קרוא וכתוב

פורסם במעריב, ספטמבר 1999 (גיליון ראש-השנה)

כל בחירה היא קשה. על אחת כמה וכמה, בחירת הצידה הרוחנית שאקח עמי למילניום הבא. מראש היה לי ברור שבצידה הזו יהיה מסר הומניסטי נוקב, המוצא היחיד מאימי האלף הראשון, שהשתכללו במאה שסיימה אותו לכדי זוועות שהלב מתקשה להאמין בהיתכנותן. חזרה להומניזם, לתפיסת עולם שהאדם במרכזה, היא גם המפלט היחיד מהעידן הטכנולוגי שמאיים ליהפך לטכנוקרטי. יש יצירות שמדגישות את הממד האופטימי שבמסר הזה, את התקווה ואת האמונה באדם; יצירות שקל יותר לחסות בצלן ולעבור עמן אל האלף הבא. אבל פוגת-מוות של פאול צלאן בחרה אותי יותר משאני אותה. זהו שיר מכשף. אי-אפשר לקרוא אותו מבלי להישאב לתוכו ולהיכבש בקסמו האפל, הנורא. הפרוזודיה, המצלול, היעדר סימני הפיסוק, המקצב המוסיקלי החוזר על עצמו והמבנים הלשוניים שחוזרים אך משתנים, מעצימים את החוויה שלו עד ללא נשוא. בו בזמן, מכניסות התבניות המוסיקלית והמילולית שלו סדר ומבנה בכאב. היכולת להכניס כאב כזה לדפוסים שיריים ולצקת ממנו יצירת אמנות מעוררת השתאות; אבל ככל הנראה, גם מהווה את המוצא היחיד לחוסר הנסבלות של הכאב הזה. היצירות הגדולות ביותר, בכל תחומי האמנות, נוצרו דווקא מתוך ציות לחוקי ז'אנר נוקשים ולדפוסים של הגיון אמנותי פנימי.

את ה"פלנטה האחרת" שנוצרה באושוויץ אי אפשר להבין ובו-בזמן חייבים להבין. זו איננה פלנטה אחרת באשר היא יציר כפיו של האדם. ככזה, זהו תוצר אנושי מאד למרות שהוא מביא לשיא את ההיבטים המפלצתיים והמזוויעים של האנושיות הזו. אושוויץ היא סמן האזהרה, הדגל השחור שמתנפנף מעל לכל מעשה שמעוללים מאז בני-אדם לבני-אדם. מה שאי-אפשר לדמות אליו דבר ומה שחייבים לדמות אליו כל דבר. השאלה איך אפשר לחיות אחרי אושוויץ קיבלה אינסוף תשובות שונות. ברמה הפרטית, מי ששרד את אושוויץ היה צריך למצוא את המודוס-ויוונדי שלו. לפעמים זה חייב אותו לצאת מדעתו; לפעמים הוא לא מצא וויתר לא רק על התשובה אלא גם על החיים. אבל הלקח הגדול חייב היה להילמד ברמה החברתית. בסוף המאה ה-20 מסתמן שהוא לא ממש נלמד, ולו רק בגלל זה פוגת-מוות היא הצידה שלי לאלף הבא, מרה ככל שתהיה.

עניין נפרד הוא תשובתה של הספרות: האם אפשר לכתוב ספרות אחרי אושוויץ? האם אפשר לכתוב עליה? כעובדה, יצירות רבות נכתבו ומוסיפות להיכתב. אבל דרושה היתה התמצית המרוכזת, המזוקקת לכדי גביש טהור, של שירה במיטבה, כדי ליצור את הלחש המכשף "חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב/שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר ֹשוֹתִים עִם לַיְלַה/ׂשוֹתִים וְשׁוֹתִים", שמצליח לומר את מה שלא ניתן להיאמר. אדורנו, הפילוסוף והמוסיקולוג הגרמני חשב שעצם האפשרות של שירה מוגרה במחנות המוות. אחרי אושוויץ אין שירה, אמר. אולי כי אין לה זכות קיום, אולי כי יש דברים שלא ניתן לומר במלים. פוגת-מוות היא ההוכחה הניצחת ההפוכה; ניצחון רוח האדם על בור התחתיות אליו הוביל המין האנושי את עצמו. מכל בחינה אחרת פוגת-מוות היא פסימית עד מוות. מבחינה פואטית, היא הגדול בניצחונות: היכולת לכתוב שירה (ואיזו שירה) אחרי אושוויץ.

פוגת-מוות

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלַה
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב
כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
כּוֹתֵב וְיוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רוֹשְׁפִים כּוֹכָבִים
הוּא שׁוֹרֵק לִכְלָבָיו שֶׁיָּבוֹאוּ
שׁוֹרֵק לִיהוּדָיו שֶׁיֵּצְאוּ וְיִכְרוּ בֶּעָפָר בּוֹר קֶבֶר
פּוֹקֵד עָלֵינוּ פִּצְחוּ בִּנְגִינוֹת לַמָּחוֹל

חָלָב ׂשַחֹר ׂשֶל ׂשַחַר אנַחְנוּ ׂשוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר ׂשוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
אישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים
הוּא כּוֹתֵב כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית אנַחְנוּ כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

הוּא קוֹרֵא הַעמִיקוּ לדקׂר בְּמַלְכוּת הֶעָפָר אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם וְשִׁירוּ נַגְּנוּ
הוּא שׁוֹלֵח ידוֹ לַבַּרְזֵל בַּחגוֹר וּמֵנִיף בְּיָדוֹ וְעֵינָיו תְּכֻלוֹת
הַעמִיקוּ לִדְקׂר בָּאֵתִים אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם הַמְשִׁיכוּ נַגְּנוּ לַמָּחוֹל

חָלָב שַׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבׂקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים
הוּא קוֹרֵא הַמְתִּיקוּ יוֹתֵר לְנַגֵּן אֶת הַמָּוֵת הַמָּוֵת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
הוּא קוֹרֵא הַאפִילוּ יוֹתֵר לִפְרֹט עַל כִּנוֹר וְאַחַר תַּעלוּ כֶּעָשָׁן בָּאוִיר
וּבוֹר קֶבֶר לָכֶם בֶּעָנָן שָׁם שׁוֹכְבִים לׂא צָפוּף

חָלָב שַׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם הַמָּוֵת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
שׁוֹתִים אוֹתְךָ עֶרֶב וָבֹקֶר שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
הַמָּוֵת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה עֵינָיו תְּכֻלוֹת
הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ כַּדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ בִּמְדֻיַּק
אִישׁ גּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
הוּא מְשַׁלֵּחַ בּנוּ כְּלָבָיו נוֹתֵן לָנוּ קֶבֶר בָּרוּחַ
מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים וְחוֹלֵם הַמָּוֵת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית

פאול צלאן
תרגום: שמעון זנדבנק

כל ביקורות הספרים