• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« עבר שבוע (כ"ה)
60 שנה לשחרור אושוויץ »

מפני שזה יקרה שוב

25 בינואר 2005 על-ידי נעמה

על גולאג מאת אן אפלבאום

פורסם בנוסח מעט שונה במעריב, 21.1.05, תחת הכותרת 'זה קרה, זה יקרה'

מחקרה עב-הכרס של אן אפלבאום על מחנות הכפייה הסובייטיים הוא ספר חשוב, וחשוב שנוסף למדף העברי. יש לציין זאת מיד בפתח הסקירה על הספר, שכן יש בה גם הסתייגויות לא מעטות מן האופן שבו בחרה המחברת, חברת מערכת ה'וושינגטון פוסט', לעבד ולהציג את החומר הרב לקוראיה.

ההקדמה ואחרית-הדבר הן, אולי, החשובות מכל בספר. בהקדמה ממקמת אפלבאום את המחנות הסובייטיים בהיסטוריה של המאה ה-20. היא תוהה מדוע לא קיבלו את המקום הנאות בהתמודדות התודעתית והמוסרית עם זוועות הטוטליטריזם של מאה זו. כיצד לא זכו לחשיפה ולגינוי הראויים להם? ועד כמה אחראי לכך השמאל במערב, שגם אחרי שהתפכח מהערצתו העיוורת לסטאלין ולמשטרו לא הוכתם שמם של התומכים בו, שתירצו את כל פשעיו?

דומה כי גינויה של בריה"מ כמוה כגינוי הערכים היקרים עדיין ללבו של השמאל במערב. במיוחד לנוכח התפקיד שמילא המשטר הסובייטי בשחרור האנושות מעריצותו של המשטר הטוטליטרי האחר של המאה ה-20, הנאציזם. אפלבאום איננה מתייראת מפני השוואה בין שני המשטרים ומה שעוללו לאנושות. בשניהם, היא כותבת, היתה הקמתם של מחנות הריכוז השלב האחרון בתהליך ממושך של דה-הומאניזציה של מי שהוגדרו כ"אויבים". השוני היה לא רק באופי החיים במחנות, במשך הזמן שבו פעלו ובמטרת הגולאג, שהיתה כלכלית בעיקרה. שוני עיקרי היה בהגדרת היהודי ע"י הנאצים כמי שנידון להשמדה, בעוד שבבריה"מ לא היתה קבוצת אסירים מוגדרת שנידונה למוות ודאי, גם אם מיליונים מתו במחנות.

לצורה הייחודית של הרצח בגרמניה הנאצית לא היתה מקבילה סובייטית. אם כי, כפי שמצינת אפלבאום, בריה"מ מצאה שיטות משלה להרג המוני של מאות אלפי אזרחים, ומספר הקורבנות הסופי של משטרו של סטאלין עולה עשרות מונים על אלו של היטלר. מה מצער שיש המטשטשים גם עובדה זו בלהיטותם להבליט את ההבדלים האידיאולוגיים בין שני המשטרים, שאמנם קיימים. מובן, לכן, מדוע יציאתו לאור של 'גולאג' חשובה מאין כמותה.

באחרית-דבר שלה אפלבאום אינה מפנה את חיציה למערב אלא לבריה"מ עצמה, למדינות שתפסו את מקומה ובעיקר לאנשים החיים בהן. איך ניתן להסביר שלא מתקיים בארצות אלה דיון ציבורי בהיסטוריה הייחודית הזאת ובמורשתה? מדוע לא הוטמעו לקחי ההיסטוריה הסוביטטית אל תוך המערכת הציבורית, המשפטית והפוליטית כפי שנעשה בגרמניה שלאחר המלחמה? שם מתקיים דיון כזה, ברמה זו או אחרת, עד היום.

בסיומה של האחרית-הדבר מציינת אפלבאום ש"ספר זה לא נכתב 'כדי שהדברים לא יקרו שוב' כמאמר הקלישאה. ספר זה נכתב משום שאין כמעט ספק שהם יקרו שוב. פילוסופיות טוטליטריות קסמו, ויוסיפו לקסום, למיליונים רבים." אך מובן כי יש קשר הדוק בין העובדה שדברים נוראים יכולים לשוב ולהתרחש בכל רגע, לבין יכולתנו להפיק לקחים מאלו שכבר התרחשו ובעיקר לדעת אותם ולא לעצום עיניים. ולו כדי להבין מי אנחנו, כפי שהיא כותבת. גם כאן יש הסברים לדממה הציבורית, נסלחים יותר או פחות. אך "מעטים מאוד ברוסיה של היום חשים כי העבר הוא חובה או מחויבות".

