים, והעיר המלוכלכת, המכוערת והעייפה היא כל-כך ישראלית – אך בו בזמן כה רחוק ומנותק. אבל העיר הפנימית, העיר העליונה, מובלעות הפליטים – כל אלו אינן רק נקודות ציון במציאות החיצונית, אלא גם גיאוגרפיה של הנפש.

ליצירה של פלג יש נפח ומשקל, ובניגוד ליצירות רבות במקומותינו היא נטולת רזון תיאורי ולשוני. לעיתים היא נוטה, באופן מביך, למלל מוגזם ולשימוש יתר בקלישאות לשוניות, משחקי מלים ושעשועי לשון. וכתיבתה אף אינה שווה ברמתה – אולם, בעיקר, היא מחזירה את הספרות לעיסוק לא רק ב'אני' אלא גם ב'אנחנו', במציאות שבתוכה מתפקדת הספרות הזו, ובהכרח חייבת לשאוב ממנה את חומריה.

הספרות הזו מתבוננת במציאות אבל גם מהווה חלק ממנה. תפקידה המוסרי הוא להכריח אותנו להסתכל לראות כיצד בחורינו המצויינים הופכים אדם לעיסת בשר מדממת, שמושלכת לכביש ככלי אין חפץ בו ולא להסב את המבט הצידה: "רציתי לעצום את העיניים אבל ידעתי שאסור לעצום עיניים", אומר בר-אוריין, העד למעשה. "שכל זמן שעיני פקוחות עוד יש בי איזו תועלת, מועטה, כמעט מבוטלת, אבל מבדילה ביני לבין בהמה ושרץ" התחבולה הספרותית העיקרית בה משתמשת פלג כדי להרחיק וגם לקרב, ולגרום לנו להתבונן במציאות שלנו ,בעיניים חדשות, היא ההזרה. אפקט התחבולה מושג באמצעות שימוש במלים באופן הגורם לנו להתבונן בהן ובמציאות, מחדש. המלים הללו מוצגות באופן לא מוכר, שמנער מהן את השחיקה והאוטומטיות ואת הרגל השימוש בהן.

המונח הזרה נטבע בידי שקלובסקי, מראשי האסכולה הפורמליסטית הרוסית. ההזרה מפנה את תשומת הלב אל תהליך הקליטה עצמו, שמהווה, באמנות, מטרה בפני עצמה. "אנשים המתגוררים בסמוך לים כה מתרגלים ,לרחש הגלים עד שאינם שומעים אותו עוד", כתב שקלובסקי בספרו "ספרות וקולנוע". ההזרה מטרתה, אם כן, לגרום למתגוררים בסמוך לים לשוב ולשמוע את רחש הגלים.

אצל פלג, כאמור, באה ההזרה לידי ביטוי בלשון ונוצרת הזרה של המציאות החיצונית. ה"שיחדש" שהיא מייצרת בספרה מעמת אותנו עם ה"שיחדש" האורווליני שלנו במציאות, שפת הכזבים שנועדה להרחיק אותנו ממגע של ממש עם הכאב שאנו יוצרים. פלג, עם מלים כמו "חנק" במקום "סגר", "פישוע" במקום "פיגוע", אגף האפסים" במקום "אגף האיקסים", "האדם השלילי" במקום "האדם השלישי", יוצרת מודעות קומית כמעט לזוועות שעליהן מכסים כזבי הלשון. במוטו לספר מצטטת פלג את שייקספיר השואל, ב"מקבת": "או שמא אכלנו מן השורש המטורף, שלוקח שבי את התבונה"? המציאות הלא-תבונית היא המציאות של כולנו כאן. וממש כמו במקבת, לא נצליח להסיר את כתם הדם מעל ידינו.

בשירה הנפלא "אין יראת אלוהים במקום הזה", פותחת דליה רביקוביץ ואומרת "אין אהבה במקום הזה וגם לא תהיה". אך מסיימת אותו באומרה "אין אהבה במקום הזה זולת אהבה לשניים". מימושה של האופציה הזו של הפיכת האין למשהו שיכול להיות, דורשת מלחמה לא פחות קשה מהמלחמות שנעשות בנשק. גיבוריה של פלג נלחמים בשיניים. אבל המכונה לייצור רוע, שמכונה בפינו כיבוש, מזהמת את כל מי שנוגע בה – מרצונו או שלא מרצונו, כפועל או כעד. לכן אף מסתיים הספר במעשה אלימות.

כל ביקורות הספרים