קרוא וכתוב

לא אהבתי, בזמנו, שהארץ פתח את אתרו לתגובות. יש מה לומר בזכות תגובות, ואפילו אנונימיות. תיאורטית הן מאפשרות התייחסות עניינית לדעה עצמה המובעת, לא לזהותו של הכותב או לתפקידו. אנשים יכולים לנצל את המדיום הזה כדי לאוורר דעות שהם מבקשים לבדוק בחופשיות, בלי שמשטרת המחשבות מימין או משמאל תתעלק עליהם. הן תורמות לחופש הביטוי בכך שהן מביאות לידיעתנו מידע שלא מספרים לנו ונקודות מבט שאיננו חשופים להן באופן אחר (חופש הביטוי הוא גם זכותה של השומעת, לא רק של הדוברת, להיחשף למידע ולדעות). יחד עם ערעור ההיררכיה המסורתית בין משדרים לקולטים באינטרנט, יש בהן אפקט דמוקרטי של השתתפות פעילה.
בפועל, פעמים רבות האנונימיות לא מנוצלת למען היתרון הראשון הנזכר, אלא מנוצלת לרעה; כמסווה שמאחוריו מסתתרים מנאצים ומגדפים, שעושים הכל חוץ מלכתוב תגובה עניינית. גם את אמינותו של המידע החדש המובא לידיעתנו לא תמיד אפשר לבדוק, בניגוד למידע שמתפרסם בכלי תקשורת קאנוניים, שלפחות בתיאוריה (…) אמורים לערוך בדיקות קפדניות על טיב המידע שהם מפרסמים, להימנע מניגוד עניינים ולהקפיד על גילוי נאות. גם היתרון הראשון שהוזכר, של התייחסות עניינית, לא ממש מתממש כמו שיודע כל מי שקורא קצת טוקבקים. לפעמים התגובות מעניינות (וודאי משעשעות) יותר מהכתבה המקורית, ופעמים רבות אין אלא לתהות מה בדיוק הן מוסיפות.

לנוכח המאזן הזה של יתרונות וחסרונות, אפשר לגבש דעה לכאן או לכאן. הארץ בחר לעשות מה שמעט כלי תקשורת אחרים בעולם עושים: הוא פותח לא רק את מאמרי הדעה שלו לתגובות, אלא גם חלק מהידיעות החדשותיות שלו. גרסאות האינטרנט של עיתונים שהארץ מבקש להידמות אליהם (לפעמים לא רק ברוחו אלא גם בפרטים עצמם), לא עושות לא את זה ולא את זה. ידיעות ומאמרי העיתון עצמם אינם פתוחים לתגובות. בניו-יורק טיימס יש "פורום קוראים" בחלק נפרד, ולעיתים מאמר מסוים מפנה אליו (לא כשובל תגובות נלווה). בגרדיאן אין תגובות ואפילו בלוג החדשות הנפרד שלו מאפשר לדווח על כל תגובה כפוגענית או בלתי נאותה. בעיתונים האלו לא חושבים שהמונה המתקתק למולך הפרסום סובל הכול. ולמרות שפרסום התגובות בהארץ איננו אוטומטי אלא אמור לעבור ניטור כלשהו, הרי לנוכח התוצאה לא ברור כלל באיזה "ניטור" מדובר.

מדוע אני שבה לנושא הזה עכשיו? כי בזמן האחרון חצה הארץ קו אדום, לטעמי. גם ידיעות הספד על מתים והרוגים פתוחות לתגובות. וכמיטב המסורת, גם הן מיד הופכות למחלוקת מתלהמת בין ימין לשמאל, או להתייחסויות אישיות מבזות למתים נשואי הידיעה. כך היה במקרה של דנה גלקוביץ שנהרגה מירי קסאם על נתיב העשרה, וכך היה במקרה האחרון של דליה רביקוביץ. אם תגובה כמו "מתה בזמן, המזדיינת" עוברת את הפילטר של העיתון לאנשים חושבים – משהו יסודי פגום שם.