עד כאן על מעלותיו של 'גולאג'. אלא שעיקר הספר נמצא בתווך שבין ההקדמה לאחרית-הדבר. זהו הרי חלק הארי של הספר. וכאן אני סבורה שלא רק שאפלבאום התאהבה בחומר הרב והמרשים שאספה, כך שליבה לא מְלָאה להשמיט ולו פרט אחד, אלא גם לא בחרה בעיקרון המארגן הנכון עבורו. חלקו הראשון של הספר, המבקש לעמוד על שורשי הגולאג בין השנים 1939-1917, מרשים באופן כתיבתו. כשקוראים אותו ניתן בהחלט להבין מדוע זכתה אפלבאום בפרס 'פוליצר' על ספרה.

אלא שהספר איננו מסתיים כאן. בחלק השני בחרה אפלבאום בעיקרון תמאטי לברירת החומר. חלק זה, העוסק ב"חיים והעבודה במחנות", זונח את הדיון ההיסטורי וחשוב יותר את האזמל האנליטי לניתוח התופעות המתוארות בו. כאן, בלב הספר, מעמיסה עלינו אפלבאום טונות של פרטים, בכרוניקות המתמשכות עוד ועוד. מטבעו של ספר עיון המחזיק מאות רבות של עמודים שאין קוראים אותו בנשימה אחת. אפלבאום איננה מספקת לקורא סימני דרך פרשניים המקלים על עיכול החומר ומאפשרים לשוב לספר ולהתמצא בו במהירות. מצד שני, הבחירה בצורת הבאה כזאת גם לא מתמקדת בסיפורים אישיים שהיו מאפשרים לנו הזדהות רגשית רבה יותר עם הזוועות שאנו נחשפים אליהם במהלך הספר בצורה יובשנית. את זה עדיין עושה טוב יותר, ככל הנראה, 'ארכיפלג גולג' של סולז'ניצין.

כאשר הסיפורים מובאים באמצעות דמויות מזדמנות ובעיקר רבות מספור, הולך הקורא לאיבוד ומתרחק מבחינה רגשית. שפע הפרטים ודרך הצגתם המרוחקת, שנמשכים גם בחלקו השלישי של הספר, גורמים לעומס יתר ולאיבוד המרכז והמיקוד. בסופו של דבר לא ברור עם מה נשאר הקורא בסיום הקריאה.

כל ביקורות הספרים

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשלוח את זה לחבר בדואר אלקטרוני (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בספרים | מתויג אן אפלבאום, ביקורות ספרים |

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפות ל-647 עוקבים

  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • רשימות אחרונות

    • בורדרליין
    • "משפחה, אני שונא אותך!": כוחה העוצמתי של הספרות
    • השראה בגבעת הקפיטול
    • רפואה הפוגעת בכבוד האדם איננה "חווית טיפול"
    • שנהיה תמיד בצד הנותן?
  • סימניה

    התחקיר הבא
    מחר שוב תהיה לנו גינה פורחת
    חיסונים, התניות ונשיאה בעלויות
    אבישי בן-חיים הוא מנוול
    השורה התחתונה
    ישראל חייבת להבטיח חיסון פלסטינים
    היועמ"ש בלם ניסיון הפיכה
    כבשן האש ושמם הטוב של האנסים
    חושבת מדברת חושבת מדברת
    20 עצות להגנה על הדמוקרטיה

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • אות מיס פיגי

  • הטוויטר שלי

    הציוצים שלי
  • מפתח

  • ארכיון

  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה מקצועית אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בית המשפט העליון בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שוויון שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

בלוג בוורדפרס.קום.

WPThemes.


loading בטל
הרשומה לא נשלחה - בדוק את כתובות המייל בבקשה!
הפעולה נכשלה, בקשה נסה שוב
מצטערים, הבלוג שלך אינו יכול לשתף רשומות בדואר אלקטרוני.
פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie