בגיליון ערב החג של הארץ מרואיינת פליאה אלבק, מי שאחראית על המנגנון המתוכחם שבעזרתו השתלטה ישראל על אדמות הגדה המערבית על-ידי הכרזתן כאדמות מדינה. אלבק קובעת נכון כי שהותם של המתנחלים בגדה היא זמנית, רק מתוקף צווי הממשל הצבאי, אבל מיתממת ומתחסדת כאילו היתה מגינת זכויות הפלסטינים:
"'התפקיד שהיה לי בעניין ההתנחלויות', היא מסבירה, 'היה לבדוק שהקרקע שמבקשים להקים בה התנחלות היא אדמת מדינה ושלא פוגעים באף אדם פרטי. הרעיון הזה מאוד דיבר אל לבי והמדיניות הזאת מאוד קסמה לי. מצד אחד ליישב את ארץ ישראל, ואני גדלתי על ברכי הציונות בלי מירכאות, ומצד שני לא לפגוע באף אדם כשעושים את זה. להגן על הפרט ולתת למדינה אפשרות לבצע את תפקידה'".
האמת היא שהאפשרות להקים התנחלויות על אדמות פרטיות נבלמה על-ידי בית-המשפט העליון בבג"ץ אלון מורה ואז המדינה החליטה לעשות הבה נתחכמה לו.
ממשיך ומסביר הארץ:
"כדי לממש את מדיניותו של בגין ולהקים התנחלויות על אדמות המדינה, היה צריך לאתר עוד ועוד קרקעות כאלה. המוצא המשפטי נמצא בחוק העותמני מ-1858, המשמש עד היום בסיס לדיני המקרקעין בישראל, בירדן וברשות הפלשתינית. מכיוון שרוב הקרקעות בגדה לא עברו הסדר ורישום מתועד בטאבו, הבעלות עליהן נקבעה בשיטה המסורתית, שהעניקה חזקה למי שעיבדו את הקרקעות הסמוכות לכפרים ('מירי'). השיטה התאימה למאה ה-19, שבה התפרנסו הכפריים מהשטחים הסמוכים לבתיהם. הקרקעות שמעבר לטבעת המקיפה את הכפר הוגדרו אדמות מדינה ('מואת').
בחוק הטורקי היו כמה הגדרות לקרקע ה'מואת' – המקום שבו לא שומעים צעקת אדם מהבית הקיצוני בכפר, או מרחק של שני קילומטרים וחצי מקצה השטח הבנוי. 'זו לא היתה המצאה שלי. הכרתי את החוק העותמני מעבודתי בפרקליטות ולא עשיתי שום דבר חדש, חוץ מלבדוק שזה לא שונה בדין הירדני (לפני מלחמת ששת הימים)', היא אומרת".
הסבר מפורט יותר על סוגי הקרקעות השונים והמדיניות שננקטה כדי להשתלט עליהן ניתן למצוא בדוח בצלם. ככלל, אותרו שלושה סוגי קרקעות שעליהן השתלטה ישראל בדרך זו: קרקע מסוג 'מירי' שלא עובדה במשך שלוש שנים רצופות לפחות והפכה ל'מח'לול', אז רשאי הריבון להעביר את החזקה בה אליו; קרקע מסוג 'מירי' שעובדה במשך פחות מעשר שנים (תקופת ההתיישנות) ולכן המעבד טרם קנה עליה בעלות; קרקעות שלפי המרחק שלהן מהיישוב הקרוב ביותר מוגדרות כ'מאוות'.
הנה מה שכותב בצלם על ההליך הזה:
"באמצעות מנגנון משפטי-ביורוקרטי מורכב, השתלטה ישראל על כ-50% משטחי הגדה המערבית, בעיקר לצורך הקמת התנחלויות והכנת מאגר של עתודות קרקע לצורך התרחבותן.
האמצעי המרכזי של מנגנון ההשתלטות הזה הוא הכרזה ורישום של קרקעות כ'אדמות מדינה', הליך שהחל ב-1979 והתבסס על יישום מניפולטיבי של חוק הקרקעות העותומני משנת 1858, שהיה בתוקף ערב הכיבוש. שיטות אחרות ששימשו את ישראל להשתלטות על קרקעות, שכל אחת נשענה על בסיס משפטי שונה, הן תפיסה לצרכים צבאיים, הכרזה על קרקע כ'נכס נטוש' והפקעת קרקע לצרכי ציבור. בנוסף, סייעה ישראל לאזרחים פרטיים לרכוש קרקעות ב'שוק החופשי'.
