• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« "בנק המזרחי" של הזכות לקיום בכבוד
שתיים על עיתונות »

את אוהבת אותי, אמא?

20 בדצמבר 2005 על-ידי נעמה

אם אתם חושבים שהתשובה לשאלה שבכותרת היא "בוודאי, אלא מה" – מומלץ במיוחד שתקראו את חייבים לדבר על קווין. מומלץ שתקראו אותו גם אם אתם נמנים עם המעטים שיודעים בסתר לבם שהתשובה החיובית כלל איננה ברורה מאליה, ועם המעטים עוד יותר שמודים בכך בקול רם. מומלץ שתקראו אותו אם יש לכם ילדים. ומומלץ שתקראו אותו אם אין לכם ילדים. כיסיתי את כל האפשרויות, לא?

חייבים לדבר על קווין הוא ספר עוצר נשימה. השימוש בתואר הזה איננו מצביע, כהרגלו, דווקא על עלילה מרתקת שבשלה אי-אפשר להניח את הספר, אם כי גם את זה אפשר להגיד עליו. אלא יותר פשוטו כמשמעו. שוב נדרשת הבהרה. לא עוצר נשימה כפי שעוצר את נשימתנו נוף מרהיב. עוצר נשימה במובן של מקשה לנשום משום שהוא לופת את גרוננו ולא מרפה ימים רבים. מכיוון שהוא מבעית. בשל כך שהוא איננו עושה לעצמו ולנו הנחות כשהוא שם את האצבע על אחת הנקודות הרגישות והמושתקות ביותר בתרבות שלנו: המיתוס של אהבת האם לילדה.

ליונל שרייבר, שזכתה בפרס אורנג' על הספר הזה, הקצינה בו את חששותיה מהאמהות עד הסוף. שהרי למן ההתחלה אנו יודעים כי מדובר בילד שבסופו של דבר מבצע טבח בחבריו לבית-הספר, אה-לה קולומביין. במובן מסויים זוהי בחירה ספרותית נכונה ומובנת; במובן אחר היא עושה לעצמה ולנו הנחה, שכן קל יחסית לבחון את נושא האמהות והתחושות של גיבורתה כלפיה כאשר שמדובר בילד מפלצתי מכל בחינה כמעט. ההתוודות על קשייה לאהוב ילד שמתגלה במוקדם או במאוחר כפסיכופת היא מלאכה קלה יותר מאשר עיסוק "רק" בשאלות האם אני אוהבת את בני, האם התאהבתי בו ברגע שנולד או שלא הצלחתי לאהוב אותו לא אז ולא אחר-כך, מבלי שהסיפור יהיה כל-כך מפלצתי. זה היה יכול להיות מקרה מבחן הרבה יותר קשה ומורכב לשאלה העקרונית. גם אם היא לא עושה לעצמה שום הנחה בבירור הנוקב האם יש לה חלק במפלצתיות הזאת ואחריות לה. ייאמר כי הספר מציג שני מבטים אפשריים על קווין, אבל הוא נוטה ללא ספק לפרשנותה של המספרת.

מעבר להיותו ספר נפלא, חייבים לדבר על קווין הוא ספר חשוב בעיני. חשוב משום שמעבר לחששות בפני האמהות, מה שהיא נוטלת מאתנו ומה שהיא לא בהכרח מחזירה בתמורה, הוא שם על השולחן את השאלה המקדימה שלטעמי כלל לא עוסקים בה. זוהי השאלה מדוע לעשות ילדים. אווה חצ'טוריאן, אמו של קווין, מתחבטת בשאלה הזאת רבות. במובן זה הבחירה האמנותית שממש בפסקה הקודמת ביקרתי במידת-מה (הבה נכנה אותה "קווין כפסיכופת") היא נכונה לא רק כי אחרת הספר היה בנאלי הרבה יותר; היא נכונה משום שהיא ממקדת את הדיון בשאלת ההמשך לשאלה האם לעשות ילדים, בהנחה שניתנה לה תשובה חיובית. זוהי השאלה – שגם היא נדיר שנשאלת – האם אני מוכנה לאחריות לעשות ילדים גם בתסריט שהם לא יהיו בריאים. שהם יהיו חולים, נכים, לקויים בנפשם או יסבלו סבל קשה אחר. מדובר בשאלה של נכונות אך גם של אחריות מוסרית. נכון יותר, שתי שאלות: הראשונה היא האם נכונותי להפוך להורה לוקחת בחשבון את האפשרות הזאת. שאלה נוספת היא האם מוסרי להביא ילדים לעולם שבו יסבלו (נניח בצד את הסבל שיגרום להם העולם גם אם יהיו בריאים).

