במזל סרטן, מסע לבלי שוב. מאת אילנה המרמן ויורגן ניראד, עם עובד, 277 עמ'
פורסם במעריב, 25.1.2002
מותו של אדם קרוב ואהוב מותיר בנו צורך עז לבטא את הכאב החריף שהוא מותיר בנו, כמו גם להותיר זכר למת. אילנה המרמן, עורכת ומתרגמת מחוננת, התברכה בכישרון שאיפשר לה לעשות את שניהם. הספר שהוציאה אוחז שני מסמכים ספרותיים המתעדים את מחלתו של בן-זוגה המנוח, יורגן ניראד, שהלך לעולמו בסוף 2000. האחד מהם – 'במזל סרטן, רומן חניכה מרוכז' – נכתב בידי ניראד עצמו. חלקו הראשון מספר בגוף שלישי על בן-דמותו הספרותי גיאורג; חלקו השני הושלם בעת נסיגה זמנית של המחלה, שאיפשרה לו לצאת לביתו. את המסמך האחר – 'מסע לבלי שוב' – הפותח את הספר, כתבה המרמן לאחר מותו, והוא מהווה תיעוד מצמרר של ליווי אדם אהוב אל מותו: ההתעקשות להיאבק, הדבקות בחיים והקושי לוותר ולהניח לאהוב ללכת.
'מסע לבלי שוב' הוא עז-ביטוי, גלוי-לב וישיר ואינו עושה הנחות לא לכותבת ולא לאחרים. 'במזל סרטן' הוא טקסט מהורהר, עתיר רמיזות ואסוציאציות ספרותיות ופילוסופיות, אפילו מרוחק. עד כדי כך שהוא מתנער לפתע: "אני, כשאני כותב את הדברים האלה, אני שוכח בתוך כך שעל מותי שלי אני כותב, מותי הממשי הקרוב מאד עכשיו -" (עמ' 228). זמן רב תהיתי, לאחר סיום הקריאה, על ההבדלים הסגנוניים והפואטיים ועל הבדלי המזג וההשקפה ששני הטקסטים מבטאים. אולי חוסר-ההשלמה, שחוֹוים בני המשפחה הקרובים של החולה הרבה יותר ממנו עצמו, כפי שנוכח לדעת ניראד, הוא אחד הטעמים לאפקט הרגשי החזק שיש ל'מסע לבלי שוב' דווקא, ולא למה שמספר החולה עצמו, שעומד להיפרד לא רק מנפש אהובה אלא מחייו ומן העולם כולו.
טעם נוסף הוא, שהמרמן, כפי שהיא מספרת, מעולם לא השלימה עם המוות, עם היותה עתידה להפוך לאַיִן. ניראד, לעומתה, שהיה טרוד יותר בערך או בטעם חייו, בשאלה האם שווה לחיותם, ראה במוות אורח, שבבוא העת יהיה קרוא. זאת הסיבה, שעם היוודע לו דבר מחלתו, חשב לצאת לפסגת הר מושלגת ולקפוא שם למוות. סופו של דבר, הוא לא עשה זאת; המחויבות לאוהביו החיים חזקה מן השאיפה לעצב את מותו כרצונו.
אך ההחלטה המשותפת לצאת, על אף הכל, למאבק על החיים, למצות את האפשרויות שמעמידה הרפואה המודרנית, ובלבד שאפשר יהיה לפרוש כאשר ירצה בכך ניראד, מסתברת כאשליה. מן הרכבת הזאת, מתברר, אי אפשר לרדת. התקווה שנוסכת הרפואה בחוליה לנסות עוד טיפול, לא לוותר על אחוזי הריפוי המועטים, האשליה שהיא נוטעת בּלִבּם, שביכולתה לנצח אפילו את המוות, סוחפת אותם במסלול ללא תחנות ביניים. ולמרות שהמרמן לא כפתה על ניראד את ההחלטה, היא מתייסרת מתחושת אחריותה לכך:
"עוד עתידה הייתי לתת בחודשים הבאים את דעתי המעונה פעמים אינספור, וגם היום עדיין איני מוצאת לי מנוח מן השאלה איפה היתה פרשת הדרכים: עד היכן ניסינו להיעזר בכוחה ובהישגיה הממשיים של הרפואה החדישה, על מומחיה לתחומיהם השונים והמשונים, ועל מתקניה ותכשיריה היקרים, שאת כולם העמיד לרשותנו ביטוח הבריאות הממלכתי בנדיבות רבה – ומהיכן התפתינו לאשליותיה, לתעתועיה וגם ליהירותה המופלגת, וכך צמצמנו צעד אחר צעד את חירותנו להכריע בעניין המהותי הזה, שהיה בעצם ענייננו הפרטי החשוב מכל: החיים והמוות האישיים שלנו, שלך, ששום מערכת ציבורית לא נועדה 'להחזירם למסלולם'" (עמ' 53).
