קרוא וכתוב

פורסם בקפטן אינטרנט, 23.3.1999

בישראל, האינטרנט עדיין לא תפס מקום של ממש כמקור מידע וכלי תקשורת עצמאי. אין לנו את המאט דרדג' שלנו, שמספק סקופים שמופיעים רק ברשת. האינטרנט עדיין נתמך באמצעי התקשורת האחרים כדי ליצור חדשות.

אם בתחילת דרכו התעלמה התקשורת הקונוונציונלית מהאינטרנט (בגלל חשש מעורב בבורות), עכשיו מגודר האינטרנט בתוכניות ובמדורים ייעודיים, בעוד שבשאר המרחב התקשורתי הוא ספק של אייטמים עסיסיים, כמו זוגות שנישאו דרכו.

בשלב הבא צריך האינטרנט להתרומם לבד, ולנצל את יתרונותיו המובהקים.
כל משתמש ברשת מסוגל להפיץ מידע, לא רק לצרוך אותו, ויכול בקלות לעקוף מכשלות של נגישות מצד אחד ושל צנזורה מצד שני. אלו, יחד עם שפע המידע והייצוג המכובד של כלי תקשורת כעיתונים ורשתות שידור, יהפכו את האינטרנט לכלי התקשורת הבולט של המאה העשרים ואחת.

למה זה עדיין לא קורה אצלנו? למען ההגינות, נציין שגם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות זה לא ממש קורה. הסקופ הגדול של דראדג' – חשיפת פרשת לווינסקי – נסמך למעשה על תחקיר של הניוזוויק שדראדג' חשף טרם פרסומו, בגלל חששותיהם של עורכים שמרנים (או אחראים). גם בארצות הברית מגיע רוב המידע, עדיין, מהאתרים של כלי התקשורת המסורתיים (למשל ABC ,CNN והניו יורק טיימס).

לישראלים ערניים זאת כבר שגרה להתחבר לאחד מאתרי החדשות הללו כשהתקשורת הישראלית מדווחת על חילופי אש כבדים בדרום לבנון; סביר ששם כבר מופיע הסיפור המלא. לעיתונאים, האתר של מאט דרדג' הוא חלק מהסיבוב היומי לאיתור סקופים או סיפורים מעניינים.

מקרה "סרק"

אלא שבישראל, סיפורים שמקורם באינטרנט נזקקים לפרסום בטלוויזיה או בעיתון כדי להגיע לתשומת הלב הציבורית ואפילו לתשומת הלב של הגולשים. ב-1995 פורסם ברשת הספר "סרק" מאת אורי ברקן (שם בדוי), שתיאר עלילת קונספירציה דמיונית שעמדה ברקע רצח רבין. תיאוריית הקונספירציה של "סרק" היתה קיצונית במיוחד; היא סיפרה על קשר בין שמעון פרס לבין סגן ראש השב"כ, שפרס הבטיח לו, כביכול, את ראשות השב"כ בתמורה לשיתוף פעולה. הפרסום באינטרנט לא היה הבחירה הראשונה של המחבר, שפנה לכמה מו"לים שסירבו לו מחשש לתביעות דיבה. יחסי הציבור של הספר כללו את משלוחו באי-מייל, תוך שהוא ממלא את תיבות הדואר של מקבליו בקבצי וורד כבדים. לא נחסך ממנו גם פרסום בעיתוני הרשת; האתר נסקר ב"קפטן אינטרנט", ומחבר הספר התראיין און-ליין למגזין המקוון "מוניטור".

שנה תמימה שכב הסיפור בשקט. השערורייה פרצה רק כי חגי הוברמן, כתב "הצפה", פירסם ב-4.11.1997, יום השנה השני לרצח רבין, את דבר קיומו של הספר. הוברמן, שקיבל את הטקסט מחבר, קרא את הספר והתרשם שמחברו בקיא בפרטים של עבודת השב"כ. בקיאות זו עזרה לכוח השכנוע של הספר, למרות שהוברמן מדגיש שהוא עצמו שימש רק כצינור לספר ולא מאמין בתיאוריה שמאחוריו, כפי שהאשימו אותו ואת עיתונו בסערה שהתחוללה מיד אחר כך.

יעקב נאמן, אז שר האוצר, העלה את הנושא בישיבת הממשלה והפרשה סוקרה בהרחבה. בניגוד למה שאומר הוברמן, לא הביא הפרסום להורדת אתר הספר מהרשת. הוא ניתן להורדה גם היום.