ליונל שרייבר. שואלת את השאלות הנכונות.

הרוב המכריע של האנשים שאני מכירה מעולם לא ביצעו רפלקסיה לגבי השאלה מדוע הם רוצים ילדים. חלקם הגדול בשל כך שהם רואים בהבאת ילדים לעולם חלק מהמסלול הברור המחכה להם בחייהם, לאחר הצבא והאוניברסיטה. גם אם השניים האחרונים אינם נוכחים בחייהם, נישואים והקמת משפחה הם חלק מהמסלול המצופה. כך שרובם פשוט יבהו בכם בעינים עגולות אם תעלו את השאלה הזאת בפניהם. אנשים שבכל-זאת נענים לאתגר אומרים לא פעם כי בכלל לא ניתן לתת לכך תשובה מושכלת, שכן מדובר פשוט בדחף ביולוגי להתרבות. אבל מה יגידו לעצמם הצמאים לחיות מתוך מודעות, המבקשים לתת לעצמם דין-וחשבון לפחות לגבי הכרעות המכריעות של חייהם? האם מישהו יכול לומר ברצינות שההחלטה להביא ילדים לעולם איננה מין הכרעה מכרעת שכזאת? ילדינו לא ביקשו להיוולד. מפליא, לכן, לשמוע את טענת האגואיזם מופנית דווקא כלפי אנשים הבוחרים שלא להביא ילדים (אם מישהו בכלל מאמין להם שזו בחירה). שהרי ברור שהולדת ילדים נעשית ממניעים אגואיסטים במובהק. לא נראה לי שאפשר לקחת ברצינות את הטענה שמישהו עושה זאת על-מנת לדאוג לעתידו של המין האנושי. בשל כך טאבו חברתי שאין לשבור הוא בדיוק זה ששוברת שרייבר: של אהבה שופעת, שאינה תלויה בדבר. (אחרת צורה לנו ולאחריות שלנו. לא רק שהבאנו לעולם מישהו שלא ביקש זאת אלא גם איננו בהכרח אוהבים אותו).

גיבורתה של ליונל שרייבר לא רק מנתחת באיזמל חסר רחמים את אמהותה ומפרקת לגורמים את מושג האמהות באשר הוא. היא מתבוננת בכנות נדירה במוסד המשפחה ומציירת תמונה מבהילה של החברה האמריקנית בת זמננו (וגם זה, כמובן, מנמק את הבחירה ב"קווין כפסיכופת"). תשוקתה להבין היא מניע מרכזי בחייה. לכן אולי לא יהיה זה מוגזם לומר כי ההכרה בכך שהיא איננה אוהבת את בנה מבהילה אותה פחות מאשר העובדה שהיא איננה מבינה אותו. דבר אחד עושה חיייבים לדבר על קווין מעל לכל ספק: מבהיר, למי שזה עדיין נחוץ, שאהבת אם איננה מולדת אלא נרכשת. או שלא.

ליונל שרייבר, חייבים לדבר על קווין. (מאנגלית: ענת וינשטיין). הוצאת סאגה, 2005.
כל ביקורות הספרים

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשלוח את זה לחבר בדואר אלקטרוני (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בספרים | מתויג ביקורות ספרים, ילדים, ליונל שרייבר, פרס אורנג' |

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפות ל-645 עוקבים

  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • רשימות אחרונות

    • רפואה הפוגעת בכבוד האדם איננה "חווית טיפול"
    • שנהיה תמיד בצד הנותן?
    • חיים ששווים פחות: הסולידריות מתה מקורונה
    • פסיכולוגית הולכת לטיפול
    • מי יגן על החולים?
  • סימניה

    20 עצות להגנה על הדמוקרטיה
    סיפור של פירוק והרכבה
    בצד הבטוח של הדברים
    ואף מילה על ביבי
    הן לא היסטריות
    מדינה תחת מעקב
    סופה של הבדידות
    כרב ראשי, איני יכול יותר לשתוק
    כן, נשים עם דוקטורט נקראות ד"ר
    איסור נגיעה

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • אות מיס פיגי

  • הטוויטר שלי

    הציוצים שלי
  • מפתח

  • ארכיון

  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אורי בלאו אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בית המשפט העליון בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שוויון שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.

WPThemes.


loading בטל
הרשומה לא נשלחה - בדוק את כתובות המייל בבקשה!
הפעולה נכשלה, בקשה נסה שוב
מצטערים, הבלוג שלך אינו יכול לשתף רשומות בדואר אלקטרוני.
פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie