קרוא וכתוב

ב-1 בספטמבר תפרסם ועדת אור את מסקנותיה. כמעט 3 שנים לאחר ארועי 2000, שבהם נהרגו 13 אזרחים ערבים מאש המשטרה. התוצאות מעידות כי היה כאן שימוש מופרז בכוח. גם הפגנות לא שלוות, הקרובות יותר להגדרה של התפרעות, אינן יכולות להצדיק ירי לעבר אזרחים על-מנת להרוג. היה זה הרג מזעזע ובלתי-קביל.

תיאודור אור. no win situation

כבר די מזמן ברור כי המסקנות של ועדת החקירה, יהיו אשר יהיו, לא יספקו את הציבור הערבי. אחד מן האבות השכולים התבטא לאחרונה שפחות מעונש מוות לא יספק אותו. אבל לא רק הוא, שאין לתפוס אותו בצערו. גם ארגונים שפעלו בנחישות להקמת הוועדה נתנו להבין שהרחבת המנדט שלה לעיסוק גם במה שקדם לארועים האלימים עצמם, וכתוצאה מכך מכתבי האזהרה שהיא שלחה גם לחלק ממנהיגי הציבור הערבי עצמו, בשל אחריות אפשרית שלהם בהשתלשלות העניינים – קל וחומר נפקויות אפשריות שלהם – אינם מקובלים עליהם.

הדבר היחיד שניתן להגיד בזכות האמירות הללו נוגע לעיתוי: עדיף שההסתייגויות הללו יישמעו עכשיו, בטרם פירסמה הוועדה את מסקנותיה, כדי שלא יווצר הרושם שההסתייגות מהן תלויה בתוכנן.

איש איננו מחויב לקבל את מסקנותיהן של ועדות חקירה ממלכתיות. למעט הממשלה, שלמרות שחובה זו איננה מוטלת עליה בחוק, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מחייבות אותה, למעשה, לקבלן. אבל מה שנראה חסר יושרה הוא מצד אחד לדחוף להקמת הוועדה ומצד שני לא להיות מוכנים לקבל את מסקנותיה. היה צורך בלחץ לא קטן כדי שהממשלה אכן תקים את הוועדה. מי שנאבק על הקמתה, ובצדק רב, צריך לכבד גם את המסקנות. זאת לא תכנית כבקשתך.