אילנה המרמן. בדידות
המרמן מתארת ללא כחל ושרק את הבדידות החדשה שמתגלה לה, הבדידות הקיומית אל מול המוות, ששום אהבה ושותפות לא יביסו, ואת חירותו הרוחנית של ניראד החולה, אך המשוחרר מכל התעסקות כפייתית בפרטי המחלה, שהיא משתעבדת אליהם מרצונה, והוא מתמסר בזמן הקצר שנותר לו למה שחשוב לו באמת.
תובנותיה של סוזן סונטג ב'המחלה כמטאפורה' (עם עובד, 1980) מהדהדות היטב בכתיבתה של המרמן, נתינת ממלכת הבריאים, והן מוזכרות במפורש אצל ניראד, נתין ממלכת החולים. גם נציגיה של אותה מערכת משומנת, הרופאים והאחיות המקיפים אותם, מתוארים באותה כנות. המרמן יודעת לתת מִלה טובה כשהיא מגיעה, אך איננה חוסכת את שבט לשונה ממי שהתנשא, השפיל או סתם היה חסר-חמלה וחסך מהם את העידוד ואת החום האנושי הפשוט, שרק אותו נותר לתת כאשר כל שכלולי הרפואה שוב אינם יכולים לסייע. היא מבקרת את מי שלא למדו פרק בהלכות ענווה מול המוות. היא עושה זאת באומץ נדיר, מאחר שלפחות חלק מן הרופאים שהיא מתארת ניתנים לזיהוי בקלות יתרה. בתוך רכבת השדים של המערכת הרפואית, שאליה נקלע הזוג, מוכחש המוות ומושתק, מוחלף באינספור צינורות, מחטים, פרוטוקולים ופרוצדורות; שאונם מהסה את קול שיקול הדעת הנבון, אשר מורה להשלים עם מה שאין להימנע ממנו.
עיניה של המרמן נקרעות לרווחה כאשר היא מקבלת את בשורת המחלה. אך בה במידה שמול המוות עומדים, כדברי הביטוי העברי רב-העוצמה, בעיניים קרועות לרווחה, שלמעשה לא מאפשרות לראות דבר, מתבוננים בו בספר הזה בעיניים פקוחות. תחילה מכה הפורענות בעיוורון, אך לאחר מכן מתחדדת ראייתו של ניראד, או מכל מקום משתנה. התמורה באופן ראייתו את הדברים, משמע, בתפיסת החיים שלו, אמנם לא היתה פרי-בחירתו, אך הוא ראה בה התנסות חדשה ומרעננת מאד. שני בני הזוג קיבלו מתנה נדירה של איכות ועוצמה חדשה ביחסיהם, של גילוי-לב ויושר, שהביאו לקִרבה חדשה.
כמו רבים המלווים את יקיריהם במסעם האחרון, הגיעה המרמן לקרוא בספרים המתארים צדדים שונים של המסע הזה רק לאחר שסיימה אותו. במהלכו, קשה להתפנות למשהו אחר. וכך אנו לומדים כמה מהשיעורים החשובים ביותר על המוות, רק בדיעבד. במידה רבה, הלימוד הזה פותח מחדש את הפצע המדמם, שכל אחד ואחת מן המלווים נושאים בליבם, חרטה שלא נותנת להם מנוח על החמצה שהחמיצו. המרמן כותבת, כי מן הידיעה שידעה אז כמו שהיא יודעת היום, שהיה על ניראד למות בביתם ולא בבית-החולים, ושלא עמד לה כוחה לנהוג על-פיה, שוב לא תמצא לה מרפא. היכולת לחדול, לדעת להרפות, היא כנראה הנשגבה מכל אלו הנדרשות במסע הייסורים הזה.
