קרוא וכתוב

ביום רביעי נסענו לטרייזנשטאט. התכוונו מראש לנסוע ביום רביעי או חמישי. בבוקר יום ד' הגיעה הידיעה על הפיגוע הנורא בארץ והחלטנו לנסוע בו ביום. מצב-הרוח לא התאים לשוטטות ובילויים. במיניבוס היינו הישראלים היחידים. אמריקנים, יפנים – כולם נוסעים לבקר בטרייזנשטאט. גם אחר-כך, במקום עצמו, שמענו עברית רק פעם אחת. המדריכה הצעירה, שנראתה מאושרת לבלי קץ, שיננה את שיעורה על-פה, כולל הבלבול בתאריכי הפלישה הנאצית בין צ'כיה לפולין, והפריחה צחקוקים. בטרזין עצמה, נכון יותר במבצר הקטן, היתה לנו הדרכה מטעם האתר עצמו, מה ששיפר מעט את המצב. ההמלצה המאוחרת מדי עבורנו היתה לקחת סיור של הקהילה היהודית, שמעביר כנראה אדם ששהה בעצמו בטרייזנשטאט.

טרייזנשטאט לא היה מחנה השמדה. הוא שימש כמחנה מעבר בדרך לאושוויץ ולמחנות נוספים. בשלב מסוים גירשו הנאצים את כל תושביה המקוריים של העיר ושיכנו שם את היהודים בגטו אחד גדול. המבצר הקטן, מעבר לנהר, נבנה בסוף המאה ה-18 והיה לבית-כלא כבר בתחילת המאה ה-19. בין השאר, נכלא שם המתנקש ביורש העצר פרנץ פרדיננד, בתא קטנטן ללא חלון. בשנות המלחמה הוא שימש ככלא של הגסטפו. לא ליהודים בלבד, אבל יהודים קיבלו שם יחס רע בבמיוחד. לתא היהודים הצר עד מאד נדחסו כ-50 אסירים ללא כל מיטות או מזרונים. הם שכבו, כך ניתן לדמיין, זה על זה.

קשה היה לשוב לחיים הרגילים לאחר טרייזנשטאט. כל מקלחת העלתה על הדעת את המקלחות של האסירים (פעם בשבוע, דקותיים למקלחת, הבגדים שעברו ניקוי נלבשים רטובים וכך יוצאים לקור המקפיא של צ'כיה); כל צלחת מרק העלתה הרהורים כמה היו באי טרייזנשטאט מוכנים לתת עבורה. ועדיין אין מילים לבטא את הזוועה והייאוש שחשים בביקור שם.

כ-140,000 בני-אדם גורשו לטרייזנשטאט בין 1941 ל-1945, מצ'כיה, גרמניה, אוסטריה, הולנד, דנמרק, סלובקיה והונגריה. בלי מנגנון השמדה, נספו שם 35,000 בני-אדם, בעיקר ברעב ובמחלות. רבים נפטרו לאחר המלחמה, במגפת הטיפוס שפרצה שם בסופה. טרנספורטים על טרנספורטים הגיעו בימים האחרונים מהמזרח, של אסירים מוכי מחלות ויסורים. גם חלק מהצוות המטפל נדבק ונפטר. רבות מן המצבות בבית-הקברות שמקבל את פני הבאים למבצר הקטן נושאות תאריכים שלאחר סיום המלחמה. רבות לא נושאות כל שם. כ-85,000 בני-אדם נוספים ששהו בטרייזנשטאט נספו בהמשך, לאחר ששולחו ממנה אל המוות במחנות ההשמדה, בעיקר באושוויץ. מתוך כ-15,000 ילדים ששהו בטרזין, שרדו קצת למעלה מ-100 (הנתונים משתנים מעט ממקור למקור).

בשנת 1944 איפשרו הנאצים למשלחת של הצלב האדום לבקר במחנה, בהתראה ארוכה מאד. לשם כך הוא מורק ולוקק, נבנו מתקני-דמה, הוטלו תפקידים והוכן סרט המתאר את חייהם המאושרים של היהודים בעיר לדוגמה שיצרו עבורם הנאצים. במוזיאון הגטו מוקרנים חלקים מן הסרט הזה כשב-voice over מוקראים מספרי הטרנספורטים, יעדיהם, מספר הנשלחים ומספר הניצולים הבודדים, אם בכלל. מתוך ארבע שעות ביקור של המשלחת, שלוש שעות הוקדשו לארוחת צהריים עם הנאצים ושעה לביקור במחנה עצמו (ולא במבצר הקטן). הצלב האדום הולך שולל, במה שמהווה עד היום הכתם הגדול ביותר בהיסטוריה שלו.

מוזיאון נוסף מציג את חיי התרבות והיצירה השוקקים של המחנה: מוסיקה, ציור,ספרות ותיאטרון. הילדים קיבלו חינוך מסודר ככל האפשר והשאירו אחריהם ציורים רבים, חלקם מוצגים בטרזין וחלקם בבית הכנסת פנקס בפראג המשמש כאתר הנצחה רב-הוד ליהודי צ'כיה. היו בין הציירים בטרזין מי שניסו להבריח למשלחת הצלב האדום ציורים אשר מספרים את האמת על המתרחש במחנה. חלקם נתפסו והועברו למבצר הקטן עם משפחותיהם (במקרה אחד ילד בן שלוש), כפי שנהוג היה להעניש על עבירות משמעת של אסירי הגטו. הם לא שרדו בתנאים הקשים שם. גם מתקן הוצאה להורג היה במבצר הקטן. ההוצאה להורג האחרונה ארעה יומיים לפני שהנאצים התפנו מהמחנה לקראת השחרור. הנידונים היו שלושה אסירים שניסו לברוח.