מקובל להעניק לנושאי משרה טריים מאה ימים של חסד. לפעמים צוק העיתים דורש לתת הרבה פחות מזה. ממשלת ישראל לא נתנה לאבו-מאזן אפילו יום אחד של חסד. נכון, זה היה בעקבות פיגוע נורא; נכון, קשה לדבר על ימי חסד כשה"חסד" הזה משמעו הרוגים ופצועים, ומשפחות שחרב עליהן עולמן. אבל דומה כי אין לה לישראל אלטרנטיבה. צה"ל מתכונן לעוד מבצע בעזה? נו, המבצעים הקודמים ממש הפסיקו את ירי טילי הקסאם. ההנהגה הישראלית יודעת היטב כי גם ידה קצרה מלהושיע וכי הפתרונות הכוחניים שלה הם בגדר סתימה זמנית הנופלת מיד עם צאתו של הפציינט מרופא השיניים. היא פועלת צבאית משום שככל מדינה, היא לא יכולה להבליג עד אין סוף כאשר יורים על אזרחיה. המבצעים המזדמנים בעזה נועדו יותר להרגיע את דעת הקהל הזועמת (ובצדק), וכדי להראות שההתנתקות המתוכננת איננה בבחינת התקפלות תחת אש.
כואב כבר הפה מלומר שפתרון יבוא רק בדרך מדינית, עם הידברות, משא-ומתן וויתורים (כואבים, כלשונו של שרון טרם הבחירות). כן, היינו שם ולשם עלינו לחזור. אפשר שהבחירות ברשות הפלסטינית פתחו חלון הזדמנויות שכזה. עיתון הארץ מדווח היום על סקר המעלה שינוי גישה אצל הפלסטינים. אבל רצון אמיתי להידבר אִתם בצד הישראלי אין, אחרת היו מנצלים וממנפים את בחירתו של אבו-מאזן כדי לפתוח בהידברות כזאת ועושים כמה מחווֹת רציניות, המצביעות על אופק מדיני במקביל למאבק בטרור. במקום זה מציגים לו אולטימטומים שלא יוכל לעמוד בהם ומצפים שיהיה קבלן משנה של ישראל בעבודות שגם היא לא הצליחה בהן.
פעם, כשהייתי ילדה, שרנו במלוא הגרון את שירי השלום, האמנו באמת ובתמים שיגיע היום שניסע ברכבת לדמשק ונאכל שם חומוס. קשה לי לשים את האצבע על מועד ההתפכחות מהאשליות האלו – שישראל היא שוחרת שלום ואילו הערבים הם סרבני שלום נצחיים – משום שזה היה תהליך. אבל כבר מזמן ברור שההנהגה הישראלית היא סרבנית שלום לא פחות. רק שלישראל יש אולי יותר מה להפסיד מכך.
קרוא וכתוב 