אנדרו סולומון, דמון של צהריים – אנטומיה של דיכאון (מאנגלית: יוסי מילוא). אופקים עם-עובד, 492 עמ' כולל הערות, מקורות ומפתח.
"בשלוש לפנות בוקר יש לחבילה שנשכחה אותה חשיבות כמו לגזר-דין מוות, והתרופה אינה מועילה – ובלילה אפל באמת של הנפש השעה תמיד שלוש לפנות בוקר, יום אחר יום" (סקוט פיצג'רלד)
מתן מילים למה שנחווה כּכאוּב מכדי להעבירו לזולת ומצטייר כחסר פשר, הוא אחד ההישגים הכבירים שניתן להעלות על הדעת. ויליאם סטיירון עשה זאת בחשכה נראית, קרוב לוודאי הביטוי הספרותי הנוקב ביותר לדיכאון קליני. המשימה שאנדרו סולומון נטל על עצמו היא שונה. גם הוא חווה דיכאון, אבל כתב ספר המשלב את סיפורו האישי וסיפורם של אחרים בקליידוסקופ מחקרי רחב-היקף על התופעה.
"אינך יכול לזכור את הזמנים שבהם הרגשת טוב יותר, על כל פנים לא בבהירות; ודאי שאינך יכול לצייר לך עתיד שבו תרגיש טוב יותר. כשאתה מדוכדך, ואפילו מדוכדך מאוד, מדובר בחוויה זמנית, ואילו הדיכאון עומד מעל לזמן. ההתמוטטות מניחה אותך בלי נקודת מבט".
מזלו הטוב של סולומון היו החברים הטובים שאהבתם הבלתי-נדלית איפשרה לו לעבור את הזמנים שבהם חישב נפשו למות. אך בלעדי התרופות, לא היה נשאר בחיים. הוא מתמודד באומץ וברגישות עם התחושות שאני "אינני אני" עם התרופות, שהן מציבות חומה לא רק בינו לבין הדיכאון אלא גם בינו לבין החיים; עם כך שהן אולי מקהות את הכאב אך גם את ההנאה; עם הקושי הנפשי לקבל שיהיה עליו לקחתן כל חייו מול הממצאים החד-משמעיים שהנזק בלעדיהן יהיה גדול הרבה יותר. הנה, איש לא היה ממליץ לחולה לב להפסיק לקחת את התרופות הקבועות שלו אך משום מה, במקרה של תרופות נוגדות דיכאון יש לחץ חברתי לא לקחת אותן לנצח, כאילו בכך חתמת את גורלך במו ידיך.
רואים את הדמות המטושטשת על כריכת הספר? כך נראה העולם מבעד לעיני המדוכא בשלב שכבר אחרי התפרצות הבכי האינסופי, העצב העמוק, הריקנות המצמיתה והחרדה המשתקת, שלא מאפשרים לקום מן המיטה והופכים שגרה יומיומית כמו מקלחת, התלבשות או שיחת טלפון למשימה בלתי-אפשרית. בשלב שכבר מצליחים להרים את הראש כדי לצאת מהבית והאחרים רואים אותך עם מבט אטום בעיניים, הכול נראה מבעד למסך סמיך וצמיג ובלתי-חדיר כמו בתמונה.
רוחב-היריעה של 'דמון של צהריים' מרשים. סולומון בוחן לא רק את הטיפול הקונבנציונלי של תרופות ופסיכותרפיה אלא גם אלטרנטיבות טיפוליות רבות והיבטים היסטוריים, חברתיים, פוליטיים ובין-תרבותיים של התופעה. הוא פותח את ספרו בקביעה כי דיכאון הוא הפגם שבאהבה. מאחר שכך, המסע לחקר הדיכאון הוא המסע להבנת האנושיות שבנו, עיסוק בשאלה מהו להיות אדם. "אדם אני, ודי בסיבה הזאת להיות אומלל" הוא מצטט את מֶנַנדרוס.
למרות שעל-פי הערכות מסוימות המובאות בספר (שלדעתי יש להתייחס אליהן בזהירות המתבקשת), פוגע הדיכאון בכרבע מאוכלוסיית העולם, הדיכאון הוא מחלה של בדידות. לא רק שבדידות ודיכאון משפיעים זה על זה באופן הדדי, אלא שדיכאון הוא מן המחלות שלא מדברים עליהן ובשל כך הסובלים ממנו נותרים כה לבד. על-כן גם אם בתחילה זה נראה לא לחלוטין מובן, המִלה שעולה לתודעה כשקוראים בספר הזה היא נחמה. לא כצרת רבים, אלא כידיעה שיש שותפים לגורל ולמאבק. שאתם לא לבד בחרא הזה. זה לא עוזר, אבל באופן משונה זה מנחם.
קרוא וכתוב 