יער נורווגי מאת הארוקי מוראקאמי. תרגם מיפנית והוסיף אחרית-דבר: דורון ב. כהן, סדרת מפגש, כתר, 294 עמ' + אחרית-דבר והערות
פורסם במעריב, 16.6.2000
שירם של הביטלס 'יער נורווגי', שעל שמו נקרא ספרו של מוראקאמי, עומד בסימן המתח בין מלותיו המשונות, הקומיות כמעט, לבין לחנו הנוגה והנוגע ללב. המתח הזה בין הצורה לתוכן נעדר מן הספר, וגם אהבותיו של גיבורו שונות מאד מפרשיית האהבים הסתומה והסתמית שמתוארת בשיר. 'יער נורווגי' מתאר את התבגרותו של ווטנבה, סטודנט יפני בסוף שנות השישים, ומוראקאמי טווה את סיפורו בעדינות רבה ובפרוזה מדויקת ושקטה.
סיפורו של ווטנבה נמתח בין מותם של שני חבריו הטובים, זוג אוהבים, בהפרש של כשנתיים ביניהם. אך בעוד התאבדותו של קיזוקי מוצגת כפתאומית וחסרת פשר, הרי מותה של נאוקו, שתולה את עצמה קרוב לסיום הספר, צפוי מראש, למרות שווטנבה, ככל הנראה, אינו מסוגל לראות זאת. מותו של חברם המשותף יצר בין השניים קשר חזק ומיוחד במינו, כזה שרק מותו של אדם אהוב יוצר. בנקודת זמן מסוימת נהפך הקשר ביניהם לקשר אהבה בלתי-רגיל, כמעט לא-ממומש, וחסר סיכוי.
לאחר מותה יבין ווטנבה שמן ההתחלה הם היו קשורים "בגבול שבין החיים למוות". זה המוות, שההכרה בכך שהוא אינו ניגודם של החיים אלא חלק מהם, מקבלת צורה של גוש חלול שהוא חש בקרבו. וצפוי או לא, המוות מביא עמו, תמיד, תחושה חריפה של חוסר-אונים ואשמה.
ווטנבה הוא איש צעיר ורציני מאד. כנות בלתי-רגילה היא התכונה המאפיינת אותו ביותר. תשובותיו הכנות מעומק ליבו לכל שהוא נשאל מהוות את סוד קסמו, בעיקר בעיני נשים. יחסיו המשמעותיים עם הזולת הם כמעט רק איתן. נאוקו, על עצבותה הבלתי נדלית ומשיכתה אל המוות, רייקו, חברתה לחדר של נאוקו בבית המרפא, ומידורי, חברתו לספסל הלימודים, צעירה מלאת חיים, ששום דבר אנושי אינו זר לה מבחינה ליטרלית והיא מוכנה להתנסות בכול.
ווטנבה מבקש לשמור אמונים לנאוקו, ומתייסר מאד מהקשר שלו עם מידורי, שלוקח אותו למחוזות אחרים. בסופו של דבר, הוא מבין, איש אינו יכול לחיות את חייה של נאוקו בשבילה. היא בחרה את בחירתה הטראגית, שבמידה רבה היתה נתונה מראש. ווטנבה בוחר להמשיך לחיות, להתגבר ולהתבגר, אך כפי שהוא אומר בליבו לקיזוקי המת, אין זה אומר שהוא אינו סובל. וכדי שחייו של ווטנבה יימשכו, עליו להיפרד מחבריו שבחרו להיפרד מן החיים, כמו גם להבין שכולם, כולל הוא עצמו, ימותו יום אחד, למרות שזה אינו הוגן.
'יער נורווגי' לופת אותנו בגרוננו כבר מתחילתו, בפרולוג שבו מתאר ווטנבה את התקף החרדה האוחז בו בטיסה אחת, כ-18 שנה לאחר הארועים המתוארים בספר, כשהוא נזכר בנאוקו ובפגישה אחת איתה, שבה היא מנסה להסביר לו שמצבה אינו זמני ושהיא מסובכת הרבה יותר כפי שאדם אחר יוכל לתאר לעצמו. ווטנבה רוצה מאוד להבין, והוא מפגין סבלנות נדירה. אבל כמו כל ניסיון של המצוי בחשיכה לתאר אותה למי שעיניו מסונוורות מן האור, הוא נדון לכישלון.
מבחינה פונקציונלית, ממלאת בקשתה של נאוקו ממנו לא לשכוח אותה, את ההנמקה התוך-טקסטואלית לכתיבת הספר: "ככל שזכרונותי על נאוקו דוהים, כך מעמיקה יכולתי להבין אותה. גם את הסיבה לבקשתה 'אל תשכח אותי' אני מבין עכשיו. היא, כמובן, ידעה זאת כבר אז. היא ידעה שזכרונותי עליה ילכו וידהו עם השנים. לכן היתה מוכרחה לבקש ממני. 'אל תשכח אותי לעולם. זכור שהייתי קיימת'" (עמ' 12). הכתיבה, אם כן, היא דרך לא לשכוח, וגם דרך להתמודד עם המוות. היא גם מעשה קונקרטי שמאפשר למצוא מקום בעולם. והמאבק למצוא מקום כזה, להשתבץ בתמונה שפעמים רבות נראה למספר כי הוא אינו שייך אליה, מלווה אותו עד סיום הספר.
הארוקי מוראקאמי כתב יצירה המצליחה לחרוג מ מגבלות הזמן והמקום, אל המסר האוניברסלי שמדבר אל כולנו, עם שהיא מעבירה לקוראיה את מאפייניו היחודיים של המקום ואת אווירתו המיוחדת. אין זה רק סיפורו של ווטנבה, אלא סיפורו של דור, של חיפוש עצמי ומציאת (או לא) מקום בעולם, וסיפורה של התבגרות באשר היא, שמשמעותה, באחת, היא ההשלמה עם המוות. 'יער נורווגי' הוא אחד הספרים היפים והעצובים ביותר שקראתי לאחרונה. כספר שפותח את הסידרה החדשה של כתר, בעריכת פביאנה חפץ וחיים פסח, אני מקווה כי הוא יהיה סימן לבאות.
