"אני אדם מוסרי" הצהיר סגן הרמטכ"ל דן חלוץ בתצהיר התשובה שלו לבג"צ, בעתירה שהוגשה נגד מינויו לתפקידו. הצהרה כזאת של אדם על מוסריותו מעוררת גיחוך; במיוחד כשמדובר בדן חלוץ, שישן כל כך טוב בלילה אחרי שפצצה שהטילו מטוסיו הרגה 16 פלסטינים חפים מפשע. אבל מגוחך לא פחות הוא חיובו של אדם למסור דין-וחשבון על "עמדתו הערכית" לבית המשפט הגבוה לצדק. האם בית המשפט נהפך למשטרת המוסר?
"הכול שפיט"
אנו נוטים לשכוח שתפקידו של בית משפט הוא תפקיד משפטי, שעיקרו הוא לברור בסכסוכים על-פי דין. חלק גדול מהאחריות לכך שכל סוגייה ציבורית מגולגלת כיום לפתחו של בית המשפט העליון מוטלת על נשיאו אהרן ברק, שהרחיב את זכות העמידה לרוחב פתחו של שער ובמקביל קבע שהכל שפיט. אבל אחריות לא קטנה מוטלת גם עלינו כציבור, שבוחר לא להתמודד עם שאלות קשות בכלים הציבוריים ומעדיף להפוך כל בעיה לטעונת הכרעה משפטית.
בית המשפט איננו שומר המוסר הציבורי ושופטיו לא מונו כאוכפי המוסר ומגיניו. אדם יכול להישפט על מעשיו או על התבטאויותיו כאשר הן עומדות בניגוד לחוק (כמו הסתה לגזענות), לא על התבטאויות פסולות מבחינה ערכית וציבורית. על אלו שופט הציבור; ולשם כך פתוחות בפניו מגוון דרכים של מחאה ופעולה. הדיון המשפטי צריך להתמקד בשאלה האם ההפצצה שדן חלוץ הורה עליה בזמנו, כמפקד חיל האוויר, היתה פשע מלחמה, לא בשאלה אם מה שהוא אמראחר-כך לעיתון 'הארץ' מפגין קהות חושים מוסרית. בית המשפט, מיותר לומר, לא ייכנס לשדה המוקשים של דיון משפטי בפשעי מלחמה לכאורה שמבצע צה"ל בשטחים. לעומת זאת הוא גם לא יתערב במינויו של חלוץ לסגן הרמטכ"ל. בַּדרך הוא יביע את מורת רוחו מהתבטאויותיו של חלוץ, ובכך אין לו שום יתרון על-פני הסתייגות שאני או אתם נביע.
לא סגי, אלא שהתוצאה הלא-רצויה של כל המהלך הזה היא מתן לגיטימציה של בית המשפט למעשים שלא ייעשו, תוך מתיחת ביקורת על דברים שלא יפה לומר. זוהי התוצאה ההרסנית ביותר של משפטיזציית היתר של הדיון הציבורי בישראל: מתן הכשר משפטי שסותם את הגולל על הדיון שחייב להתקיים במה שלא ייעשה, גם אם הוא חוקי.
