נחמיה שטרסלר מתרגש היום מבחירתו הצפויה של סטנלי פישר לנגיד הבא של בנק ישראל, שיצטרך "לעשות עלייה" (מה רע ב"לעלות"?) כדי לקבל את התפקיד הרם: "יש הרגשה של גאווה. של שותפות גורל יהודית. היש הרבה מדינות בעולם (ובעצם, האם יש עוד אחת?) שיכולה להביא לגבולותיה את אחד מבכירי הכלכלנים בעולם, שמצוי בבור השומן האמריקאי?". סיבותיו של פישר לקבל עליו את התפקיד עִמו, אבל המדינה יכולה לאפשר לו לעשות זאת בקלות רבה מתוקף חוק השבות, המקנה לכל יהודי באשר הוא זכות לעלות ארצה. נכון, כל מדינה יכולה להעניק אזרחות למי שהיא חפצה ביקרו או בשירותיו, כשמדובר בתפקיד בשירות הציבורי המחייב אזרחות. אבל להפוך את זה לתמצית הציונות נראה לי, איך לומר, קצת מוגזם. מדובר באדם שבקושי יודע עברית ומכיר מעט מאד את המערכת שבה יפעל, אם כי הכל אפשר ללמוד. דומה שהעיקר הוא תפיסת העולם הסוּפּר-ליברטריאנית, המתאימה כל-כך לשר האוצר נתניהו (ולשטרסלר, שלא סתם מתלהב מהמינוי). אבל שטרסלר מתפייט גם על שיבתו של הבן האובד לביתו: "לכן אין כאן 'אזרח זר' אלא יהודי שחוזר הביתה".
כשהובא חוק השבות לכנסת אמר בן-גוריון: "חוק השבות הוא מחוקי-השתיה של מדינת ישראל. הוא מכיל ייעוד מרכזי של מדינתנו, הייעוד של קיבוץ גלויות. חוק זה קובע שלא המדינה מקנה ליהודי חוץ-לארץ זכות להתיישב במדינה, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי, אם רק ברצונו להצטרף ליישובה של הארץ… זכותו ההיסטורית של כל יהודי באשר הוא לשוב ולהתיישב בישראל". במילים אחרות אומר לנו בן-גוריון שזכות העלייה היא לא רק זכות היסטורית אלא זכות טבעית. כפי שזכויות אדם הן טבעיות במובן שהן מוקנות לנו מתוקף טבענו האנושי, כך זכות העלייה של יהודים טבועה בהם באשר הם יהודים, והמדינה אינה אלא כלי למימושה, לא מקור הזכות. על-פי תפיסה זו, יהודי העולה לישראל איננו מהגר אלא עולה החוזר לארצו.
חוק השבות אכן שימש לא רק כדי לאפשר מקלט לכל יהודי באשר הוא, אלא גם כדי לתת לכל יהודי את הזכות לממש את ההגדרה העצמית של העם היהודי. פישר לא חשב עד כה לממש את ציוניותו הנלהבת כדי לעלות לארץ וזאת כמובן זכותו. אבל על רקע ההקשר של "שיבתו", קביעתו של שטרסלר שלא מדובר באזרח זר אלא ביהודי שחוזר הביתה – קצת צורמת.
קרוא וכתוב 