האם דילן תומס התכוון למותנו אנו? במקרה הזה הוא ודאי דייק: קשה למות פעמיים. אבל מה עם מותם של אחרים?
מוות ראשון של אדם קרוב לנו מכה אותנו הלם. משאיר אותנו קצרי נשימה, משתנקים לאוויר, חשים שמחצית מלבנו נעקרה מבית החזה שלנו.
והמוות שלאחר המוות הראשון… האם ניתן לומר עליו שכבר אין הוא מוות? הדבר המדויק ביותר שיכולתי לומר עליו הוא הפיכחון שבו הוא מתקבל. שוב אין הוא בבחינת מסתורין אלא תהליך ידוע מראש, ששלביו גלויים לעין. רק הקרובים מכל, שזה להם המוות הראשון, עדיין לא קולטים. עדיין נתונים בכל לבם ובכל מאודם במאבק בו, עדיין נחושה אמונתם שהם ינצחו במאבק הזה. שהם יביסו את המוות.
עבור מי שזה מוות שני לו, ושלישי ויותר, ברור כל-כך התהליך, מוכר וצפוי כל שלב ושלב בו, מאירה באור לבן וקר ידיעת הזמן שנותר, והוא קצר כל-כך.
אך המבט המפוכח והכאוב הזה, מהצד, באיזה מובן ניתן לומר כי אין עוד מוות לגביו?
לזכרה של רות
קרוא וכתוב 