חזקת החפות היא מערובות היסוד של ההליך הפלילי.
סעיף 14.2 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות קובע:
"כל אדם שהואשם בעבירה פלילית יוחזק חף מפשע עד אשר תוכח אשמתו כדין". .
חזקה (presumption) במובנה כאן משמעה כי נטל הראיה מוטל על מי שמבקש לערער את החזקה או לסתור אותה. כך, כדי לערער את חזקת החפות במשפט פלילי יש להוכיח את אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר.
יש הטוענים כי הדרישה מקצב להודיע כי נבצר ממנו באופן זמני למלא את תפקידו, או אף להתפטר, פוגעת בחזקת החפות שלו. האמנם? האם דרישה כזאת מנבחר ציבור בכלל, ומנשיא בפרט – שעה שהוא נחקר על הטרדות מיניות, בעילה אסורה, והחשדות החדשים בדבר האזנות סתר, מרמה והפרת אמונים – היא "משפט שדה"? האם עלינו להיות מודאגים מהשחיקה במעמדה של חזקת החפות?
אני סבורה שהתשובה שלילית. לא סתם פתחתי ואמרתי כי חזקת החפות היא ערובה בהליך פלילי. היא איננה משתרעת על כל תחום בחיים, במיוחד לא אלו הציבוריים, ואפילו לא על כל תחומי המשפט. ניקח לדוגמא אדם שחויב בדין בהליך אזרחי. הליך אזרחי שונה מפלילי בכך שאין צורך להוכיח בו אשמה מעל לכל ספק סביר; ההכרעה בו מושגת על-ידי מאזן הסתברויות. כך, למשל, זוכה או. ג'יי. סימפסון במשפט הפלילי שלו, אך חויב בדין בתביעה האזרחית שהוגשה נגדו והוטלו עליו פיצויים. נחשוב על עבירה כמו הטרדה מינית (פופולרי, לאחרונה) שהחוק מאפשר לתבוע בגינה בשלושה מסלולים: פלילי, אזרחי ומשמעתי. נניח שאשה שעברה הטרדה מינית בוחרת שלא להגיש תלונה במשטרה אלא להגיש תביעה אזרחית. נניח שהנילון מחויב בדין. מהן הנפקויות של חיוב כזה? אם יחליט מוסד שהוא מלמד בו לפטר אותו בשל כך, אם ועדת הקבלה של ישוב קהילתי תפסול אותו מחברות בישוב – האם הם יפגעו בכך בחזקת החפות שלו?
בתחום משפטי אחר, זה של המשפט הציבורי, קיים כבר תקדים דרעי-פנחסי. על-פי ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון, על ראש הממשלה לפטר שר שהוגש נגדו כתב-אישום אם הלה לא מתפטר בעצמו. קיימת מחלוקת בשאלה האם באופן מקורי מדובר היה בהלכה רק לגבי כתב-אישום בגין שחיתות, או בכל כתב-אישום שהוא, כמו שהתקדים הלך והתרחב בהמשך. נכון, כתב-אישום הוא כבר שלב מתקדם יותר מחקירה בלבד. אבל אדם, כזכור, מוחזק חף מפשע עד שמוכחת אשמתו. כלומר, גם אם בשלב זה הוא עובר ממעמד של חשוד למעמד של נאשם, הוא עדיין בחזקת חף מפשע. [יש גם מחלוקת עמוקה יותר בנדון, האם נכון עשה בית המשפט כשקבע הלכה זאת. על-פי הטענה הנגדית מדובר, ראשית, בנושא לא שפיט: מינוי ופיטורי שרים הם עניין פוליטי שבסמכותו של ראש הממשלה. שנית, הלכה זו לא נסמכה על החוק אשר קובע רק כי שר שהורשע בעבירה שיש עִמה קלון יועבר מתפקידו. מכלל הן אנו שומעים לאו. מצד שני, שר הוא תפקיד ביצועי. שלא כמו נשיא המדינה, הוא איננו יכול לצאת לחופשה].
