קרוא וכתוב

ההפצצות על דרזדן בידי בעלות הברית, שבימים אלו מציינים להן 60 שנה, מעוררות מחשבה על שתי סוגיות שרלבנטיות גם היום. האחת – גם כשמדובר במטרה לגיטימית ואף ראויה, כמו המלחמה בנאצים, השאלה היא באלו אמצעים מותר לנקוט. כפי שכבר ציינתי לא אחת, ההבחנה בין מטרה לאמצעים, וההכרה בכך שגם מטרה ראויה איננה מכשירה את כל האמצעים – היא מכרעת לתובנה של זכויות אדם. הניכוס של דרזדן בידי הנאו-נאצים, ומיקום הדיון בהפצצות בתוך מסגרת ההקשר הרואה בגרמנים בכלל קורבנות – מקשה מאד על ראייה נכוחה של סוגייה זו. אבל אפשר וצריך להבחין ולראות שההפצצות האלו, במועד ובצורה שנעשו, לא היו נחוצות למטרה של הבסת גרמניה הנאצית. לו היו מתבצעות כיום, הן היו נחשבות לפשע מלחמה.

אם כך, כיצד זה מבצעי ההפצצות לא נשפטו עליהם, למרות שמשפטים אכן נערכו לאחר מלחמת העולם השנייה? זוהי הסוגייה השנייה, הנוגעת לתגובה על מעשים אלו ולבעיה הידועה כ"צדק של מנצחים": במשפטי נירנברג ובמשפטי טוקיו הועמדו לדין המובסים, לא המנצחים, גם אם אלו האחרונים ביצעו בעצמם פשעי מלחמה. אחד מהחששות המלווים את הקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי הוא שהוא ימשיך את המסורת הזאת, של הבאה לדין של החלשים והמנוצחים.

לעיתים דרוש מרחק היסטורי והתבגרות הבאה בעקבותיו, כדי לראות שגם "הטובים" ביצעו מעשים שלא ייעשו. כך מתברר גם באיטליה, שרק אחרי 60 שנה מעיזה להיזכר ולהזכיר את אלפי אזרחיה שנרצחו בידי הפרטיזנים.
הזיכרון, המאבק בשכחה ובהשכחה, הוא צעד ראשון להתמודדות אמיתית ואמיצה עם העבר, על כל מורכבותו. המורכבות הזאת לא חותרת תחת ההבחנה בין טוב לרע, היא רק עושה את ההבחנה הזאת לדקה יותר.