כשאנחנו קוראים בכל שנה "עבדים היינו לפרעה במצרים" (שהיא, אגב, התשובה ל"מה נשתנה"), אנחנו לא רק זוכרים אלא גם נחושים בדעתנו לא לשוב להיות עבדים.
אלא שעבדים אפשר להיות גם כשאנחנו אדונים, בעלי עבדים. האדון משועבד לעבדו לא פחות משהעבד משועבד לו. עבדים היינו? אנחנו עדיין.
שתו כוס אחת לחירותם של הפלסטינים בשטחים שלא יושבים בסדר אלא בסגר. שכל יום נוסף של כיבוש, עוד לפני שהוא משחית אותנו, הוא יום נוסף לעוולות בלתי-נתפסות כלפיהם, שעל רובן איננו שומעים כלל.
שתו כוס שנייה למען כבודם של העובדים הזרים שאנו נוגשים ורודים בהם כאילו שכחנו שגם אבות-אבותינו ירדו מצרימה לשבור להם שבר.
ושתו כוס שלישית לשחרורן של שפחות המין הנסחרות אצלנו כחפצים.
(כוס רביעית שתייה חופשית…)
לשנה הבאה בירושלים החופשית. חופשית מכיבוש, חופשית מעוולות, חופשית משיעבוד של אחרים. ואז אולי נהיה גם אנחנו בני-חורין.
קרוא וכתוב 