במהלך מרדף אחרי חשוד, שנמלט לתוך רכבת תחתית, ירתה בו המשטרה למוות לעיניהם של נוסעים מבועתים. על-פי דיווחים של עדי ראייה, החשוד נורה כחמש פעמים בראשו כשהוא שוכב. קן ליווינגסטון, ראש עיריית לונדון, יצא מיד להגנת המשטרה בטענה כי יש מקרים שבהם צריך להפעיל את המדיניות של "לירות כדי להרוג". השאלה היא אם זהו המקרה. חשוד יש לעצור. לעיתים יש הכרח להפעיל לשם כך אלימות או אף לפצוע אותו, אם יש חשד מבוסס כי הוא מהווה איום מיידי, כמו במקרה שקיים חשש ממשי כי הוא עומד להפעיל מטען. הריגתו, בפרט בנסיבות שתוארו (אם התיאור מדויק), נראית כמקרה קיצוני במיוחד. המקרה הועבר לחקירה. משפטן שהתמחה בתביעות נגד המשטרה במקרים דומים, אמר לגרדיאן כי גם אם יוכח כי החשוד לא נשא נשק או חומרי נפץ, לשוטרים עשויה לעמוד הגנה בפני אישום ברצח, שכן המבחן הוא תפיסתם של השוטרים את חומרת ומיידיות האיום כאשר פתחו באש. בפני אישום בדרגה פחותה יהיה קשה יותר להתגונן.
הטענה כי התנהגות השוטרים מוצדקת בגלל חשש מיידי להפעלת מטען מזכירה מאד את "פרשת גיברלטר", שהגיעה לבית המשפט האירופי לזכויות אדם בשנות התשעים. במקרה זה (McCann v. United Kingdom), שבו ירו שוטרים בריטיים למוות בחברי IRA שנחשדו כי הם עומדים להפעיל מטען בגיברלטר, קבע בית המשפט כי בריטניה לא הפרה בעצם הירי את סעיף 2 לאמנה האירופית, המגן על הזכות לחיים. זאת משום שהיה סביר בנסיבות העניין לחשוש כי קיים איום מיידי. לעומת זאת, קבע בית המשפט (על חודו של קול) כי בתכנון המבצע, הפרה בריטניה את הזכות לחיים משום שהריגה היתה כמעט תסריט ידוע מראש. למרות זאת, לא נקבעו פיצויים למשפחות שהגישו את התביעה.
הקטע נכתב עוד טרם נודע לי כי המשטרה כאן הודתה כי מי שנורה בידיה למוות אתמול לא היה קשור לפיגועים.
קרוא וכתוב 