בעולם האמיתי היו לפרסום תוצאות משמעותיות: הוא הביא לחשיפת הנספח הסודי של דו"ח ועדת שמגר, שחקרה את רצח רבין, ולהגשת כתב אישום נגד אבישי רביב. כל זה, כאמור, תוצאה של פרסום באינטרנט, שהיה חסר את הכוח הדרוש להניע התרחשות כזאת בעצמו. עיתון נייר דל תפוצה יחסית, "הצפה", עשה את העבודה.

פרשת ארד

גם המאמר של קארין ארד הסתובב ברשת כמה חודשים לפני שהגיע לתוכנית "פרפר לילה" של טל ברמן בערוץ השני. מדובר בטקסט בוטה למדי, שמתיימר ללמד את הגבר הישראלי המצוי שיעור במיניות הנשית. המאמר הופיע באחד מאתרי המין, וגם כקובץ טקסט שקודם במהירות בדואר אלקטרוני. דני פלד, עורך "פרפר לילה", מספר שקיבל את הטקסט מחבר שהכיר את ארד. אז כבר הועלו קטעים נבחרים מהמסמך ב"נטקינג".

פלד, שהבין איזה להיט יש לו בידיים, מיהר לאתר את ארד. בערב שבו הופיעה ארד בתוכנית, הודיע ברמן כי הטקסט המדובר מופיע באתר התוכנית. התוצאה: 70 אלף כניסות באותו שבוע כדי להוריד אותו.

המסמך עלה לרשת בהנחה שזוהי הדרך הנוחה ביותר לאפשר למרב הצופים לקרוא אותו. ב"פרפר לילה" סבורים שרוב הצופים שלהם מחוברים לרשת, ומעוניינים לחזק את הקונצפט של אתר אינטרנט לתוכנית טלוויזיה. האתר, אומר פלד, יוצר נאמנות והדדיות בין הצופים לתוכנית, ומספק דרך מהירה ונוחה לשלוח משוב, באמצעות הדואר האלקטרוני. התקדמות, לעומת תוכניות שהקשר שלהן לעולם האינטרנט מסתכם בפרסום כתובת אינטרנט עם כתוביות הסיום. המאמר של ארד עורר הדים עצומים בין משתמשי הרשת. מגזין IOL העלה את המסמך כאייטם מרכזי, יחד עם אחת התשובות הגבריות, והמסמך היה לשיחת היום בפורומים המקוונים.

זמינות מול אמינות

אלו שתי דוגמאות לאייטם שעלה ברשת, אך קיבל את הפרסום וההדים – גם ברשת עצמה – רק אחרי חשיפה קונוונציונלית. כל כלי התקשורת מזינים זה את זה: תוכניות הרדיו עוקבות אחר ידיעות שפורסמו בעיתונות הכתובה, ועיתונים מפרסמים ידיעות שהתפרסמו בעיתונים אחרים. לא אלו יחסי הגומלין של האינטרנט עם אמצעי תקשורת אחרים.

קול ישראל הוא דוגמה טובה לשימוש באינטרנט כבמקור מידע עצמאי, בנוסף למקורות הרגילים. אלי הכהן, איש האינטרנט של רשת ב', משמש כקשב המקוון שלה. הרומן של קול ישראל עם האינטרנט התחיל מוקדם יחסית, במונחים ישראליים. בשנת 1994 פנה אלי הכהן לרשת א' והציע פינה בנושא אינטרנט. הפינה השבועית עסקה הרבה בשאלה מה זה בכלל אינטרנט, ומהם המקורות הצבאיים והאקדמיים שלה.

מ-1995 שודרה בקול הדרך לעסקים פינה יומית בענייני אינטרנט, שכבר הביאה מידע מהרשת עצמה. המפנה המרכזי חל כשהחלו בקול ישראל, על פי הצעת הכהן, לשלב את האינטרנט כספק מידע, ולשבץ ידיעות ממנו בחדשות. מטבע הדברים, אומר הכהן, רוב החומר היה ועודנו חומר חוץ, ועל כן הוא משדר דרך קבע בפינה הבינלאומית של רשת ב', וכבר סיפק כמה ידיעות בלעדיות, כמו השתלטות מלח רוסי על צוללת גרעינית, וביקור פרס בירדן.

