קרוא וכתוב

איפה הבלוגים הישראלים? תוהה בצדק פיגו, כשהוא מונה את מיעוטם של הבלוגים שהתייחסו בזמן האחרון להפצצות בעזה ולתוצאותיהן המזעזעות: אזרחים רבים, בעיקר ילדים, הרוגים. וידינו שפכו את הדם הזה.

גם לי תקוע בשבועיים האחרונים גוש ענק לא רק בגרון אלא בינו לבין האצבעות, שצריכות להקליד. כי מה אפשר לומר עוד שלא נאמר? כמה אפשר להזהיר, להתריע, להתקומם, לזעוק? וכמה אפשר לחזור על האמת הידועה, קלישאה כמעט, שהפתרון היחיד להסלמה הזאת, כמו לסכסוך כולו, הוא פתרון פוליטי? שחייבים לנסות לדבר. שישראל – דווקא בתור הצד החזק – צריכה להכריז שהיא מבקשת לדבר עם הצד השני. הם יגידו שהם לא רוצים? אז אולי תהיה הצדקה למטבע הלשון המשופשף ביותר בתולדות ימי הסכסוך, "אין עם מי לדבר".

ויכול להיות שכבר הגענו לנקודה כזאת שבה הצדדים לא יכולים לדבר זה עם זה, ודרוש מפשר. צד חיצוני שיתערב כדי לסייע לצדדים למצוא פתרון. פתרון שיפסיק לא רק את הפגיעה הצה"לית באזרחים, שגם אם אינה מכוּונת היא צפויה מאד ועל-כן יש אחריות בגינה (ראו כאן להסבר), אלא גם את האלימות של הצד השני. כי שום מדינה לא יכולה לסבול שיורים (ובאופן מכוּון מאד) על אזרחיה. אני לא מאמינה בכפיית פתרון על צדדים שלא מעוניינים בו. ההיסטוריה מראה שזה גם לא עובד. אבל לפעמים דרושה גננת, כמו שכבר כתבתי לפני שנתיים בהקשר של החיסולים; שתפריד בין הניצים ולו זמנית, עד שיירגעו. כי זה לא משנה ש"הוא התחיל", כפי שטוענים כאן שני הצדדים בדיוק כמו בגן. משנה שמספיק דם נשפך וצריך לנסות הכול על-מנת שזה ייפסק.

אז אין ברירה אלא לחזור ולשעמם את עצמי, ולהסתכן בכך שגם אתכם. אבל כך אי-אפשר להמשיך. 
ומכיוון שבחזרות אנו עוסקים, הרי להבדיל, זוהי גם הפעם השנייה שיואל מרקוס חוזר על עצמו כשהוא קורא לבצע פשעי מלחמה. אפילו כותרת המאמר מ-2005 זהה (איפה העורך/ת?).  צריך לחזור ולומר, אפוא, שהמשפט ההומניטרי איננו בעל אופי הדדי. הוא איננו פוטר צד ממחויבותו לו משום שהצד השני מפר את מחויבותו. ואם נחפש טוב, לא בטוח שלא נמצא סעיף המדבר גם על מתן עידוד לביצוע פשעי מלחמה.

עוד בנושא: טירוף מערכות