בדרך-כלל אנחנו רגילים לשמוע על עתירות לבית-משפט בבקשה להורות לרופאים לא להאריך חיים. לסלי ברק עתר נגד הנחיות בריטיות שמאפשרות, לטענתו, לסיים את חייו כחוק על-ידי המתת-חסד מותרת. בעתירתו, שתישמע בלונדון בסוף פברואר, הוא טוען כי ההנחיות שפורסמו בשנה שעברה – המאפשרות לרופאים להפסיק הזנה מלאכותית ללא צו בית-משפט כשמדובר בחולים שאינם מצויים במצב של צמח – אינן חוקיות. הזנה מלאכותית נחשבת על-פי הפסיקה הבריטית לטיפול רפואי ועל-כן ניתן להפסיקה במקרה של חולים בלתי-כשירים מנטלית אם הרופאים קובעים כי זה משרת במיטב את האינטרסים שלהם. ברק החולה ב-cerebellar ataxia עדיין כשיר מנטלית, אך חושש שכאשר תגיע מחלתו לשלב שבו שוב לא יוכל לקבל החלטות, הרופאים יחליטו כי איכות-חייו כה גרועה עד כי אין להשאיר אותו בחיים.
הסיפור הזה מחדד את הבעייתיות המוכרת בהמתת חסד: האם אנחנו יכולים לקבוע בביטחון שהחסד שאנו מתבקשים לעשות הוא עם החולה, או שמא החסד נעשה עם בני-משפחתו השחוקים מטיפול בו? ואולי עם חולים אחרים הזקוקים למשאבים הרפואיים היקרים? שאלות שעולות גם כשהחולה עצמו מבקש זאת, וּודאי כאשר הוא נמצא במצב שבו איננו יכול לעשות זאת ועלינו להחליט במקומו, שעה שאין בנמצא הוראות מקדימות. מי יקבע אילו חיים ראויים לחיותם?