את רוב המידע הכהן משיג מאתרים של סוכנויות ידיעות ועיתונים, אך בחלק מהמקרים נעשה שימוש במקורות ראשוניים, המספקים חומר שלא עובד בידי סוכנויות הידיעות. בנוסף, הרשת מאפשרת גישה לאין סוף כלי תקשורת, כולל עיתונים מקומיים שאיש לא היה מגיע לקרוא בעולם האמיתי, ושבאירועים מסוימים מספקים את המקור האולטימטיווי לקבלת מידע בזמן אמת. בזמן אסון השגרירות בקניה, מספר הכהן, היה The Nation הקנייתי מקור מצוין שהתעדכן תדירות. אחרי רעידת האדמה בהונדורס קמו אתרי סיוע רבים שפירסמו מידע.

ההתמודדות עם שאלת האמינות היא בעיקר עניין של מיומנות, אומר הכהן. ישנם אתרים שהוא אינו מצטט מחמת הספק; חומר שמופץ בקבוצות דיון יש לבדוק ולהצליב מכל הכיוונים, משום שלעתים קרובות הוא מועד להטעיה ודיסאינפורמציה, והפצתו מונחית על ידי אינטרסים לאו דווקא עיתונאיים. כמובן שרשת פרטית של חברים מקוונים בכל העולם יכולה לעזור.

איפה הכסף?

הכהן אופטימי לגבי המצב בישראל. בשנתיים האחרונות היא עברה קפיצה אדירה והוא צופה שהשימוש באינטרנט יגדל וישתכלל. הרשת תהיה גורם משמעותי בבחירות הקרובות, למשל. התעניינות הפוליטיקאים היא כמובן אינדיקציה (וגם מקור לחשש כבד מפני התערבות ורגולציה). אם עד עתה הם לא ידעו בדיוק איך לאכול את זה, הרי שמרגע שמכירים בחשיבות האינטרנט בכסף והשקעת זמן, הם מבינים שהוא עוד כלי תקשורת שהם יכולים לנצל לצרכיהם, בעיקר על ידי גישה בלתי אמצעית לקהל הבוחרים שלהם, אך גם להגביל אותו כשהוא עלול להזיק להם.

כמה משקל יש לעובדה שבישראל אין גם כמעט עיתונים בעלי מהדורה מקוונת? כולם מדברים על כך שזה אוטוטו קורה (ראו מסגרת). שני הגדולים מחכים לראות מי ימצמץ ראשון, כאקדוחנים במערבון. צריך גם לזכור שמהדורת רשת של עיתון נייר דורשת תפישה שונה והתאמה למדיום שונה בתכלית, שרק מעטים מהעיתונים בעולם השכילו ליצור.

כסף כבר אמרנו? לא מפליא שמדורי הכלכלה הם היחידים בתקשורת שהטמיעו את האינטרנט לתוכם בטבעיות. לכסף אין ריח, ומניות אינטרנט טובות כמו מניות אחרות, אולי אפילו יותר. מונחי אינטרנט שעד עכשיו אמרו משהו רק לחנונים, משתרשים בידיעות על מיזוגים והשקעות, ובדו"חות של אנליסטים. פה ושם ידיעות אפילו מסתננות לעמודי החדשות הראשיים.

העידן הנוכחי מפגיש אותנו עם שפע בלתי ניתן לעיכול של מידע. אנו זקוקים לכלי עזר שיסננו, יסווגו וידרגו אותו. זה תפקידו של כל כלי תקשורת, עיתון או פורטל, כמתווך בינינו לעולם. למרות שפע כלי התקשורת, לא מופיע בהם בהכרח מה שמעניין אותנו. תוכן התקשורת הוא תוצר בחירתם של עורכים ומושפע מהעדפות אישיות, שיקולי רייטינג ואינטרסים כלכליים. המון מידע נמצא "אי שם", מחכה להיחשף, גם אם הוא לא מעניין את כולם.

מגמת הפרסונליזציה איננה ייחודית לרשת; ריבוי תחנות הרדיו והטלוויזיה, שפונות לקהלים ממוקדים, מעיד לא פחות על הצורך בהתאמה אישית של חדשות ועניין. הרשת, יותר מכל כלי תקשורת אחר, מאפשרת גישה ישירה למקור הראשוני, כמו שיעידו מיליוני הגולשים שקראו את דו"ח סטאר און-ליין.

האינטרנט של המאה הבאה יהיה גן עדן לצרכני המידע ולספקיו כאחד. הוא נגיש, הוא מהיר, ואין בו דד-ליין של ירידה לדפוס. ברגע שהרשת תנצל את היותה לא ממוסדת בנוסף לכל אלו, יתחיל תור הזהב האמיתי שלה. גם בישראל. היא לא תזדקק לכלי התקשורת האחרים כמגבר קול, אלא תתמודד אתם כשווה בין שווים, באותו מגרש.