הליך ההשתלטות על הקרקעות נעשה בניגוד לכללים בסיסיים של הליך הוגן ולעקרונות הצדק הטבעי. לעיתים קרובות לא ידעו התושבים הפלסטינים כי אדמתם נרשמה על שם המדינה וכאשר גילו זאת, איחרו את המועד לערער על כך; נטל ההוכחה רובץ תמיד על הפלסטיני הטוען כי הקרקע שייכת לו; גם אם בעל הקרקע הצליח להוכיח כי הקרקע אכן בבעלותו, עדיין יהיו מקרים בהם היא תירשם על שם המדינה בטענה כי היא נמסרה למדינה 'בתום לב'.
השיטות השונות נועדו לשרת מטרה אחת: הקמת התנחלויות אזרחיות בשטחים. לפיכך, הדרך בה מועברת השליטה בקרקע מהפלסטינים לישראל היא בעלת חשיבות משנית. יתרה מזו, מאחר ומטרה זו היא אסורה על-פי המשפט הבינלאומי, גם הדרכים להשגתה הן בלתי חוקיות.
ישראל השתמשה בקרקעות עליהן השתלטה באופן בלעדי לטובת ההתנחלויות, תוך איסור גורף על הציבור הפלסטיני לעשות בהן שימוש כלשהו. שימוש כזה הוא פסול ובלתי חוקי כשלעצמו, אפילו אם הליך ההשתלטות היה חוקי לפי המשפט הבינלאומי והחקיקה הירדנית ואם היה נעשה בצורה הוגנת. ישראל, ככח הכובש בשטחים, חייבת להתחשב בצרכי האוכלוסייה הפלסטינית כאשר היא משתמשת בקרקע ציבורית.
בית המשפט העליון שיתף פעולה בדרך כלל עם מנגנון ההשתלטות ותרם בכך ליצירת איצטלה של חוקיות להליכים אלו. בתחילה קיבל בג"צ את טענת המדינה כי ההתנחלויות משרתות צרכים צבאיים דחופים והתיר למדינה לתפוס קרקעות פרטיות לצורך הקמתן. כאשר החל הליך ההכרזה על אדמות מדינה, סירב בג"צ להתערב כדי למנוע אותו".
כך מסכם הפרופ' דוד קרצמר את מדיניות בג"ץ בנושא, בספרו The Occupation of Justice:
"למעט החריג הבולט של אלון מורה, סירב בית-המשפט להתערב בהחלטות הקשורות לשימוש בקרקע ולהחלטות הנוגעות להתנחלויות. כבר טענתי שהעובדות באלון מורה לא היו באמת ייחודיות. ניתן היה לבחור בערוץ הזה גם במקרים אחרים. בית-המשפט יכול היה להישען על המניע הדומיננטי על-מנת לחסום שימוש בקרקע ציבורית להתנחלויות ולאסור על הפקעה של קרקע פרטית עבור כבישים מהירים; הוא יכול היה גם להישען על המכשול הבלתי-עביר שהוזכר ע"י השופט לנדוי באלון מורה, שכוח כובש לא יכול 'ליצור בתחומו עובדות למטרות צבאיות שלו עצמו המכוונות מן ההתחלה להתקיים גם לאחר סיום השלטון הצבאי באזור'. הוא לא עשה אף לא אחד מאלו. אלון מורה נותר היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל: בית-המשפט סיפק לגיטימציה לפעולות הממשלה השנויות במחלוקת, לא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה משפטית". (עמ' 99, תרגום חופשי שלי).
ופליאה אלבק מפליאה לתמצת את חזונה:
"המקומות שבהם גרים ערבים יהיו למדינה פלשתינית, ואם מקימים התנחלויות באדמות מדינה שוממות, ממילא לא גרים שם ערבים ואפשר ליצור שם את הגבול" (ההדגשה שלי).
אתם הבנתם את זה?
מפת ההתנחלויות
לתקציר הדוח גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלויות בגדה המערבית. ולדוח המלא
עמירה הס בהארץ היום, מתייחסת אף היא לראיון עם אלבק.
קרוא וכתוב 