יש מה לומר גם בעד וגם נגד אקטיביזם שיפוטי. הבעיה היא שקולות רבים הנשמעים בעד אקטיביזם שיפוטי תומכים בו פשוט מפני שהוא מקדם את הערכים שבהם הם דוגלים. לכן הם צריכים לשאול את עצמם ביושר האם הם היו בעד אקטיביזם שיפוטי גם לו הוא היה מקדם את הערכים שהם מתנגדים להם. למשל, לו דעת המיעוט של אדמונד לוי בבג"צ ההתנתקות – שסברה כי יש לפסול את חוק פינוי-פיצוי של הכנסת – היתה דעת הרוב בבית-המשפט.
זה איננו תסריט דמיוני. בארה"ב זה כבר קרה בשנות השלושים של המאה ה-20, כשבית המשפט העליון פסל את חקיקת הניו-דיל של רוזוולט. הרוב בבית המשפט קבע כי החקיקה פוגעת בחוקה. ככל הנראה, רק איומו של רוזוולט להרחיב את בית-המשפט הוביל לשינוי בעמדתו של אחד השופטים. מה תהיה עמדתם של מצדדי האקטיביזם אצלנו אם בית המשפט היה פוסל חוקים המבקשים לצמצם פערים על-ידי חלוקה מחדש של העושר משום שאלו פוגעים בקניין? או שהיה מבטל את חוק ההתנתקות משום ש, כפי שטוען אדמונד לוי באחד מפסקי הדין האקטיביסטיים והפוליטיים ביותר שנכתבו אצלנו אי-פעם, הוא איננו לתכלית ראויה?
אקטיביזם איננו חד-כיווני. הוא איננו מקדם בהכרח ערכים של צד אחד. בית המשפט יכול להמשיך ולדבוק באקטיביזם עם ערכים שונים לגמרי מאלו שמדריכים אותו היום. אין להסיק מכך שיש להתנגד לביקורת שיפוטית על חוקים הפוגעים בזכויות אדם. אבל יש להבין כי לחרב הזאת יש שני צדדים. ואין ערובה שלא תתהפך.
