נציגים לא מעטים של ארגונים מוסלמים כאן מביאים את דיכויים של אחיהם בפלסטין ובעירק כסיבה לזעם שממלא אותם. לא כזה המצדיק פיגועים בלונדון, חלילה, (אם כי כן בפלסטין [אייטם רביעי]); אבל בהחלט כזה שמסביר אותם, לדידם של אנשים מסוימים. (למשל, שני-שליש מהבריטים, הסבורים כי הפיגוע בלונדון קשור לפלישה לעירק, על-פי סקר של הגרדיאן).
בהקשר זה נטען, לעיתים, כי דווקא היהודים בישראל צריכים להבין היטב את רגש הסולידריות המוסלמי הזה. הרי יש להם זיקה דומה ליהודים בכל מקום. וכשאלו נרדפים – נרעשים אחיהם בארץ.
עד כאן טיעון סביר בהחלט. לפחות כל עוד לא מכניסים לתמונה את השימוש באמצעי טרור כתגובה של סולידריות לדיכוי.
אלא מה, התמונה המשכנעת הזאת של סולידריות מתחילה להיסדק כשנזכרים שהסולידריות הזאת לא מתבטאת במקרים אחרים. למשל, שלטון האימים של הטאליבן באפגניסטן, טרם פלישת ארה"ב, שכמדיניות רשמית ומכוּונת ביטל את זכויות הנשים ושלל מהן בין היתר את הזכות לקבל טיפול רפואי, חינוך והגנה משפטית. או סודאן, שבה מוסלמים לא רק נרדפים אלא נשחטים, מגורשים, נאנסים, ובתיהם מועלים באש, בטיהור אתני רחב היקף המגיע לכדי רצח-עם. ההבדל בין פלסטין ועירק לבין דרפור שבסודאן הוא שבדרפור מוסלמים טובחים מוסלמים. המערב לא עשה מספיק, בין השאר בגלל התנגדותן של המדינות האפריקניות במועצת הביטחון. הליגה הערבית והעולם המוסלמי לא הסתפקו בשתיקה רועמת. חלקן הפעילו לחצים פוליטיים כדי למנוע את גינויה של סודאן על-ידי הנציבות לזכויות אדם של האו"ם (שהיא עצמה חברה בה).
הכיצד? האם דם אחיהם לא זועק אליהם מהאדמה רק משום שהוא נשפך בידי מוסלמים כמותם? האם דיכוי מוסלמים הוא בלתי-נסבל רק כשהוא נעשה על-ידי המערב?
יתכן שתשובה מסוימת מצויה בדברים הבאים.
הסאנדיי טיימס דיווח ביום ראשון על האני אל-סיבאי, "רדיקל מוסלמי" יליד מצרים ותושב לונדון, ששיבח את פיגועי לונדון. מיד לאחר שאמר כי הפיגועים יכולים להיות מעשי ידם של ציונים אמריקנים, או אומה אחרת העוינת את בריטניה, הצהיר אל-סיבאי כי אם אכן נעשו על-ידי אל-קעידה, זהו "ניצחון גדול עבורה". כאשר נשאל אל-סיבאי על הרג אזרחים בידי מוסלמים בעירק הוא הכחיש כי אפשר לסווג את הקורבנות ללוחמים וללא-לוחמים. "המונח אזרחים לא קיים בחוק הדתי המוסלמי. אין מונח כזה במובן המערבי של המִלה. או שאנשים הם מדר אל-חרב [תחת שלטון לא-מוסלמי] או שלא".
אל-סיבאי אמר את דבריו בראיון לרשת אל-גז'ירה. כשהסאנדיי טיימס פנה אליו הוא עמד על דבריו, אם כי אמר שיתכן כי דבריו על אזרחים "תורגמו שלא כהלכה".
קרוא וכתוב 