קרוא וכתוב

הארץ דיווח ביום א' בעמודו הראשון על תקלה לא נעימה שארעה לניו-יורק טיימס. ב-11 במרץ יצא האחרון בכתבה על מי שעומד, לכאורה, מאחורי התמונה המפורסמת ביותר מכלא אבו-ג'רייב. מאוחר יותר התברר לעיתון שזה לא האיש.  לכן הוא יצא בשבת בכתבת תיקון שפורסמה בעמודו הראשון, ובעמוד השני, במדור התיקונים, התפרסמה "הערת עורך", תת-מדור נפרד המוקדש לתיקונים מיוחדים הדורשים את התייחסות העורך. הייחוס המוטעה כבר התפרסם קודם בכלי תקשורת אחרים, אך לא רק שהניו-יורק טיימס לקח אחריות מלאה, אלא שעורכו קבע כי הוא שגה בכך שלא ערך בירורים נוספים ולא חקר כהלכה את זהות האדם בצילום טרם הפרסום.
אגב, מכתבת הטיימס של שבת עולה כי ככל הנראה עלי שלאל קוואיסי, שבו מדובר, עוּנה בדרך דומה גם אם לא הוא זה שצולם באותו צילום ספציפי.

ועכשיו תראו מי טורח לפרסם את הסיפור על השגיאה בעמודו הראשון. העיתון שאצלו אין כלל מדור תיקונים, דוגמת זה המתפרסם בקביעות בניו-יורק טיימס שגם מזמין כמדיניות את הקוראים לשלוח לו תלונות והצעות לגבי הדורש תיקון, הערות שהוא מקבל בברכה, כלשונו. מי שחוגג על השגיאות של הניו-יורק טיימס הוא העיתון שמדי פעם מפרסם "הבהרה" בלשון רפה (מה יש להבהיר, שטעיתם?), לְמה שדורש את הלשון המפורשת "תיקון". העיתון שלא מגיב כלל על הערות תיקון שנשלחות לו לגבי פרטים חשובים ששגה בהם, ואיננו מתקן אותם. העיתון שמן הנסיבות של הפעמים הספורות שבהן כן פירסם "תיקון" אפשר להניח, לא בלי ביסוס, שזה היה בעקבות איומים בתביעות ענק מצד עורכי-דין ידועי שם.
מה היה עושה הארץ אם היה נופל כמו הניו-יורק טיימס? לא יהיה זה מרחיק לכת לשער שלא היינו רואים שם כתבה על כך בעמוד הראשון, או הערת עורך של לנדאו הקובעת כי העיתון היה צריך לבדוק יותר טרם הפרסום, או לפנות לאדם מסוים לקבל את תגובתו, כמו בדוגמא אחרת להערת עורך שפורסמה לאחרונה בניו-יורק טיימס. לא צריך רק לשער, אפשר גם להיזכר איך "התמודד" הארץ ממש לאחרונה עם העובדה המצערת ששגה והאשים בכותרתו הראשית כי אי-אבחון של מחלת שרון גרם לטיפול שגוי שהוביל לארוע הקטלני השני. (ראו כאן, אייטם שני).

לשגות זה אנושי. הניו-יורק טיימס (כמו הגרדיאן, שאת שניהם קראתי על בסיס יומיומי בתקופות שונות בשנה האחרונה), מבין שגם אם טוב יותר לבדוק מראש, חייבים לתקן בדיעבד אם כבר שגית. בשני העיתונים האלו, שמהווים את קבוצת ההתייחסות של הארץ, מתקנים לא רק זוטות כמו תאריכים או שמות שלא אויתו כהלכה. מתקנים גם תיקונים משמעותיים, המצביעים על טעויות שנעשו בשיקול הדעת העיתונאי/המערכתי. עיתונים רציניים מבינים שהנכונות לתקן היא חלק מתג האמינות של העיתון, שהוא הנכס העיקרי של כל כלי-תקשורת.

זה יופי לרצות להיות כמו הניו-יורק טיימס והגרדיאן, רק שזה אומר גם לאמץ את הסטנדרטים המחמירים שלהם, לא רק את הארוֹמה החו”לית. אבל הרבה יותר קל, כידוע, להכות על חטא על חזהו של הזולת, לא על זה שלך. אז בינתיים הארץ חוגג על הטעויות של הניו-יורק טיימס, בלי לאמץ את מדיניות התיקון שלו, הראויה לכל שבח.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.