קרוא וכתוב

מסיבות אישיות הייתי צריכה להעלות את סיכום השבוע שלי כבר ביום חמישי. אבל עם שתי ה"פנינים" הבאות מעיתוני סוף השבוע אין לי חשק לחכות עד הפעם הבאה.

בכתבתה של עמירה הס, על מכות שחטפו עצורים משוטרים בבית המשפט הצבאי בעופר, הגיב גונדר-משנה עופר לפלר, דובר שירות בתי-הסוהר:

"לוחמי יחידת נחשון של שירות בתי הסוהר, המופקדים על המחבלים, האסירים הביטחוניים בבתי המשפט הצבאיים, השתלטו על שישה מחבלים שהחלו להתפרע בבית המשפט הצבאי במחנה עופר. ששת המחבלים ששהו באולם הדיונים ניסו לבוא במגע (פיסי) עם בני משפחותיהם וזאת בניגוד לפקודות ולנוהלי שב"ס. בעקבות פעולת המחבלים החלה מהומה באולם הדיונים. הובילו אותה המשפחות והמחבלים. לאחר מאבק קצר הוצאו המחבלים מהאולם והועברו לתאי המעצר. המשפחות הוצאו אל מחוץ לאולם על ידי הצבא. לאור בקשתו של אב בית הדין ולאחר שנרגעו הרוחות הוחזרו המחבלים לאולם הדיונים"

עכשיו ענו ילדים, על החידה: איזה עיקרון בסיסי לא הפנים גונדר-משנה לפלר, עובד מדינה בכיר במנגנון רגיש? התשובה הודגשה (על-ידי) בגוף הטקסט – עצירים המובאים למשפט הם בחזקת חפים מפשע, לא "מחבלים". הרשעה היא בדרך-כלל תפקידם של שופטים, לא של דוברים.

והמשפט שזוכה לתואר משפט האיוולת של השבוע הוא של ד"ר סטיבן פלאוט, מרצה לכלכלה באוניברסיטת חיפה, המצוטט בכתבה במוסף הארץ על פרשת לב גרינברג: "כל עוד האוניברסיטאות ממומנות בעיקר מכספי משלם המסים, זכותו של משלם המסים לקבל משהו שהוא מרוצה ממנו".  Oh Yeah.
שבוע טוב.