'בית למר ביזוואז' מאת ו.ס. נאיפול. מאנגלית: אהרן אמיר, זמורה ביתן, 437 עמ'
פורסם במעריב, 14.6.2002
מאבקו של היחיד לזהות, לעצמאות ולכבוד עומד במרכז ספרו המוקדם של ו.ס. נאיפול, שיצירותיו זוכות כעת לעדנה עברית מחודשת בעקבות זכייתו בפרס נובל לספרות לשנת 2001 (ועוד קודם לכן בפרס הבוקר ובפרס ירושלים). מאבק זה מתגלם בחיפוש הנואש וחסר התוחלת של הגיבור אחר בית משלו, שבו יוכל להושיב את משפחתו ולהיות סוף סוף בלתי תלוי במשפחת טולסי, משפחתה המורחבת של אשתו: אם, אחיות רבות, כמספר הזה גיסים וילדים אין ספור, ושני אחים שנישאים על-כפיים כאלים.
משפחה זו מזכירה לו תדיר כי הגיע לביתם כצייר שלטים שרק בגדיו לגופו, ועל כן הוא חייב להם את כל שהשיג מאז. בני המשפחה בזים ולועגים לו, מחכים לנפילתו שבוא תבוא. מאבק זה מועצם על-ידי העוני והדלות הסובבים את מר ביזוואז, גיבורו של נאיפול; אך יותר מכל, זהו מאבקו של היחיד הכמה להשתחרר מכבליה של חברה שבטית באשר היא, המנסה למסמרו אל דעותיה הקדומות, הליכותיה הקרתניות ונוהגיה הצבועים.
נאיפול מקדים לסיפור-המעשה עצמו פתח-דבר הכתוב בלשון קיצור יבשה, דוגמת כתיבתו של מר ביזוואז עצמו בשלב הקריירה העיתונאית שלו, לפני שקודם, לזמן לא ארוך, למישרת פקיד ממשלתי זוטר. כשאנו מגיעים לסיומה של סטנוגרמה זו, ידועים לנו הפרטים העיקריים בחייו של ביזוואז, וכל פגמיו של ביתו האחרון, זה שרכש בהלוואה שלא הצליח לפרוע עד יום מותו, ורק לאחר היכנסו אליו התגלו לו כל מגרעותיו. אך למרות הכל, מסכם נאיפול דרך תודעת גיבורו, ודאי היה נורא להיות בלעדיו, למות בין בני משפחת טולסי הענייה, המתפוררת והאדישה, להשאיר את אשתו וילדיו דרים בחדר אחד. "גרוע מזה, לגמור את החיים בלי שניסית אפילו לתבוע לעצמך את מנת-חלקך תחת השמש; לגמור את החיים ולמות כמו שנולדת, מיותר ומקופח".
אלא שלמרות שמת כבעל-בית, מצטיירים לנו חייו של מר ביזוואז כחייו של אדם מיותר ומקופח. על מאבקו אפשר להביט בעין משועשעת, כדרך שמתבוננים בנמלה שדינה נחרץ, ורק היא אינה יודעת זאת עדיין ומנסה לשווא להיחלץ ממר גורלה. כך גם יוצא מר ביזוואז אל העולם חדור תקווה בכל פעם מחדש, שהנה הנה הוא עומד לבחון את כוחו; שהחיים האמיתיים, על מתיקותם, עדיין לפניו. אך לא פחות מכך אנו מתבוננים עליו באמפתיה ובחמלה, שכן התחושה העיקרית שעולה מתאור קורותיו היא תחושה עזה של החמצה, ושל המרירות המתלווה להחמצות חוזרות ונשנות. יותר מכל, קריאתו של 'בית למר ביזוואז' היא חוויה מדכאת.
אם וירג'יניה וולף תבעה "חדר משלך" כתנאי לאפשרות הנשית ליצור, הרי "בית משלך" הוא התנאי להיות בעל-מקום בעולם; שהרי מי שתופס מקום של ממש בחלל, שוב אי-אפשר להתעלם מקיומו כאילו היה אוויר או לטלטלו מכאן לשם. רק מי שיכול לסגור דלת בפני העולם, מסוגל לפתח את ההבחנה ההכרחית בין האחר לבין עצמו, משמע, לגבש זהות מובחנת וייחודית. בעולמו של מר ביזוואז (נאיפול מקפיד לקרוא לו כך מרגע היוולדו, תוך לגלוג על נוהגם של ההודים לכנות כל אחד, וראש וראשון את עצמם, בשם "מיסטר"), אין הבית מסמל רק את הפרטיות אלא גם היות בעל נכס ("בעלבית") ואי-לכך בעל מעמד.
ועם זאת, גם מר ביזוואז עצמו מבין – ברגעי השפל שלו, שבהם הוא מתפכח מאשליית חירותו – שהוא אינו יכול להימלט מעברו. המקום שאותו הוא מחפש נואשות, מקומו בעולם, כבר נקבע בידי עברו, בידי הזמן שאי אפשר להימלט ממנו. אילו היה באמת ובתמים מתעמק בכתבי הפילוסופים שהוא קורא, יתכן שהיה מבין כי הגאולה אינה מתבטאת בהשתחררות מן העולם אלא בהשתחררות מן הסבל שמשיתים עלינו שיפוטינו הכוזבים. סופו של דבר, מר ביזוואז מת כפי שחי – מיותר ומקופח – שכן לא השתחרר באמת מערכיה של החברה שכה בז לה.
קרוא וכתוב 