אבל הנקודה המרכזית כאן איננה משפטית בעיני. היא נוגעת לתרבות הפוליטית שלנו. להיעדר הנורמה הבסיסית והחיונית כל-כך לחיים הציבוריים, של לא ייעשה. מהי התנהגות הולמת של איש ציבור, מהן הדרישות ממנו, האם מותר לדרוש ממנו יותר מאשר מאזרח רגיל בתוקף תפקידו – כל אלו אינן שאלות משפטיות גרידא. אנשי ציבור בהחלט צריכים ליהנות מחזקת החפות בפלילים; אבל כמו שהם נהנים מיתרונות מסוימים בתוקף תפקידם, כך הוא גם מטיל עליהם מגבלות שאני או אתם איננו מוגבלים בהן. ברור כי פרטיותו של אדם מוכר, המזוהה בכל בית קפה או בית קולנוע שאליו הוא נכנס, נפגעת יותר מפרטיותו של אדם אנונימי באותו מקום, שאיש איננו מסובב אחריו את ראשו. אך לעִתים הפגיעה הזאת איננה רק פגיעה של אורחות חיים אלא פורמלית וממוסדת יותר. כך, כל אדם זכאי לחיסיון רפואי, אבל ישנם נימוקים כבדי משקל לכך שעובדות בנוגע לבריאותו של ראש הממשלה או שרים בכירים – יפורסמו ברבים. אנשי ציבור נהנים מזכות מופחתת לפרטיות. גם הקביעה כי לא יאה שנשיא מכהן, סמל המדינה, ייחקר על עבירות כה חמורות ובכך יביך ויבייש את כולנו – אין עניינה דקויות משפטיות אלא תרבות פוליטית. גם אם בסופו של דבר לא תוכח אשמתו מעל לכל ספק סביר, מותר וצריך לדרוש כי הנשיא יהיה מופת לטוהר מידות, לא רק בעל תעודת יושר מהמשטרה; שאין מסביבו לא רק חרושת של תלונות, אלא גם לא חרושת של שמועות. נכון, יש להיות ערים לסכנה המתעוררת שכל מי שירצה לסגור חשבון עם איש ציבור יגיש נגדו תלונה ואנו נמהר לדרוש את ראשו, או לכל הפחות כי ייצא לחופשה. לכן כשמדובר בנבחרי ציבור, ישנו הליך בקרה מחמיר יותר. כך, היועץ המשפטי לממשלה איננו מעורב בהחלטה האם לפתוח בחקירת משטרה נגד כל אזרח ואזרחית. וחזקה עליו כי בחן היטב את החומר שהונח לפניו בטרם אישר פתיחת חקירה. נדמה לי שכל זה מצביע על איזה שהוא איזון. מצד אחד, יש לאנשי ציבור פריווילגיות. הנשיא, למשל, נהנה מחסינות בפני העמדה לדין פלילי כל עוד הוא מכהן בתפקידו. הצד השני של זכויות-יתר אלו הוא נטלים מוגברים. למשל, הדרישה שלא ידבק בו רבב. נשיא המדינה נהנה ברגיל מיתרונות תפקידו הרם ובהם הבזקי המצלמות. הוא אינו רשאי לטעון שאין לבחון אותו לאור הזרקורים כשזה לפתע לא נוח לו.
מעבר לכך, חשוב להדגיש כי לפחות הציפייה או הדרישה מהנשיא כי ייצא לחופשה, ולא שיתפטר, אין משמעה הטלת ספק בחזקת החפות שלו. אין בה אלא ניסיון לשקם את אמון הציבור שנפגע שעה שנושא משרה ציבורית מוסיף לכהן בתפקידו שעה שמתנהלת נגדו חקירה פלילית. וגם אמון הציבור הוא אינטרס חשוב.
את חזקת החפות יש לנצור. אך ככל קטגוריה משפטית, יש לה גבולות. גם מושגיים, וגם נורמטיביים. את הגבולות הללו יש לשרטט בבהירות. משפטיזציית היתר של החיים הציבוריים בישראל מצביעה על חולשה שלהם.
סעיף 20 א' לחוק יסוד: נשיא המדינה קובע כי "הכנסת רשאית, בהחלטה, להעביר את נשיא המדינה מכהונתו, אם קבעה כי אין הוא ראוי לכהונתו מחמת התנהגות שאינה הולמת את מעמדו כנשיא המדינה." כדי שייפתח הליך כזה נחוץ כי 20 חברי כנסת יגישו קובלנה לוועדת הכנסת, שתקבל הצעה זו ברוב של שלושה רבעים מחברי הוועדה. גם להחלטת ההדחה של הכנסת נחוץ רוב של שלושה רבעים מחבריה.
נדמה לי שהסיבה העיקרית לכך שחברי הכנסת לא נוקטים במהלך זה, הובעה היום בוועדת הכנסת מפיו של ח"כ יואל חסון מקדימה, שאמר: כולנו אנשי ציבור וכולנו יכולים להיות במצבו של הנשיא.
גם אם היתה יכולה להיווצר אי-נעימות מיוחדת בכך שהאשה הראשונה המתמנה לנשיאת בית המשפט העליון תושבע לתפקידה על-ידי נשיא הנחשד בעבירות מין כלפי 7 נשים, הרי המבוכה והבושה שמשפיע הנשיא על כל הבאים עמו במגע בתוקף תפקידו בימים אלו, ועל דמותה של המדינה כולה, אינן מוגבלות לטקס שוועדת הכנסת החליטה לשחרר אותו ממנו מחר. לכן צדקו, לטעמי, המתנגדים בוועדה לקבלת הודעתו של הנשיא על נבצרות בת 16 שעות. הנשיא צריך היה להודיע כי נבצר ממנו זמנית למלא את תפקידו, ולצאת לחופשה עד שתסתיים החקירה. אם יוחלט כי יש מקום לגבש כתב-אישום, יהיה עליו להתפטר מתפקידו ולעמוד לדין. אולי כל אומה מקבלת את המנהיגים שהיא ראויה לה, אבל לא מאוחר להתחיל להשתפר.
קרוא וכתוב 